"בישיבה לימדו אותי, שאיש האמונה אף פעם לא בודד,
אבל החיים גילו דברים אחרים.
תורה שלנו,
אולי בפעם הבאה
בכל זאת תביטי עלינו
קהל גדול של בודדים"
(הרב אלחנן נריה ניר)
"לא טוב היות אדם לבדו"
חוויית הבדידות של המאמין הגאה, שמקיים אורח חיים דתי וחי בחברה הדתית ועם זאת שומר על הזהות הגאה, קשה מנשוא. עבור רבים מן הדתיים הגאים, תחושת הבדידות היא פנימית וחיצונית. הבדידות הפנימית נובעת מחוויית עומק אישית הכרוכה בספקנות וחשדנות עצמית. יש והדתי הגאה חש שאינו מזהה את עצמו בעצמו, שכל החלטה איננה שלימה, וספק תמידי דוחק בו להשתנות ולהפוך לאדם אחר. במובן זה, הדתי הגאה בורח לפעמים גם מעצמו, ובדידותו מצויה לפני ולפנים בתוככי אישיותו.
לקושי בהתמודדות עם הבדידות תורמת העובדה שהיא איננה ניכרת כלפי חוץ, ולא זוכה לאהדה או הכרה מהחברה ומוסדותיה. לעיתים לבדידות זו מצטרפים גורמים נוספים בגללם הדתי הגאה חש מנוכר ובודד, לדוגמה, זרות תרבותית.
בדידות ייחודית
הבדידות החיצונית של הדתי הגאה כרוכה פעמים רבות בכך שהוא חווה דחייה מהסביבה אליה הוא מבקש להשתייך. זו חוויה קשה במיוחד, כשהתחושה היא שהמשפחה והסביבה הקרובה ואפילו אלוקים הרחום והחנון דוחים אותו, גם אם לא באופן אקטיבי.
1 צפייה בגלריה
הצורך בהסתרה מתמדת מרחיקה את הדתי הגאה, ופוגעת במערכות היחסים עם הסובבים אותו
(צילום: עמית שאבי)
קושי נוסף נעוץ בתקופת ה"חיים בארון", בה נמנעים הדתיים הגאים מלשתף אחרים בתחושות ובמחשבות שכה משמעותיות להם. הצורך בהסתרה מתמדת מרחיקה את הדתי הגאה, ופוגעת במערכות היחסים עם הסובבים אותו. גם לאחר היציאה מהארון קשה לשקם את היחסים שנפגעו, ובמישור האישי קשה לשנות הרגלים של הסתרה והשתקה. הסתגרותם של הדתיים הגאים מביאה לכך שאחד האתגרים שבפני הקהילה הוא עצם זיהוי אלה הנדרשים לסיוע.
לדתי הגאה אין בית קהילתי, ובדידותו כפולה ומכופלת, שכן מלבד היותו גאה בין הטרוסקסואלים, הוא דתי בין בני הקהילה הגאה. אם בימי ביאליק הייתה ההשכלה החילונית לאור מושך, הרי שבימינו אור ההכלה והסובלנות המינית הוא שקורא להם לחסות תחת כנפיו; ואם בימי התחייה הלאומית חשו בני הישיבות כמי שננטשו מאחור, הרי שהיום הדתיים הגאים הם שעלולים לחוש כך. הזרוּת המשולשת – מהעצמי, מהקהילה הדתית ומהקהילה הגאה – יוצרת חוויית בדידות ייחודית לדתי הגאה, שלא מוצא מקלט לראשו, ואין לו למי לגלות את סוד ייסוריו.
הבדידות כסכנה וכפיתוי
לפעמים, כמיהת האדם לזכות בזוגיות קבועה ומשמעותית, פוגעת בשיקול דעתו, ומביאה אותו לנהוג בהתנהגויות ברות סכנה עד כדי פגיעה עצמית. הסכנה הגלומה בבדידות מגבירה את המוטיבציה למצוא פתרונות ומזור.
לדתי הגאה אין בית קהילתי, ובדידותו כפולה ומכופלת, שכן מלבד היותו גאה בין הטרוסקסואלים, הוא דתי בין בני הקהילה הגאה. הזרוּת המשולשת – מהעצמי, מהקהילה הדתית ומהקהילה הגאה – יוצרת בדידות ייחודית
לצד הקושי והסכנה, לעיתים יש חוויה נעימה בבדידות. היא מאפשרת מיקוד פנימי, והיא מפנה את האדם להתבוננות והשקעה בצמיחה אישיותית. אולם, לעיתים, באופן פרדוקסאלי, תחושת האומללות הכרוכה בבדידות היא שמספקת רווחה רגשית ונחמה. במצב זה, יש סיכון שהדתי הגאה יתפתה לשקוע לעומק הבדידות, יתמכר לה ולא יתמודד עם אתגריו.
