הוא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי. כל כך קדוש, עד שמחלוקת איתנים קורעת בין אלה הכוספים לעלות אליו בזהירות, לפי מפה מדויקת ששורטטה כדי שלא לפסוע חלילה בתוך הקודש המוחלט – לבין אלה האוסרים כל גישה אליו עד לבוא המשיח, כדי שלא להיענש בחמור שבעונשים היהודיים: כרת.
11 צפייה בגלריה
"לרבנים שעולים להר הבית יש עמדות הלכתיות מוצקות, גם אם הן עמדות מיעוט מול רוב"
(צילום: AP)
הר הבית, מקומם של שני בתי המקדש וקודש הקודשים, נמצא בבסיס פולמוס שימיו מגיעים לתקופת המשנה, אלפיים שנה אחורה. "התנ"ך היא תקופה פרה-היסטורית של ההלכה. אין לנו חומר הלכתי לפני תקופת המשנה", מסביר הרב ד"ר חיים בורגנסקי, מומחה בהתפתחות ההלכה והלכה בת-זמננו מהמחלקה לתלמוד ולתורה שבעל-פה באוניברסיטת בר אילן. "מה אנחנו יודעים עליו בימי התנ"ך? שדוד קונה את ההר שעליו הוא בונה את בית המקדש (בספר שמואל ב'), אבל החומר ההלכתי הבסיסי שלנו הוא מחז"ל או מימי בית שני".
איפה עמד בכלל בית המקדש? לא ברור
המקור הקדום העיקרי שהפך לבסיס הפולמוס על קדושת ההר עד ימינו אנו נמצא, לפי בורגנסקי, במסכת מידות שבמשנה: "עריכת המשנה מבוצעת 140-130 שנים לאחר חורבן בית שני, כלומר המקדש כבר לא קיים. עם זאת, מסכת מידות מקובלת כאחת המסכתות הקדומות, אז ייתכן בהחלט שיש לה שורשים מתקופת המקדש עצמו. מסכת מידות מציינת שהר הבית, אורכו ורוחבו הם 500 אמה. ייתכן שהיו כמה סוגי אמות, ובכלל לא בטוח שמדובר ביחידת מידה אחת, אבל מה שחשוב הוא ש'הר הבית' או 'חראם א-שריף' המוכר לנו היום הוא הרבה יותר גדול מזה".
אחרי שהבנו שאין לנו דרך לדעת מה היה השטח המקורי, מצביע הרב ד"ר בורגנסקי על בעיה לא פחות אקוטית: המיקום. היכן בדיוק נמצא המקדש בתוך שטח ההר הרחב? "יש שטח פנוי של הר הבית בלי מקדש, שבעיקרו בדרום הר הבית, ושני לו בצפון, כך אומרת המסכת. זה אומר שבית המקדש נמצא בעיקר בצפון הר הבית, אבל איפה בדיוק? לא יודעים. משם ממשיכה המשנה ומתארת תיאור מאוד מפורט את המקדש עצמו וממדיו".
עד כמה מיקומו ההיסטורי של המקדש בהר רלוונטי לשאלת קדושתו או העלייה אליו כיום?
"רלוונטי מאוד. מי שמסתכל על הר הבית עצמו, קודם כל צריך לשאול את עצמו: איפה הוא שם את אותם 500 על 500 אמה? ואחרי שמיפיתי את שטח ההר המקורי, נשארת עדיין השאלה איפה אני ממקם את המקדש. לכן המסכת לא רק שאיננה פותרת את הבעיה, היא אף זו שמייצרת אותה".
חישובים קריטיים לשומרי המצוות
בתקופת קיומו של בית המקדש ואף לפני כן, בתקופת המשכן, הוגבלה הכניסה לקבוצות שונות: הכניסה לשטח הר הבית הותרה למשל "לטמאי מתים", כלומר למי שנטמאו למת ולא טוהרו באמצעות טקס פולחני שהתקיים במקדש. אך אלה עדיין נדרשו למלא אחר כללי טוהרה שונים, ובכללם טבילה במקווה.
