(צילום: ירון ברנר)
תלמודי תורה שנפתחים בניגוד להנחיות, חזרה אינטנסיבית לישיבות על אף הנתונים הקשים המלמדים על אחוזי הדבקה גבוהים – וטישים צפופים: רבים מתקשים להבין את התעקשות על קיום אורח החיים החרדי על פני קדושת החיים היהודית, אבל בשטח מדברים רבנים והורים על "מגפה רוחנית", על "נערים שיושבים על הברזלים" ועל אובדן חסר תקדים של צעירים הנוטשים את החברה החרדית, בתהליך שהתחיל עוד הרבה לפני הקורונה והולך ומתחזק.
מחקר חדש המתפרסם פה לראשונה מסביר את התופעה העומדת מאחורי הנתונים המעידים על פי שלושה נושרים במערכת החינוך החרדית, ועל היקף נשירה גלויה של נוער חרדי שעמד על 4.6% בהשוואה ל-1.4% ממערכת החינוך הממלכתית בשנת 2018, בתהליך שהחל עוד לפני הקורונה.
"הנוער החרדי נופל בין המסגרות", קובע ד"ר אסף מלחי, עורך המחקר מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה. בריאיון לאולפן ynet הוא מתאר תהליך של "ניתוק, ניכור, תופעות של שוליים, של נוער בסיכון הכוללות עבריינות, תלישות וסיטואציות לא בריאות רבות בתוך הקהילות החרדיות פנימה - וגם לחברה הישראלית בכללותה".
המחקר בוצע באמצעות 38 ריאיונות עומק עם ראשי מוסדות וישיבות על רצף החינוך החרדי, וכן ריאיונות עם ראשי עמותות וארגונים חרדיים, בעלי תפקידים במשרדי החינוך והרווחה וברשויות המקומיות. כמו כן התבסס על נתוני מרכז המידע והמחקר של הכנסת ועל ממצאי המחקר של א' וויסבלאי (2019) בנושא "טיפול הרשויות בנוער חרדי בסיכון ובסכנת נשירה ממערכת החינוך", שאותם עיבד ופילח.
מחקרו של ד"ר אסף מלחי מצביע על כישלון בטיפול בנוער שוליים חרדי, ללא גורם מתכלל אחד וגוף שמרכז את כלל השירותים והידע. כך, לדבריו, מעורבים גורמים שונים – בהם משרד החינוך ומשרד העבודה והרווחה - ללא שיתוף פעולה ולעיתים תוך אינטרסים סותרים.
"להציל אותם מהרחוב"
מה שנחשב עד לא מזמן – שבעה חודשים בסך הכול – לחוד החנית של ההישג החרדי: שמירה על המשכיות הדרך החרדית בקרב הדור הצעיר, הצליח להתמסמס בתקופה קצרה למדי, שבה מצאו עצמם עשרות-אלפי בחורים מחוץ למסגרת החינוכית ההדוקה.
"הנשירה היא לא תופעה שהחלה בעת משבר הקורונה", מבהיר ד"ר מלחי, "זו תופעה שקיימת הרבה מאוד שנים בחברה החרדית. אבל משבר הקורונה, סגירת הישיבות ולימודים חלקיים לנוער חרדי, רק העצימו והגבירו את התופעה ואך החמירו אותה. נתונים לא רשמיים מדברים על 15.20% של נשירה סמויה, כלומר כאלה שפוקדים את הישיבות באופן חלקי בלבד".
המצוקה הזו מביאה לאמירות קיצוניות בקרב המיינסטרים החרדי. כך למשל, אומר ל-ynet הרב שמעון מ', ראש כולל גדול ממודיעין עילית, כי מדובר ב"מזימה" של הרשויות הישראליות לפגוע בעולם התורה. "אין לי ספק שהממשלה וגורמים נוספים מצאו את ההזדמנות להפריע למהלך התקין של הישיבות", הוא אומר. "הם בפשטות רוצים לגרום למצב שבו הציבור החרדי מתפורר. הם מודעים לכך שהישיבות הן העוגן המרכזי של החברה החרדית, ומנסים לפגוע בהוויי הזה. למרבה הצער, אנשים כמו אריה דרעי שעסוקים בחנופה תקשורתית, לא מבינים את זה ומשתפים פעולה עם התופעה".