מהקשבה גואלת לנשיאה בעול
חשוב לשוחח עם הדתיים הגאים, בדיאלוג ובהקשבה. ההקשבה אמנם לא בהכרח מבטלת את הבדידות, אבל בכוחה לצמצם אותה, ולו במעט. יש כוח מנחם בהכרה בכך שאינם לבדם בעולם, שיש דומים להם בתוך הקהילה הגאה, וגם שונים מהם בקהילה ההטרוסקסואלית, נושאים איתם בעול במעלה הדרך.
במקום לעסוק בהרחקה שחווים חלק מהדתיים הגאים, ראוי להביא אל קידמת הבמה את המקרים בהם קיבלו בית ותמיכה, ולהנכיח את התמיכה הרוחנית שנותנים מספר הולך וגדל של רבנים ורבניות
כאמור, לעיתים הבדידות היא אי מבטחים עבור הדתי הגאה. במצב זה, הניסיון לחדור את חומת הבדידות עלולה לעורר רתיעה. למרות זאת, דומה כי הערך שבידיעה שסבלו זוכה להכרה אצל הזולת, משמעותי יותר מהחשש.
חשוב לציין שלעיתים, כאשר ההקשבה וההקרבה נובעות ממחויבות, האידיאולוגיה מפריעה לחוש קירבה רגשית, וחוסמת שיח אישי משמעותי. תחושת השליחות פוגעת באותנטיות. יש ערך מיוחד בדיבור המגיע מתחושת אכפתיות, ולא רק כמעשה צדקה וחסד.
הקהילה והשיח הציבורי ככוח תומך
בשורות הבאות נניח עקרונות, בתקווה שיהוו נקודת פתיחה וראשית דיון עבור רבני קהילות, מנהיגים חברתיים, תנועות נוער, אנשי חינוך ושאר בעלי תפקידים בחברה.
הקהילה שקשובה לבודדים שבקרבה, נקראת להכיר גם בבדידותו של הדתי הגאה שבשורותיה. לאחר זיהוי המצוקה, יש להבחין איזו רמת התערבות תסייע לדתי הגאה הבודד. ראוי לגלות בו התעניינות ולקרבו, ואם יש צורך, לעודד פנייה לסיוע מקצועי לשם הקלת התחושה ועזרה בקבלה עצמית.
לעיתים, באופן פרדוקסאלי, תחושת האומללות הכרוכה בבדידות היא שמספקת רווחה רגשית ונחמה. במצב זה, יש סיכון שהדתי הגאה יתפתה לשקוע לעומק הבדידות
קהילה מעורבת פועלת להושיט יד מעבר לחומת הבדידות. הצעד הראשון הוא הקשבה אמפתית. במקביל, יש צורך בהכרה ובמתן לגיטימציה לתחושות הבדידות, וחשיבה משותפת על דרכי ההתמודדות עימה.
השינוי ביחס למאמין הגאה מתחולל במשך שנים, אך ברובו מתקיים באופן פרטי, עד שניתן לומר שהוא מצוי "בארון". הגיעה העת שהחיבוק שבני הקהילה הדתית הגאה מקבלים יהיה גלוי לעין כל. במקום לעסוק בהרחקה שחווים חלק מהדתיים הגאים, ראוי להביא אל קידמת הבמה את המקרים בהם קיבלו בית ותמיכה, ולהנכיח את התמיכה הרוחנית שנותנים מספר הולך וגדל של רבנים ורבניות.
בעזרת ה', תהליכים אלה יובילו לכך שבחצרות בית ה' יפרחו גם מאמינים גאים.
- המאמר הוא קריאה משותפת שנולדה משיח בין פעילים ופעילות בקהילה הדתית הגאה לבין רבנים ורבניות על חוויית הבדידות של בני הקהילה ועל תפקיד המנהיגות הדתית בהתמודדות עמה. לקריאת המאמר המלא.
בשיח שהביא למאמר המוגמר השתתפו: הרב יצחק אייזנר, הרב יהושע אנגלמן, רות בן פורת, רננה בן פורת, הרב ד"ר שרגא בר און, שי ברמסון, הרבנית נחמה גולדמן ברש, חיים גלבר, הרב ד"ר יץ גרינברג, הרב שמחה גרינברג, הרב ד"ר אביעד הולנדר, הרבנית יערה וידמן סמואל, דקל יהוד, דניאל יונס, הרב ד"ר שמולי ינקלביץ, הרב יששכר כ"ץ, ישי מוסקוביץ, שלומית מץ-פולט, הרב דני סגל, הרבנית דבורה עברון, הרב חיים עובדיה, רפאל פוליסוק, הרב ד"ר ר' מימי פייגלסון, אוהד פינצ'בסקי, הרב ד"ר זאב פרבר, הרב צבי קורן, הרב שמואל קליצנר, אריה קרייזמן, הרבנית רחל קרן, יהונתן רוסן-ממן, זהורית שורק, אביגיל שפרבר, הרבנית לאה שקדיאל, הרב אלקנה שרלו וחכם ד"ר יצחק ששון.