11 צפייה בגלריה
"כל עוד הסכסוך הדתי לא ייפתר, ממילא הסכסוך הפוליטי לא ייפתר"
(צילום: באדיבות המטה המשותף של תנועות המקדש)
הכניסה אל תוך חצר המקדש עצמו ובאזור המכונה "עזרת ישראל" נועדה ליהודים שאינם טמאי מת בלבד (לצורך הפולמוס שעוד נגיע אליו בהמשך, על פי ההלכה כולם נחשבים כיום לטמאי מתים). למקום ה"קודש" יכלו להיכנס כוהנים בלבד, בעוד שלקודש-הקודשים - החדר הפנימי שבו שכן ארון הברית - יכול היה להיכנס רק הכהן הגדול ורק ביום כיפור, לאחר טקסי טוהרה מרובים.
על כן לשאלת קדושת המקום בזמננו יש השלכה ישירה על יכולתם של יהודים שומרי מצוות להיכנס אל שטח ההר, בייחוד כאשר מיקומו המדויק של המקדש עודנו לוט בערפל.
כשיהודים הפסיקו לעלות להר (ואז חזרו)
הדיונים על סוגיית הר הבית ודברי המשנה נערכים בדורות הבאים על ידי חכמי הגמרא, אך לדברי בורגנסקי אין לחכמים נגישות פיזית להר עצמו. "אין ירושלים יהודית", הוא מבהיר. "היהודים נדדו בעקבות מרד בר-כוכבא, שהכרית כמעט לגמרי את היישוב היהודי ביהודה. הסנהדרין נודדת לגליל, לכן המרכז היהודי הוא בגליל כי ירושלים אסורה, רחוקה ולא מושגת. לכן גם התלמוד הירושלמי כלל איננו ירושלמי אלא גלילי. אין זיקה גיאוגרפית לירושלים".
למה זה קורה?
"כי היהודים לא הורשו להיכנס לשם. כשהשלטון הפך לביזנטי הפכה העיר לקדושה ואקס-טריטוריה ליהודים. מצד שני, אין גם לחץ לעלות לשם. המקדש כבר לא קיים. ייתכן שהם עולים להר אבל לא מדברים על זה. זה לא נושא שנדון הלכתית באופן משמעותי בכלל".
בתקופת הגאונים (סוף המאה השישית לספירה עד אמצע המאה ה-11) ישנן עדויות על עלייה להר הזיתים, וכן גם על עלייה להר הבית. "אבל אין עלייה מסיבית, ואנחנו לא יודעים אפילו למה", אומר ד"ר בורגנסקי. "השלטון הופך למוסלמי, ואף הוא מקדש את הר הבית.
"במאה ה-12 מדבר הרמב"ם על הר הבית, ויש מכתב שאולי משתמע ממנו שהוא עלה בעצמו, ומצדדי העלייה מנפנפים בו. הרמב"ם הוא המחזק הגדול של השיטה הטוענת שיש קדושה בהר הבית גם בהיעדר מקדש, בעוד מי שחולק עליו הוא בן דורו, הראב"ד (רבי אברהם בן דוד), שטוען כי באין מקדש ופולחן, הרי שהר הבית הוא הר ככל ההרים בירושלים".
שאלת קדושתו של ההר יוצרת, לטענת בורגנסקי, "אירוניה הלכתית". "מצד אחד, הראב"ד אומנם טוען שאין קדושה למקום, ולכן הכניסה אמורה להיות חופשית. אך אז נשאלת השאלה מדוע בכלל רלוונטי להגיע לשם? מצד שני, הרמב"ם טוען כי בהר הבית יש קדושה, ואז המשמעות היא שמי שנכנס לשם שלא על פי חוקי הטוהרה עובר על איסור דתי שעונשו כרת" (האל יעניש את החוטא ויכרית אותו ואת זרעו).
הרומאים, המוסלמים והצלבנים: הרס שקשה למפות
בהיעדר התייחסות גיאוגרפית, ממשיכות השאלות להיכן מותר להיכנס ולהיכן לא להתגלגל הלאה ללא מענה. מי שמתחיל להתייחס לשאלת מיקומו הגיאוגרפי של הר הבית הוא אשתורי הפרחי - חכם יהודי מסוף המאה ה-13 - שמכנה עצמו "מגלה ארצות". "הוא חיבר ספר על ענייני הלכה וגיאוגרפיה", מספר הרב ד"ר בורגנסקי, "וכשהוא מתאר את הר הבית ומקום המקדש, הוא מסמן אותו בחלק הדרומי של הר הבית היום. זאת אומרת, קרוב לאזור אל-אקצא. אבל פחות מתחשבים בדעתו".