"אחרי שבועות, כשהתלמידים חזרו לישיבה, הוא קיבל טלפון בהול מראש הישיבה שאמר לו, 'קח את הבן שלך, הוא גמור. אין מה לעשות איתו'. לך תדע איפה הוא הסתובב בתקופה הזו. 'ישיבעבוחר' הוא כבר לא"
הרב מ' השייך ל"פלג הירושלמי" הליטאי-קיצוני מספר כי במהלך חודשי הקיץ פגש צעירים רבים ברחובות העיר, מה שהוביל אותו לפתוח להם מסגרת ייחודית: "יזמנו זיצים (ערבי שירה חסידיים אינטימיים) ופרסמנו מודעות בכל העיר. פתחנו שולחנות עם מוזיקה, אוכל ודרשנים שיודעים לדבר אל הלב. במהלך הגיבוש הסכימו רבים מהם להגיע ללימוד יומי מלא ב'ישיבות האלטרנטיביות' שפתחנו, ובכך הצלנו אותם מהרחוב".
להגיע לרחוב בלחיצת כפתור
"הרחוב המסוכן" מופיע כנקודת מוצא אצל כל המרואיינים. הרב שלמה ב' המשמש זה עשרות בשנים ר"מ בישיבה קטנה (המקבילה לגילאי תיכון) ממקד את פגעי התקופה בסמארטפון ששינה לטעמו את כללי המשחק: "אין לימודים, יש שיעמום מתחילים לספור את הבלטות ומבינים שכדאי להיפגש למנגל", הוא מתאר.
6 צפייה בגלריה
"משעה שאתה מציב אלטרנטיבה, אתה הופך את הישיבה ממוסד שהיה המקום היחידי לצעירים החרדים, לאופציה הממוקמת לצד אפשרויות נוספות"
(צילום: ניצן דרור )
"בין החברים מופיע תמיד בחור שלא שייך בהכרח לגרעין של תלמידי הישיבה כשברשותו סמארטפון. בפעם הראשונה הבחורים רואים את המכשיר הטמא ומזדעזעים ממה שהוא מכיל, בפעם השנייה הזעזוע מתכהה והם אפילו מציצים בו, ובפעם השלישית הם כבר מבקשים אותו. הצפייה בתכנים האלה גוררת אותם כמו מערבולת למקומות שליליים נוספים, והם עלולים גם להגיע, בסופו של יום, לרחוב".
דוד, חרדי בשנות החמישים לחייו העוסק ברישום תלמידים לישיבות, מתאר תחושה דומה בצבעים זהים. גם הוא מדבר על ה"שיעמום" שמוביל את הבחורים לחיפוש תעסוקה: "בשבוע הראשון לסגירת חלק מהישיבות בקיץ הגעתי לים. פגשתי שם עשרות בחורים מאחת הישיבות החשובות והגדולות בבני ברק. הם שחו ובילו על החוף הנפרד. בשבוע השני הם התחילו לשחק מטקות, בשבוע השלישי כבר רכשו מטקה מקצועית. בשבוע הרביעי נדהמתי לראות אותם יושבים על החוף, משחקים שש-בש ומעשנים נרגילה כאילו היה זה ביתם. נכנסו פרח של בחורים - ויצאו אחרי חודש ערסים".
"יזמנו זיצים ופרסמנו מודעות. פתחנו שולחנות עם מוזיקה, אוכל ודרשנים שיודעים לדבר אל הלב. במהלך הגיבוש הסכימו רבים להגיע ללימוד יומי מלא ב'ישיבות האלטרנטיביות' שפתחנו, ובכך הצלנו אותם מהרחוב"
להבדיל מעולם הישיבות של שנות ה-90, הזמינות לתכנים מן העולם "שבחוץ" נגישים וזמינים: "פעם היית צריך לשבור את המסגרת, לנסוע, להחליף ביגוד ולקנות כרטיס לקולנוע", אומר יונתן, בחור מישיבה לצעירים בבית שמש. "היום אתה יכול להישאר עם השטריימל והפיאות המסולסלות, ולהגיע בלחיצת כפתור לכל מקום. בישיבה הסמוכה לישיבה שלנו פגשתי בחור שעזב את המוסד בתקופת הקורונה והיום הוא ברחוב".
