יהודי אמיתי: כשהייתי בכיתה ה' החלפתי את הכיפה הסרוגה לשחורה, הסתפרתי בסגנון הנכון - ורציתי להיות חרדי. הרגשתי בחושיי הילד שלי שהיהדות האמיתית לא נמצאת בבית הכנסת שבו גדלתי בשכונת קריית משה בירושלים, כי אם אצל בני דודי בבני ברק. רגשות הנחיתות נצרבו בנו - ה"מזרוחניקים", ה"פרווה", ה"לייטים/ליברלים" - במשך שנים. אלה שלמדו בישיבות והפכו ל"תורניים", קיבלו את הכינוי, "חרדים דתיים לאומיים- חרד"ל".
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו>>
ראינו סביבנו עולם חרדי משגשג של לומדי תורה ותלמידי חכמים ששקועים באמת ב"עולמה של תורה". הכעיסה אותנו העובדה שהם אינם מתגייסים אך ידענו שהתורה נמצאת אצלם. כגודל הכיפה כן גודל יראת השמים. ובכן, המפץ הגדול של שינוי התודעה מתרחש לנגד עיננו הרואות תופעות המערערות את התפיסה המקובלת.
קראו עוד בערוץ היהדות:
אחיי החרדים, אין לכם מושג כמה טוב לכם
ניגוד עניינים חמור: עבד כמשגיח בחברת בשר פרטית בחו"ל - ופיקח על מוצריה בישראל
כמה באמת משפיע הקול היהודי על הבחירות לנשיאות ארה"ב?
ההלכה המפורשת ואולי היסודית ביותר שבבסיס ההלכה של אדם מאמין היא שגם ספק "פיקוח נפש" דוחה את כל התורה כולה חוץ משלוש עבירות חמורות. היכן שמענו שריקודי שמחת תורה, טבילת גברים ותפילה במניין בבית כנסת הם ספק פיקוח נפש?
"הרסתם את החגים"
שמענו את העסקנים החרדים אומרים, "הרסתם לנו את החגים", או "אז למה בבלפור מותר?", וההלכה היסודית של "וחי בהם" נדרסת ברבים (כן, יש יוצאים מהכלל).
מתברר שהחרדיות מעדיפה את ההווי החרדי, הקהילתיות החרדית ואת הנוהגים הלא הלכתיים שמאפיינים אותה – על פני ההלכה. חד וחלק.
לשכל הישר יש משקל עצום בפסק ההלכה; פסק שמנוגד באופן כה חריף לשכל הישר הוא פסק הלכה מעוות. זו דוגמה מדהימה להשתלטות של מערכת ערכים חוץ-הלכתית וחוץ תורנית על ההלכה.
"דינא דמלכותא"
גם היחס למדע בחברה החרדית בא לידי ביטוי בעוצמה במשבר הנוכחי. ההתכחשות למדע מעוותת את התפיסה הדתית. הופכת אותה לתלושה. לא מחוברת ואפילו מסוכנת ביותר.
החרדה של החרדים ומלחמתם במודרנה מביאה לכך שהם מעוותים את שיקול הדעת של מנהיגים חרדים רבים בעידן הקורונה (לא כולם). לפנינו שיבוש נורא וגורף של ההלכה בשאלות של חיים ומוות חלילה.
היום גם מתברר שזה לא עניין של ציונות, כן או לא אלא עניין של תודעת כלל וקבלת משמעת של הקהילה; זה עניין הלכתי מובהק, שבלעדיו לא מתקיימת מדינה וקהילה. "דינא דמלכותא דינא", הוא עיקרון יסודי ביותר בוודאי בדברים הנוגעים לשלמותה הפיזית של המדינה. ההתנתקות מהמדינה במצב של מלחמה על החיים היא בלתי מתקבלת על הדעת מהבחינה ההלכתית - שלא לומר ההגיונית.
תהום פעורה
חוסר האחריות איננו נוגע רק לקהילה החרדית פנימה. ההפקרות בהתנהלות ההנהגה החרדית מופנה כלפי כל אותם אזרחים לא-חרדים שיידבקו כתוצאה מתפיסה זו, הלוקחת בחשבון רק את טובת החצר החסידית או ישיבה פלונית.
הלכה מפורשת היא: "כל היכול להציל (את חברו) ולא הציל עובר על 'לא תעמוד על דם רעך'" (רמב"ם, "הלכות רוצח ושמירת הנפש", פרק א'). מי ייתן את הדין על הנדבקים, הסובלים והנפטרים כתוצאה מההתנהלות הזו?
במשבר הנוכחי נראה כי תהום פעורה בין העולם החרדי לציונות הדתית שנוהגת באחריות הלכתית וציבורית ללא מורא ובאופן ברור. הציונות-הדתית, היא ורבניה ללא יוצאים מהכלל - זאת שטוענים נגדה שהיא "פשרנית" - עמדה בנחישות והעדיפה את שמירת החיים על פני התפוררות הקהילות.
הציונות הדתית תופסת את הערבות ההדדית כחלק מהמחויבות היהודית שלה. זו ערבות הדדית ושותפות עם הכלל. החיבור העמוק בין תורה למדע בציונות הדתית הוא לא תערובת של שני עולמות זרים. הוא תרכובת עמוקה שבה המציאות היא "החומר" והתורה היא "הצורה" המעצבת ולשה את המציאות. אבל היא לעולם לא מתנתקת מהמציאות בכלל וזו המודרנית בפרט.
לשאת בעולה של מדינה - ולהרים ראש
ייתכן כי התופעה המתאגרת ברובה של החרדיות ביחס לקורונה נובעת מאי-גיוסם של בני הישיבות לצבא. מי שלא נושא בעול היסודי ביותר לקיומה של המדינה, מתחנך שלא לשאת בעולה של המדינה בהקשרים רחבים דוגמת המגפה. גם, כשלמרבית האבסורד, זה מסכן אותו עצמו.
הציונות הדתית שמה את הילכת "לא תעמוד על דם רעך" לנגד עיניה כשהיא נושאת בעול הקמתה וביסוסה של המדינה. בצבא, בהתיישבות ובכלכלה. אך טבעי הוא לציונות הדתית לגלות אחריות על חייהם של כלל תושבי המדינה. זוהי חובה הלכתית, יסודית ומהותית.
היא רחוקה משלמות, אבל עם כל אתגריה, הציונות הדתית פוסעת בנתיב היהודי היסודי של חיבור בין תורה וחיים. אין היא "וו החיבור"- היא המאמץ למימוש האתגר הגדול של ההתכה שבין שני מרכיבים יסודיים אלה של הקיום שלנו.
הגיע זמן להרים את הראש. הציונות הדתית כולה עומדת במבחן התורני העליון של המאה שלנו. בעקביות ובנחישות היא שומרת הלכה, גם כשזה פוגע פגיעה קשה בקהילתיות שלה, בתפילות שלה, בחגים שלה ובמשפחתיות שלה. הגיע הזמן שהציונות הדתית תכריז בעוז ובענווה: "אנחנו התורה". אנחנו היהדות. עם כל חסרונותינו ואתגרנו - אנחנו הולכים בדרך הנכונה.
הכותב הינו יו"ר עמית בארגון רבני צהר