11 צפייה בגלריה
"צריך להודות, הר הבית לא עמד בראש מעייניהם של אנשי גוש אמונים". הרב ד"ר חיים בורגנסקי
החוקר מסביר כי "לפני החורבן נעשו שינויים במתחם המקורי על ידי הורדוס. הוא עשה שם עבודות עפר וחפירה בקנה מידה גדול. כיום כשאת מסתכלת על הר הבית, את רואה מעין טרסה ענקית משוטחת, מעשה ידי הורדוס. הוא שינה לגמרי את הטופוגרפיה ההררית, שכמעט ואינה נראית לעין.
"הרומאים הרסו את המקדש, ואנחנו לא יודעים באיזו רמת הרס זה קרה. בוודאי השתמשו באבנים שלו לכל מיני מבנים בעיר. הם בנו את הקארדו ומבנים נוספים שלא היו בעיר לפני כן. כלומר, הם שינו את הרחובות המקוריים של בית שני.
"אחרי זה באו המוסלמים שהחריבו את מה שהיה קודם בהר, ובמקביל בנו את הארמונות למרגלותיו, שנמצאו בחפירות. אחר כך הצלבנים הגיעו, ורק במאה ה-13 אנחנו מקבלים את העדות של אשתורי הפרחי. כלומר, אין פה מסורת ברורה ורציפה".
אך אשתורי הפרחי לא היה היחיד שניסה לפענח את חידת מיקומו של המקדש. הרדב"ז (רבי דוד בן זמרה) בן המאה ה-15 התגורר בארץ ישראל - בירושלים עצמה – ויש לו תשובה משלו: "כיפת הסלע המוסלמית, קוּבַּת אַ-סַחְ'רַה, היא המיקום המדויק. את הסלע בלב המבנה הוא מזהה כאבן השתייה, שעליה לפי המסורת היהודית הונח ארון הקודש (ובה התרחשה עקידת יצחק). אם אתה מזהה את אבן השתייה, יש בידך את התשובה. אך כאמור, תשובתו שונה לחלוטין מדעתו של אשתורי הפרחי, אז מי הצודק?"
היהודים החליטו: לא עולים להר
היותו של ההר אחד המקומות הנפיצים ביותר בעולם לא מאפשר למדע להגיד את דברו. "זה לא יכול להגיע מראיות ארכיאולוגיות כי אף אחד לא נתן לארכיאולוגים לחפור בהר הבית", אומר בורגנסקי. "מאז שמדע הארכיאולוגיה הגיע במאה ה-19 לארץ ישראל, כולם חפרו את הפריפריה של ההר, לא את ההר עצמו. חוקרים אומרים שהבינוי שנערך כיום על ידי הווקף משמיד ראיות ארכיאולוגיות, אך מאחר שהמקום לא נחפר, לא ניתן גם להגיד עליו שום דבר. זה עדיין פרס נובל לכל ארכיאולוג, אין אחד שלא מת לחפור שם ולפרסם ממצאים.
11 צפייה בגלריה
"כשהשלטון הפך לביזנטי הפכה העיר לקדושה ואקס-טריטוריה ליהודים"
(צילום: הספרייה הלאומית)
"ברמה הפוליטית, המוסלמים כופרים בכך שהיה שם בית מקדש יהודי בכלל. מצד שני, עצם קידוש המקום על ידי המוסלמים הוא גם פיקציה פוליטית, כחלק ממאבק בין חליפות ששלטה במכה (בית אומיה) לבין חליפות שלא (בית עבאס), והייתה צריכה מקום פולחן חלופי למכה. איך ירושלים נקראת בפי המוסלמים? בית המקדש (בית אלמקדס). זה ברור לגמרי שהיה שם בית מקדש, השאלה היא אם מבנה המוסלמי של כיפת הסלע, שאיננו מסגד, מעיד על כך ששם היו שרידי המקדש היהודי".
אבל אם חכם יהודי מכריז שזה מקום המקדש, למה יהודים לא עולים לשם?
"זו באמת שאלה. במאה ה-16 יש עלייה במספר היהודים בארץ. צפת פורחת וגם ירושלים. היישוב היהודי הופך להיות רציף עם מסורות פנימיות משלו, והמסורת היא שיהודים לא עולים להר הבית. כן הולכים לכותל, לא עולים להר. האם זה ניזון מגזירות מוסלמיות פה ושם? בהחלט ייתכן. אבל זו המסורת שהתפתחה.