אבל הרבנים מוטרדים לא רק ממקרי הקיצון של "סמארטפונים, צבא ובנות": "למה ללכת רחוק?" שואל אותי בכאב הרב שלמה ב'. "קח אותי, למשל. אני בחיים לא שמעתי רדיו. מתי יש לי זמן לזה? מאז שהנגיף התפרץ מצאתי את עצמי שומע כל יום חדשות. זו בפירוש השפעה רעה של הקורונה".
סכנת המסגרות המקצועיות
הרב שמעון מ' מספר כי רבנים חשובים ומוכרים מעודדים תלמידים שנשרו להצטרף למסגרות של רכישת מקצוע תורני – סופרי סת"ם, מוהלים וכדומה. לדבריו, מדובר בלא פחות מאסון: "הם מובילים למצב שבו הישיבה לא תהיה 'ברירת המחדל' של הצעיר החרדי. היא תהיה בסך הכול 'עוד מסגרת'. משעה שאתה מציב אלטרנטיבה, אתה הופך את הישיבה ממוסד שהיה המקום היחידי לצעירים החרדים, לאופציה הממוקמת לצד אפשרויות נוספות".
לדבריו, השינוי החברתי הזה יוביל בוודאות לנטישת העולם החרדי: "בתחילה ילמדו אולי להיות מוהלים, אבל בהמשך יגידו הצעירים: למה לא הייטק? למה לא צבא? מה רע בזה, בעצם? כך הם יהרסו את עולם הישיבות".
הרב שלמה המחנך בישיבה לצעירים, מוסיף: "אצלי בישיבה, ברוך ה', לא היו נושרים וסמארטפונים, אבל אין ספק שמושגי הישיבות כמו התמדה, שאיפה לגדלות ושטייגען (שקיעה בלימוד ברמה הגבוהה ביותר) נפגעו באורח קשה. איך אני יכול להכניס בתלמידים שלי את אהבת התורה ואת העוצמות של הישיבה, דרך שיעור טלפוני?"
כבר לא רק "אוכלוסיות מתנדנדות"
ד"ר מלחי מהמכון הישראלי לדמוקרטיה מדבר על "משבר עצום בתוך החברה החרדית". לדבריו, "הקהילה החרדית לא נותנת לגיטימציה למסגרות חינוכיות לנערים חרדים בגיל התיכון, שמשלבות גם לימודי חול, וזה אחד המשברים הגדולים של החברה החרדית היום. לכן הרבנים החרדים מתעקשים על פתיחת הישיבות ותלמודי התורה, כדי למנוע את הסחף".
עד לאחרונה הגיעו רבים מהנושרים ממה שהוא מתאר כ"אוכלוסיות מתנדנדות". "בחלקם אלה בנים של בעלי תשובה, רובם ממוצא מזרחי, ובחלקם נמצאים באזורי תלישות: חלקם לא חרדים או חרדים-לייט, וחלקם מוצאים עצמם לגמרי מחוץ לגבולות הקהילה".
אבל סגירתם המתמשכת של המוסדות החינוכיים החרדיים מרחיבה את המעגלים של מה שמכנים שם "הקורבנות הרוחניים של הקורונה" ומצרפת אליהם גם בחורים מהמיינסטרים החרדי, מהמשפחות הטובות ביותר. "יש לי חבר טוב שבנו למד באחת הישיבות הטובות והמפורסמות ביותר בירושלים", מספר הרב שלמה. "אחרי חג השבועות, כשהתלמידים חזרו לישיבה במתווה הקפסולות, הוא קיבל טלפון בהול מראש הישיבה שאמר לו, 'קח את הבן שלך, הוא גמור. אין מה לעשות איתו'. לך תדע איפה הוא הסתובב בתקופה הזו. 'ישיבעבוחר' הוא כבר לא, ולצערי יש לא מעט כאלה".
מנחם, בחור ישיבה בני-ברקי, סבור דווקא כי הקורונה העצימה תופעות שכבר היו קיימות, אך הרב עמיחי אליהו, יו"ר איגוד רבני קהילות בישראל, מעיד כי שוחח עם רבנים בכירים רבנים במגזר החרדי, והם דיווחו לו כי ב"חצרות החסידיות מזהים התרסקות רוחנית חסרת תקדים בקשר של הדור הצעיר לקדוש ברוך-הוא".
"פיקוח נפש" רוחני
ראש ישיבה חרדי בכיר, הרב ישראל לנדא, תקף את מה שכינה "ההפקרות באי הציות להוראות המשטרה", אך ציין כי הישיבות שילמו מחיר רוחני יקר במגפה. "יש פגיעה גדולה מדי בעולם התורה, הם לא מבינים את זה כי הסולם ערכים שלהם הוא אחר... יש לי בישיבה קורבנות שאני יכול לומר בוודאות שהם מהקורונה".
