מתפללים בבית הכנסת "תקווה" באדיס-אבבה
באתיופיה זוכרים ומתגעגעים לתפילות יום הכיפורים שנערכו בשנה שעברה, בהובלת חזני הקהילה האתיופית בבתי הכנסת שבמחנות הממתינים לעלייה. נשים, גברים וילדים הגיעו ממרחקים ארוכים, הילדים למדו את התפילות מהמבוגרים – וכולם לחשו תפילה להתאחד עם משפחותיהם לשנה הבאה בירושלים הבנויה.
שנה חלפה, והחלום רחוק מתמיד. גם התקווה שמפיחות התפילות המלכדות לא תהיה השנה בבתי הכנסת של מחנות הממתינים "תקווה" שבאדיס-אבבה ו"תקוות ציון" שבגונדר. במקום 500 המתפללים שיודע בית הכנסת "תקווה", יגיעו רק 50 - ובמקום 1,600 המתפללים של "תקוות ציון" ביום הכיפורים, יתפללו רק 75.
"נתגעגע להתפלל ביחד כקהילה שהשנה ייבנה בית המקדש השלישי", נאנח בייה טספה (35), חזן בית הכנסת "תקווה". "נתגעגע לשיר אחרי התפילה שוב ושוב ומכל הלב את 'לשנה הבאה בירושלים'. אנו מייחלים לשנה של גאולה לנו ולכל עם ישראל. שלום וקץ לסבל היהודי. שנה של עלייה ושל התאחדות עם משפחותינו בארץ ישראל".
"מרגיש שאין טעם לחגוג"
נטישת בתי הכנסת ההמונית מתרחשת עקב נגיף הקורונה המכה בעוצמה במדינה. המשבר הכלכלי החמור לא פסח על המחנות, ורופאים הזהירו מתת-תזונה, מחלות ורעב וממשבר הומניטרי. הימצאות הקהילה בשטח שנחשב "ישראלי" גרם לכך שגם במדינה עצמה רואים את הממתינים כאקס-טריטוריה.
"אי קיום המצווה של 'ואהבת לרעך כמוך' – זה חלק מהחטא שבגינו הגיעה לנו המגפה הזו", מכריז טספה בכעס לא מוסתר. הוא מספר על קושי רוחני גדול שחווה הקהילה, והוא מעריך כי זה יתעצם לקראת יום הכיפורים. "החגים והצומות בעם ישראל תמיד נעשים אצלנו ביחד. אנחנו תומכים אחד בשני. בלי קהילה, מרגיש שאין טעם לחגוג. יום כיפור זה יום של מחילה – אבל קשה לנו לסלוח", הוא אומר.
לטספה יש ביקורת חריפה על התנהלות הממשלה בעיכוב הממתינים לעלייה לישראל גם לפני התפשטות הקורונה: "איך סולחים לזולת כשמרגישים פגועים עדיין? האם נעמיד פנים? ננסה להיות רוחניים וצדיקים שלא נותנים מקום לכאב ולפגיעה? סליחה זה עניין הימים האלה. אבל כדי שזה יהיה אמיתי, מכל הלב, אנחנו חייבים שיתנו מקום לכאב שלנו".
חשש אמיתי לבני הקהילה בעקבות ההתפרצות
הקהילתיות המשפחתית שמאפיינת את קהילת מבקשי העלייה מאתיופיה, במיוחד סביב חגי ישראל, מייצרת אתגר לא פשוט לקהילה הקרועה. ההכנות טרם הצום – כיבוס הטליתות לקראת הימים הנוראים, התייצבות בפתח בית הכנסת כדי לא לפספס תפילות ועוד – יצטרכו להשתנות בהתאם להנחיות הבריאות. אייאו אבוהי ווט (34) מוסיף כי את ראש השנה בקהילה קיימו בצמצום, "למרות שהרבה יותר אנשים רצו להיות חלק מזה. התגעגענו לתפילה של כל הקהילה יחד".
נגיף הקורונה הגיע לאתיופיה יחסית מאוחר, והוא מתפרץ בכל הכוח, כך לדברי טספה. באזור השכונות היהודיות באדיס-אבבה וגונדר קיים חשש אמיתי לבני הקהילה. "אם הנגיף יגיע לשכונות של היהודים זה יהיה אסון, כי הם חיים בבתים של חדר אחד - מספר אנשים ביחד", אומר טספה. "גם מחירי האוכל עלו באתיופיה, מה שמקשה עוד יותר על בני הקהילה. הרבה יהודים איבדו את הפרנסה שלהם והם תלויים במשפחות בארץ, כדי שלא יגוועו ברעב".
אבוהי ווט שממתין מעל ל-20 שנה לעלייה, מספר כי בתי הכנסת נעולים כבר מחודש מרץ. "כולם רוצים להגיע לתפילה ביום כיפור, אבל עקב ההנחיות, נאלצנו להגביל את כמות המתפללים בבית הכנסת. זה קשה. אתה מרגיש בודד ומודר. אתה מרגיש כמו שבוי. באתיופיה אנחנו לא יכולים להיות עם הקהילה שלנו בגלל ההגבלות - ובישראל אנחנו לא יכולים להיות עם המשפחות שלנו. זו תחושה של תענית מתמשכת".
"זה לא יהיה עוצמתי כמו בכל שנה"
ווט יתפלל ביום הכיפורים "שה' ישמור עלינו ועל כל היהודים מהנגיף, שלא יהיו עוד אבדות מעם ישראל - ושנחזור להיות עם הקהילה, ולהתאחד עם המשפחות של כולם בישראל. לזה אנחנו מתפללים כל יום וכל שעה. הסבל הזה מגיע לשיאו ביום כיפור, שם מותר לצעוק לשמים ולהתפלל. זה לא יהיה עוצמתי כמו בכל שנה, אבל זה החלום שלנו".
"אני מודה לראש הממשלה נתניהו על ההחלטה לאשר עלייה לאלפיים ממתינים, לא בגלל שזה מספר גדול אלה בגלל שההחלטה גם בזמן הנגיף מראה התייחסות אלינו", מוסיף ווט. "אנחנו מבקשים מראש הממשלה לעצור את קריעת המשפחות, ולשים קץ לסבל שלנו".
מעל 7,500 מבני הפלאשמורה ממתינים לעלייה באדיס-אבבה וגונדר. חלקם קרועים מעל 20 שנה מילדיהם, אחיהם והוריהם שכבר עלו לישראל. בני הקהילה מקיימים אורח חיים יהודי-דתי הכולל לימוד תורה, מקוואות ותפילות שלוש פעמים ביום בבית הכנסת.