"כאשר במאה ה-20 אנחנו שומעים קולות שאומרים לעלות להר הבית, צריך להבין שאלה קולות חדשים ומנוגדים למסורת הארץ-ישראלית. כשהבריטים מקבלים את המנדט על הארץ יש אפשרות לתיירים לעלות להר, וגם יהודים עולים כבודדים, אך רבני ירושלים מוחים נגדם".
איפה הציונים החילונים בסיפור הזה?
"הציונות החילונית, מצידה, לא מתעניינת בסוגיית הר הבית. היא רוצה להגיע לנהלל, לדגניה ולכל מקום אחר. ארץ ישראל היא אישו באתוס ציוני-חילוני, אך המקדש לא".
דין ירושלים כדין תל אביב?
"מה פתאום, פחות מדין תל אביב. תל אביב זה מקום ציוני-חלוצי, העיר העברית הראשונה. ירושלים היא אולי סמל. כשהנציב הבריטי הרברט סמואל עולה להר הבית, הרב קוק מוחה נגדו נמרצות. כנציב מותר לו. המוסלמים לא אמרו כלום. אבל יהודי שעולה להר הבית? זה טאבו, והרב קוק חושש מתיירים יהודים שעלו בעיקר כדי לצלם את המוסלמים. הר הבית נראה די מוזנח אז, ממש הר שומם, ואז ב-1967 הוא חוזר לשליטה יהודית. מי שמתחיל עם קולות העלייה הוא הרב שלמה גורן, מי שהיה אז הרב הראשי לצה"ל ובהמשך לישראל".
מה הוא עושה בפועל?
"הרב גורן מחבר חיבור הלכתי בדיוק על השאלה הזאת. הוא מכניס את מחלקת ההנדסה של צה"ל לעשות מדידות כדי לדעת איפה אפשר להיות מבחינה הלכתית ואיפה לא, מתוך קבלה של כיפת הסלע כאבן השתייה המקורית.
"מנגד ניצב הרב צבי יהודה קוק, זה שהוביל את תנועת 'גוש אמונים', והוא מתנגד בחריפות לעלייה להר הבית. בכך הוא ממשיך את הקו של אבא שלו שטען שאי אפשר לדעת את מיקומו המדויק של המקדש, ואת מסורת היישוב הישן הירושלמי. הוא טבע את הביטוי שביחס להר הבית אנחנו 'נטורי קרתא'. לכן תומכי תנועת 'גוש אמונים' לא הלכו להר הבית אלא להתיישבות.
"הרב צבי יהודה קוק העתיק למעשה את חזון דגניה ונהלל ליהודה ושומרון, ולא הלך על חזון של גאולה פולחנית דתית. צריך להודות, הר הבית לא עמד בראש מעייניהם. וב-70 השנים האחרונות, כמה נפח תופס הדיון הדתי על הר הבית? אפס נקודה אפס אפס משהו, ונתתי פור להר הבית.
"יהודים דתיים מבקשים בתפילה 'השב את העבודה לדביר ביתך', אך כמה מהם חולמים באמת על 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'? כמה היו רוצים לצאת בפסח מהבית הנוח עם השולחן הערוך, להצטופף ברחובות ירושלים עם שקי שינה ובבוקר ללכת לחפש שירותים עם עוד מאות אלפי אנשים? תני לי מספר מאחד לעשר".
"הכותל קדוש בגלל אילוץ"
בעשורים האחרונים הפכו ההיבטים הפוליטיים הבלתי מבוטלים של רעיון העלייה להר לבולטים יותר ויותר בפולמוס ההלכתי-דתי. הרבנים החרדים, ככלל ובאופן כמעט גורף, משמרים את מסורת האיסור על עלייה להר עד לבוא המשיח, ואילו בחלקים נרחבים בציונות הדתית - כאלה שרעיון הגאולה האקטיבית הוא חלק מתפיסתם הדתית-פוליטית - התקדשה העלייה כאקט דתי וסמלי חשוב, תחת אופוזיציה לא קטנה מבית מצד החוגים השמרניים, ובראשם "מרכז הרב" שמתנגדים לכך.
11 צפייה בגלריה
אבי הציונות הדתית שהתנגד נחרצות לעלייה להר הבית. הרב אברהם יצחק הכהן קוק
(באדיבות בית הרב)
הרב אבי גיסר – רב היישוב עפרה ויו"ר מועצת החמ"ד – הוא ממצדדי העלייה להר. "הנחת היסוד הראשונה שאין חולק עליה היא שהר הבית הוא המקום המקודש ביותר לעם היהודי, כיוון שעליו נבנו שני בתי המקדש, ולא פסקה קדושתו", אומר הרב גיסר. "התפילה בכותל המערבי היא מנהג מאוחר, שקיבל את מעמדו ב-400-300 השנים האחרונות.