"אין ספק שמושגי הישיבות כמו התמדה, שאיפה לגדלות ושטייגען נפגעו באורח קשה. איך אני יכול להכניס בתלמידים שלי את אהבת התורה ואת העוצמות של הישיבה, דרך שיעור טלפוני?"
הרב ישראל לנדא, הקורא לשמירה הדוקה של הנחיות משרד הבריאות באופן המוקפד ביותר, מזכיר כי "יש כאן שאלה חמורה של פיקוח נפש מול פיקוח נפש. צריך לזכור כי הקורונה היא פיקוח נפש אמיתי, אבל בת ישראל שברחה לשמד - מחללים את השבת כדי להחזיר אותה. ומצב שבו בחורי ישיבה יושבים בבית, זה מצב שמן הסברא מחללים שבת כדי למנוע את זה. זה לא פחות מסוכן".
הרב שמעון אומר בפשטות: "המצב גם כך מסוכן. אם לא יהיו ישיבות, הסיכון לעם ישראל כולו יהיה גבוה יותר", והרב עמיחי אליהו מזכיר את חשיבותה של הקהילתיות: "הקורונה כנגיף 'חברתי' תוקף בעיקר את המבנה הקהילתי שהוא הבריח התיכון. נקודת החוסן של הציבור החרדי... כשכל זה, כל עולם הערכים של חסידות כזאת או אחרת, עומד למבחן מול כמה חולים; כשגלי חזרה בשאלה עומדים לאיים על מערכת החינוך שכל כך חשובה למגזר הזה; כשבכל מקרה הצפיפות היחסית בחברה החרדית מזמנת הדבקות... יש מי שמוכן למסור את הנפש. זו לא טפשות ולא חוסר אחריות. זו אחריות ענקית".
מנחם, בחור ישיבה מבני ברק, מעלה טיעון נוסף: "הישיבות בנויות כולן סביב סדר מאוד נוקשה. אפילו למקטעי השעות של הלימוד העצמי קוראים 'סדרים'. עולם הישיבות בנוי מסדר בוקר, סדר צהריים וסדר ערב, ארוחות צהריים ותפילות בשעות קבועות. כשאתה מערער את הסדר הכל כך מהודק הזה, אתה יוצר בלגן. בחורים חזרו סהרוריים אחרי התקופה שבה שהו בבית. קשה להתאפס למערכת שעות כך כך הרמטית אחרי שהתרגלת לקום בשעות לא שעות, וללמוד בזמנים לא סדורים".
"הגיע הזמן שהמדינה תתערב"
החוקר ד"ר מלחי מציע שורת המלצות להתמודדות עם המצב מצד המדינה, ובהן הקמת מנהלת נוער חרדי במשרד החינוך, שתספק מענה חינוכי והכשרתי לצורך השתלבות הנערים בקהילה החרדית, בחברה הכללית ובשוק העבודה.
עוד הוא מוסיף כי חשוב שיוקם הקמת גוף הכוון מקצועי וייעוץ חינוכי עצמאי לנוער חרדי, בשיתוף עם משרד החינוך ובתקצובו. "המחקר עוסק בדיוק בסוגיה הזאת של מסגרות חלופיות שצמחו מתוך החברה החרדית, אבל גם בעזרת תקציבי ממשלה - החל מישיבות חרדיות המגישות את התלמידים לבגרויות, ויש גידול משמעותי יש למעלה מאלפיים בחורים חרדים הלומדים במסגרות הללו.
"ישנן מסגרות של ישיבות טכנולוגיות מקצועיות שגם בהן חל גידול בשנים האחרונות, ולצערנו הרב יש גם מה שנקרא כפרי נוער, המיועדים לנוער מנותק, נוער בסיכון. אבל המסגרות האלו נמצאות בפערים מאוד גדולים. חסר משאבים ויש מבנים שלא מתאימים, וצוותים שלא תמיד קיבלו הכשרה מתאימה. יש הרבה מאוד מה להשלים מבחינת המדינה, ואני חייב לומר שזו תופעה שהיא גדולה על החברה החרדית - ונראה את זה הולך ומתעצם בתקופה הקשה הזו".
