דבורה ויעל: עם סכין בין השיניים?
איך נשים מנהיגות עם? איך הן מובילות אותו למלחמה? האם אנו עדים לזרם הפמיניסטי-ליברלי הראשון באנושות?
דבורה היא הנביאה והשופטת הראשונה בתנ"ך. האישה הראשונה שהנהיגה את העם בישראל. דבורה לא הופיעה משום מקום: הסיטואציה הרוחנית-חברתית ששררה בעם באותם ימים הובילו אותה לצמרת המנהיגות. אבל מלבד דבורה פעלה מנהיגה נוספת באותם ימים – יעל, זו שנטרלה את סיסרא מאוחר יותר. התנ"ך כותב זאת במפורש: "בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת, בִּימֵי יָעֵל", וכך מבין זאת גם רש"י.
אז שתי נשים חזקות הנהיגו את העם, והתהייה הפמיניסטית עולה כמעט מאליה: באיזה סוג הנהגה מדובר? האם כל שנדרש מדבורה ויעל היה להסיר חסמים חברתיים ולהשתוות לגברים, כפי שמתארות הסוציולוגיות בנות-ימינו את הפמיניזם הליברלי- או שמא הייתה זו הנהגה מסוג אחר?
מחקרים סוציולוגיים שבחנו את התנהגותן של לוחמות בצה"ל על רקע הפולמוס הציבורי, דיווחו כי לעתים מבקשות החיילות לאמץ דפוסי התנהגות של חיילים קרביים. כך, למשל, הן דיווחו שהן לא נגעלות ואפילו נהנות מ"לכלוך" המאפיין את המסעות הצבאיים המאובקים – בדיוק כמו הגברים. הן עושות שימוש תמידי רק בלשון זכר, לובשות מדי ב' רחבים, מחזיקות בנשק המסמל כוח וגבורה - ואפילו מנסות לשנות את היציבה שלהן כדי שתדמה ככל שניתן לזו של הגבר.
שתי המנהיגות התנ"כיות אמנם הובילו את הקרב: דבורה עמדה מאחורי ברק, ויעל חיסלה את ראש הנחש, אבל זה התרחש באופן אחר ממה שהיינו מצפים לו היום. לפי התנ"ך, נשים יכולות להנהיג. והן עושות את זה לא פחות טוב מן הגברים, אבל הן עושות את זה אחרת. לכן דבורה ממנה את ברק לשר הצבא, אך מופיעה אותו לפני הלוחמים. לכן יעל מחסלת את סיסרא באופן מאוד קונקרטי, כי הן מנהיגות גדולות עם דרך משלהן.
המלך אבימלך: עונשו ההיסטורי של רוצח המונים
הטוען לכתר שרצח את אחיו רק כדי לגלות כי ברבות הימים קמו עליו מורדים, שבראשם עומדת דמות שבאופן חשוד מזכירה לו את עצמו בדיוק מספר שנים קודם לכן.
עם פטירתו של גדעון - המנהיג הגדול, הצנוע והעניו של ישראל - קם בנו (מפילגשו) אבימלך, ומחליט לנקוט במהלך. הוא יוצר קשר עם בני משפחת אמו משכם, מקבל מהם תקציב שאתו הוא מקים צבא בריונים קטן – "וַיִּשְֹכֹּר בָּהֶם אֲבִימֶלֶךְ אֲנָשִׁים רֵיקִים וּפֹחֲזִים וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו" - ואז הוא מופיע בבית אביו ושוחט את 70 אחיו מלבד אחד, יותם הקטן. התוצאה: הוא הופך למלך היחיד על ישראל.
פריט המידע הראשוני שניתן לנו על אבימלך היא עובדת היותו בן פילגשו של גדעון, ובמילים אחרות, בנה של האישה הנחותה. בעגה התנ"כית הוא היה "בן השפחה". כשהילד הפחות חשוב רוצה להגיע לעמדת שלטון, הוא מקיים את מה שכתב אלפי שנים אחר כך, במאה ה-16, מקיאוולי: "אני מעריך שזה נכון עד מאוד שאנשים ממעמד נמוך מגיעים לעמדות בכירות ללא שימוש בכוח ובהונאה רק לעתים רחוקות, או לעולם לא".
לאבימלך, מסתבר, היה כוח, וממידת האכזריות היה לו בכלל די והותר. אלא ששלוש שנים מאוחר יותר מופיע בשכם, העיר "שלו" – זו שהפכה אותו למעשה למלך וכור מחצבתה של משפחת אמו - טיפוס לא שגרתי בשם געל, שהיה בנו של עבד. עד מהרה הוא הופך למנהיג האופוזיציה של אבימלך, והוא לא מהסס לגעור באנשי שכם:" וַיֹּאמֶר גַּעַל בֶּן עֶבֶד מִי אֲבִימֶלֶךְ וּמִי שְׁכֶם כִּי נַעַבְדֶנּוּ?"
אנשי שכם מביטים מוקסמים באיש שהגיע משום מקום ומופתעים מקווי הדימיון לאיש שמינו רק זמן קצר קודם לכן. שניהם ממעמד נחות, שניהם בעלי אישיות מושחתת וחסרת מצפון, ושניהם אנשים נועזים הרואים את עצמם כמי שראויים להנהיג.