"הכותל הוא הטריטוריה הכי קרובה להר הבית, והוא התקבע כטריטוריה הכי מקודשת ברמת האילוץ והבדיעבד, בגלל שלא הייתה אפשרות טכנית, משפטית והיסטורית לממש את הזכות הזו. השלטון המוסלמי שהחל במאה השביעית לא אפשר לאדם שאיננו מוסלמי לעלות להר ולהתקרב למסגדים, והעניש במיתה את מי שהפר את הצו. כל השטח שמוגדר כ'חראם א-שריף' הוא שטח קדוש לאיסלאם. מסורת עליית מוחמד לשמיים וכל התפיסה הזו הרחיקה את היהודים מאפשרות התפילה בהר".
כיצד אם כך ישנם רבנים שחולקים על העלייה להר?
"בתפיסה היהודית כל הרבנים מודים שהר הבית הוא המקום הקדוש ביותר, וזה בדיוק מה שגרם לפולמוס הגדול. קדושתו של המקום מחייבת אותנו בשמירת מרחק מאוד קפדנית. אז ככל שאתה יותר מודע לקדושת המקום, אתה חש חרדה ויראה. לכן גם התגבשה עמדה יהודית-מסורתית-הלכתית של זהירות מופלגת והרחקה רבה ממרכז הקדושה, רחבת הר הבית, או יותר נכון - הרחבה שעליה עמד בית המקדש.
"עמדת הרבנות הראשית היא שאסור לעלות להר, והיא לא המציאה אותה. היא ממשיכה אותה. גם אחרי כיבוש הר הבית נתכנסו הרבנים החשובים ביותר שהיו אז, ופרסמו בלשון חד-משמעית שחייבים לשמור על הריחוק מהר הבית, גם לנוכח שינוי המציאות והשליטה הישראלית בפועל (אף שהר הבית נשאר מקום תפילה איסלאמי מלא)".
ובפועל יש קבוצות שעולות, אתה עצמך סבור שצריך לעלות.
"הוויכוח הגדול בעשרות השנים האחרונות התחיל אחרי מלחמת ששת הימים. יכולת למצוא את 'נאמני הר הבית', יהודים כמו גרשון סלמון, שהטיפו לעלייה להר. בעשרות השנים האחרונות הצטרפו אליהם קבוצות הרבה יותר גדולות ורחבות, בעיקר סביב רבנים מהעולם הדתי-לאומי, אבל לא רק".
"להתייחס בשוויון נפש למתנה היסטורית"
הרב גיסר טוען כי "כיום יש גם גורמים בעולם החרדי שעולים להר הבית. המהפך קרה בעקבות הפעילות של הרב גורן להנגשה משפטית והלכתית של הר הבית, על ידי מדידות רבות וחיבורים תורניים שבהם הוכיח על סמך הרבה מאוד ממצאים שאנחנו יודעים להיזהר ולדעת מהו התחום המקודש שאליו אסור להיכנס, ומהו התחום שאליו מותר.
11 צפייה בגלריה
"עצם העלייה ממלאת אותי התרגשות גדולה, הודיה גדולה ותחושה היסטורית על שזכיתי". הרב אבי גיסר
(צילום: מארק ניימן, לע"מ)
"מצד שני, גם מי שסבור שהוא יודע את התחום האסור עשוי לטעון שהציבור הרחב אינו יודע, וילך במקומות שנחשבים חמורים מאוד מבחינה הלכתית. זה כמו שאנחנו נאבקים על שמירת השבת לא רק ברמה האישית, אלא גם בשדה הציבורי. כאן מדובר בחשש למכשול חמור מהאיסור על חילול שבת. לכן חלק גדול מהוויכוח הוא ויכוח של מדיניות, שעניינו זהירות יתר מתוך תחושת אחריות רחבה, כדי שאיש לא ייכשל בשום איסור".
אז אם בפועל מותר לעלות רק למקומות הפחות-קדושים, לשולי ההר, מה הטעם בעלייה בכלל?
"חלק מהמתנגדים שואלים את השאלה בערך כמוך. העולים להר סבורים שיש לזה ערך גדול. זה מתחבר לחלק של קדושת המקום, שגובל בתחושת האמונה ובמחשבה מיסטית מסוימת, שככל שאנחנו מגלים יותר רצון ותשוקה למקום שהוא לב הקדושה היהודית, נפתחים שערי שמיים. ריחוק מראה שוויון נפש לאותה מתנת חסד היסטורית, שהר הבית זכה לשליטה ישראלית - דבר שלא היה מאז החורבן.
"העלייה להר הבית עונה גם על הצורך של כל אדם מאמין 'לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ', כמובן לא בתוך היכלו ממש אלא בשוליים, כמו טמאי מתים שרשאים להיכנס לחצר הר הבית ולא לעזרה. אז יש לי זכות ללכת 'בחצרות בית ה''. עשרות פסוקים בתהילים ובתפילה יגידו כמה זה חשוב וקדוש, חצר ה', אז איך אפשר לוותר על זה?"
זו גם עמדה פוליטית?
"זה מעורבב גם בהשקפת עולם פוליטית. העולים סבורים שבזה הם מקבעים את הריבונות היהודית בהר הבית. בדרמה העצומה של קמפ דייוויד, הדברים התנפצו די בגלל הר הבית. אהוד ברק חזר עם האמירה שלא נוותר על קודשי ישראל. רבים סבורים, וגם אני בתוכם, שזה ששמנו את הר הבית על השולחן זה הישג גדול מאוד, שאם לא כן, במהלך דיונים פוליטיים היה נכנס גם הר הבית למשא ומתן של ויתור על זכויות. וכן, זה לא תמיד נעים לעלות להר הבית בגלל היחס המוסלמי ואפילו הבינלאומי. אבל אם אנחנו מראים נוכחות, אי אפשר לשכוח מהר הבית לרגע".
מה אתה חש כשאתה עולה להר?
"תחושה של התרוממות רוח והתרגשות עצומה. אני לא מרבה לעלות להר הבית. יש לי את חרדת הקדושה. את מספר הפעמים שעליתי להר הבית אפשר לספור על יד אחת. אך עצם העלייה ממלאת אותי התרגשות גדולה, הודיה גדולה ותחושה היסטורית על שזכיתי והעם היהודי זכה.
"מצד שני, נמנעתי מלעלות בתקופות שבהן עליית היהודים גררה צעקות וקטטות שהן באמת חילול של הקודש, מה שברוך ה' השתנה לחלוטין אחרי שמדינת ישראל פעלה מעט להרגעת הרוחות. העלייה כיום נעשית בדממה שיש בה קדושה, ובתחושת התרגשות רבה מאוד".
אז ההלכה זזה הצידה על חשבון הפוליטיקה והתפיסה האידיאולוגית?
"זה טיעון מוכר, אבל נדמה לי שבכל מפנה היסטורי הייתה קבוצה שנשארה נאמנה לדפוסים המסורתיים והשמרניים, בעוד שקבוצה אחרת צעדה צעד אחד קדימה בהעזה. אז יש העזה ויש חידוש, יש בהחלט גם עירוב של עמדות מדיניות-פוליטיות, אבל אלו עמדות פוליטיות מהסוג הציוני שראוי לקחת בחשבון: דבקות בארץ, דבקות בהר, דבקות במקדש - כל אלו הן עמדות פוליטיות מהסוג הטהור, ואנשים משלמים את המחיר. בואי נזכיר שזו לא איזו גחמה. גם לרבנים שעולים להר הבית יש עמדות הלכתיות מוצקות, גם אם הן עמדות מיעוט מול רוב".
ומה עם חיי אדם?
"אני באמת חושב שאלה איזונים שצריך לקחת בחשבון, מסוג האיזונים שליוו אותנו מעצם עלייתנו ארצה ומעצם הרצון לקיים מדינה. לפחות בהתחלה זה היה סוג של קריאת תיגר על מיליוני מוסלמים. בכל מקום אנחנו נאבקים על לגיטימיות הקיום שלנו, ולא נעשה חשבונות כמה דמים נשפכו מראשית הציונות, בהתיישבות ביהודה ושומרון או במערת המכפלה. צריך להיות אדם עם שיקול דעת שלא מבקש סכסוך דמים.
"העולים רובם ככולם דורשי שלום ומכבדים תפילה - הן של יהודים והן של מוסלמים, ולא מבקשים להפריע לאדם דתי אחר לשאת תפילה. להיפך, הר הבית היה צריך לחבר את עבדיו של האל האחד במובן המונותאיסטי. היינו צריכים לשתף פעולה עד לקיומו של הכתוב: 'כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים'. יש הרבה פסוקים שעניינם בית המקדש כבית העולמי של הקדושה. בספר 'מדינת היהודים' של הרצל יש פרק גדול ומלא רוממות רוח על הר הבית כמקום היכל השלום העולמי, וזה באמת תפקידו".
חזון אוטופי של תפילות משותפות לרבנים ולאנשי דת מוסלמים על ההר?
"זה חזון אוטופי, אבל לא מחוץ לגבולות הדמיון. הר הבית הוא גם נס. גרעין הקדושה המוסלמי - האתר המוסלמי השלישי בחשיבותו, מסגד אל-אקצא - הוא בוודאות מחוץ לתחום הקדושה. כיפת הסלע איננה מסגד. שני החלומות אינם סותרים זה את זה, לכן אני בהחלט יכול לדמיין תפילה משותפת. אני לא מבקש להתפלל במסגד אל-אקצא, אז למה שלא יהיה אפשר לתמוך בתפילה יהודית ברחבת כיפת הסלע?"
"אנחנו עדיין לא ראויים"
מן העבר השני של האידיאולוגיה ניצב הרב דוד סתיו, רבה של שוהם ויו"ר ארגון רבני צהר. "הר הבית מסמל במשך הדורות את תמצית החיבור בין עם ישראל לאלוקים, זה המקום שנדרשו בו לראשונה למסור את הנפש. שם הובטח לאברהם שאלוקים יתגלה בפניו באופן קבוע. זה מקום החיבור בין שמיים וארץ, בין אלוקים ואדם. אז זה מה שאני מרגיש כלפי המקום הזה", הוא אומר.
11 צפייה בגלריה
"אני חושב שלא נכון שיהודים יעלו להר הבית ויתפללו שם. בזה אני חושב כמו מרבית הרבנים החרדים". הרב דוד סתיו
(צילום: ראובן קפוצ'ינסקי)
"כשמדברים היום על השאלה מה צריך לעשות עם הר הבית, זה בדרך כלל מתורגם לשאלות פוליטיות, למי זה שייך, ולשאלות דתיות, אם צריך לבנות את בית המקדש או לאפשר להתפלל שם".
הרב דוד סתיו מאמין כי הר הבית הוא סמל ודוגמה לאפליה דתית בין יהודים למוסלמים, וסמל לשיפוט בררני – ועם זאת, הוא מתנגד נחרץ לעלייה אליו. "נעשית היום במוצהר אפליה בין יהודים לערבים, כאשר יהודים לא רשאים להתפלל בהר הבית. זו פגיעה חמורה בחופש הפולחן", הוא מפרט. "לא יכול להיות שיהודי לא יוכל להתפלל במקום הקדוש ביותר לעם היהודי, ובית המשפט העליון מתחכם ומוצא סיבות מתחת לאדמה כדי להמשיך את העוול והקיפוח הזה.
"מצד שני, אני חושב שלא נכון שיהודים יעלו להר הבית ויתפללו שם. בזה אני חושב כמו מרבית הרבנים החרדים. אנחנו עדיין לא ראויים, ובשביל שזה יקרה הקוד המוסרי שלנו צריך להיות במקום אחר, והצדק החברתי שלנו צריך להיות במקום אחר. יש לנו המון דברים לתקן לפני תפילה בהר הבית או בניין המקדש, לכן מהבחינה הזאת אני חי בדואליות: מצד אחד אני חושב שזו טעות שבג"ץ לא מאפשר ליהודים להתפלל בהר הבית, ומצד שני אני חושב שזה לא נכון להתפלל שם. המחשבה שאפשר לקדם את הר הבית לפני שבונים את עם ישראל זו מחשבה ילדותית שלא יכולה להחזיק מים".
למה הנושא הזה הפך לכל כך נפיץ?
"בראש ובראשונה כי אנחנו נוגעים בעצב הרגיש ביותר שקיים בעולם. ואני רוצה להסביר: בספר שמואל א' מתואר ארון הברית שנופל בשבי הפלישתים, ואחר כך תושבי בית שמש לא נוהגים בו כבוד כשהוא חוזר חזרה, ולכן פורצת שם מגפה. בפרשת במדבר התורה מזהירה את הלוויים שמפרקים את כלי המקדש ש'לֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ'. מדובר במקום הרגיש ביותר מבחינה דתית ורוחנית. הנפיצות הפוליטית היא רק ביטוי לנפיצות הרוחנית".
יש פוליטיקאים שחושבים ההיפך: שהסיפור הוא סיפור פוליטי והתירוץ הוא דתי.
"נכון, אפשר לראות את סיפור מנהרות הכותל בכהונת נתניהו הראשונה, ושפיכות הדמים שהייתה לאחר מכן. אם 'ננצח' וננסה לבנות מקדש בהר הבית או בית כנסת, זה לא יפתור אותנו מהאתגרים החברתיים. כבר בזמן בית המקדש אמרו הנביאים 'אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר: הֵיכַל ה' הֵיכַל ה', הֵיכַל ה' הֵמָּה'. אנשים חשבו שבגלל שהם יקריבו עוד בהמות ויעבדו את אלוקים, זה יפטור אותם מתיקון המידות שלהם מול נשותיהם, ילדיהם או חבריהם. כבר היינו שם, ואני חרד לזה מאוד. אני מעריך את דבקותם לבית המקדש ברצון לכונן את המרכז הרוחני, אבל אני חושש שהם לא מודעים למחירים החברתיים והרוחניים שאנחנו משלמים על הרצון הזה".
ומה עם העניין הדתי-הלכתי?
"אם הרבנות הראשית הייתה אומרת שזכותם של יהודים להתפלל על ההר, גם הערבים היו מקבלים את זה, גם אם לא בלי מחאה. ראי את מערת המכפלה, שיש שם תפילה בדו-קיום יחסי. ברגע שהמוסדות הרשמיים ויתרו, את לא מצפה שהערבים יהיו יותר צדיקים מאיתנו.
"זו לא שאלה הלכתית, זו שאלה רוחנית. אני חושב שפסיקת הרבנות הראשית היא חלק מההוכחה שאלוקים לא רוצה אותנו בהר. ברור לי דבר אחד: שמאות רבות בשנים היו רוב גדולי ישראל נגד העלייה לארץ, וזה נתן ממשות לגזירה של הגלות. זה ביטוי לעונש שאנחנו לא ראויים לארץ. ההתנגדות עכשיו בעיניי היא ביטוי לכך שאנחנו לא ראויים להר הבית. הם שחקן במגרש, הם הכלי שדרכו הקדוש ברוך הוא מאפשר לבג"ץ למנוע את התפילה ומאפשר את הפגיעה בחופש הפולחן".
איפה לדעתך הציבור הרחב נמצא בכל הפולמוס הבלתי נגמר הזה?
"הציבור הרחב זו הגדרה מאוד רחבה. יש את הציבור המסורתי, הדתי והחרדי - ויש את הציבור החילוני. האחרון ברובו לא מתחבר להר הבית, וספק בעיניי כמה הוא מתחבר לכותל. מספר היהודים החילונים שמגיעים לכותל הוא לא גבוה, ואם לא היו טקסי השבעה וסיורי צבא, ספק אם היו מגיעים לשם בכלל.
"אצל הציבור הדתי שלא מבין את הסיפור הזה לעומק, יש רתיעה מעיסוק בו. הולכים לכותל, לא להר הבית. שוב בהכללות, כי בשנה האחרונה היו בהר אלפי יהודים. אם הייתי שואל מה אומרת המילה 'כותל' ליהודי, זה חורבן בית המקדש. הר הבית זה המקדש שייבנה. וזה מה שמשקף נכוחה את היחס האמביוולנטי של הציבור הדתי והחרדי להר הבית ולכותל: היום אני בחורבן – ובעתיד אהיה בגאולה".
לסכסוך היהודי-ערבי סביב המקום יש גם היבט דתי?
"בנושא הזה אני חסיד גדול של הרב מנחם פרומן זצ"ל. שנים אומרים לנו שהסכסוך הוא פוליטי וטריטוריאלי. אני מסרב לקנות את זה. בעיניי זה סכסוך דתי. כל עוד הסכסוך הדתי לא ייפתר, ממילא הסכסוך הפוליטי לא ייפתר. אני גם מאמין שדת יכולה להביא הרבה בלגנים ושנאות, אבל לדת יש גם הרבה פתרונות יצירתיים. אני מאמין שעל ארץ ישראל הייתה מלחמה פוליטית, אבל שורש המלחמה נמצא בהר הבית, בקודש. אם אנשי הרוח יוכלו לשבת יחד ולטכס עצה, משם תבוא הברכה לכל העולם. זו אמונתי הדתית והפוליטית כאחד".
פורסם לראשונה: 11:37, 15.09.20