אבימלך צולח את המרד. הוא מנצח קרב עקוב מדם שבו נופלים חללים רבים משני הצדדים, וגעל מגורש משכם. אנשי שכם קיוו שגירושו יספק את אבימלך והוא יסלח להם על בגידתם, אבל האיש בעל רגשי הנחיתות שחיסל במו ידיו את שבעים אחיו, איננו אדם שסולח כל כך מהר. הוא ממתין בסבלנות לשעת כושר שבה יוכל לקחת נקם מאנשי העיר שהעזו למרוד בו, אחרי שהם עצמם הפכו אותו למלך, וזו מגיעה עד מהרה.
אבימלך מחסל את אנשי שכם, ואלף אנשים שמצליחים להימלט מתבצרים במגדל ומקווים לנס. נס לא קרה להם, ואבימלך מצית את המגדל על יושביו. גם זה לא מרגיע את תאוות הנקם, ואבימלך יוצא לחסל עיר נוספת בשם תבץ שהצטרפה למרד. גם שם מתבצרים האנשים בתוך מגדל, ותוכניותיו של אבימלך ידועות לכל.
אבל כשהוא מתקרב להצית את המבנה, משליכה אישה אבן ריחיים גדולה ומרוצצת את ראשו. ברגעיו האחרונים מצליח אבימלך לצוות על נערו להורגו בחרב. הסיבה: חרפה היא למות בידי אישה. בן השפחה שעלה לגדולה, ולא הצליח למחול על כבודו גם במחיר מותם של אלפים, נוחל מוות מחפיר לשעתו, כשאישה מעורבת בהעברתו מן העולם.
שמשון: הגיבור המיוסר שגורלו נחרץ מראש
על חציית הגבולות המסתורית של שמשון הגיבור – ומה הקשר בין אופיו המסוכסך לרקע הולדתו.
פרשיית חייו של שמשון הגיבור, מי שנתפס לרוב כ"הרקולס היהודי", הציתה את דמיונם של לא מעט חוקרים, סופרים ואנשי הגות, והיא נפתחת באופן לא שגרתי: להבדיל מכל שופטי ישראל, בוחר המקרא להעניק פרק רחב ומפורט סביב האירועים שקדמו להולדתו.
עובדה זו אומרת דרשני: מהו המידע החשוב עד קריטי, שמוסיף תיאור נסיבות הולדתו למסכת חייו של הגיבור שהושיע את ישראל מיד הפלשתים רק בבגרותו?
בואו נדבר רגע על הוריו של שמשון – מנוח וצללפונית. היא מאזינה למשימה שהוטלה עליה ונותנת לה פרשנות ומסגרת. הוא נצמד לכללים, לחוקיות, למה שבדיוק נאמר. שמשון הוא בנם של הוריו ולא רק במובן הביולוגי. שני מטענים פיעמו בנפשו של שמשון בעוצמה גוברת והולכת. מאמו קיבל את הרוח האינדיבידואלית היוצרת, הרחבה והפנורמית - ומאביו את הסדר הטוב, את הרצון שלא לצאת אל מחוץ לקהילה, ולהישאר מחויב לה.
בקרב הוריו פיעמו תכונות אלו ברמה הנורמה, אך אצל שמשון, כאמור, הן קיבלו בולטות פנומנלית. שני קולות, שני סוגי אופי, שתי נטיות התרוצצו בנפשו של שמשון, הגיבור המיוסר. הדואליות הסוערת הזו מובילה אותנו לתחנות חייו שהתאפיינו בחציית גבולות פיזית וחברתית.
שמשון מגיע אל תמנה שם הוא פוגש את אשתו הראשונה, שמאוחר יותר נשרפת על ידי אחיה הפלשתים. בהמשך הוא יורד לעזה, שם הוא מופיע בביתה של אישה זונה, ולבסוף קושר את חייו עם אהובתו מנחל שורק, דלילה, שלימים תסגיר אותו לפלישתים.
חציית הגבולות הזו זכתה לפירושים שונים, אך אין ספק שנפשו המיוסרת של השופט היהודי הגדול, נקרעה בין חייו מעבר לגבול, לבין ייעודו הרוחני והפוליטי – הושעת ישראל מידי נוגשיהם הפלישתים. את המשימה הזו הוא ממלא במחיר חייו - תמות נפשי עם פלישתים – כאשר הוא ממוטט את יסודות הבניין שבו שהתה האליטה הצבאית והמדינית של פלישתים. במחיר חייו שקטה הארץ מהפלישתים 20 שנה.
פילגש בגבעה: הברבריות לא התחילה באילת
מה עבר בראשו של האיש שהוציא את זוגתו לחבורה של ברברים שהתעללו בה, בשעה שהוא הלך לישון?
סיפורה המחריד של פילגש בגבעה כולל את האיש הלוי, את פילגשו ואת נערו, ומתאר את הופעתם בעיר גבעה שבבנימין, שם התארחו בביתו של איש זקן לא מקומי. עוד הם אוכלים, והמון ברברי צר על הדלת ודרש לאנוס את הגבר. לאחר משא ומתן קצר מוצאת האישה המסכנה החוצה, והפראים אונסים אותה עד עלות השחר. עם עלות השחר היא זוחלת אל הבית שבה התארח בעלה, וכשידיה פרושות אל עבר הדלת היא נופחת את נשמתה.
פרשייה זו זכתה לפרשנויות אינספור, אך אני מבקש להתעכב על מספר שעות ועל מה שהתרחש מיד לאחריהן: משעת השלכתה אל ההמון ועד לרגעי מותה – "וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת וְיָדֶיהָ עַל הַסַּף".
זו דוגמה מרהיבה לדייקנותו המופלאה של הנביא ולתיאורו המצמרר: "וְיָדֶיהָ עַל הַסַּף". הוא כמו מבקש מאיתנו לדמיין את שאירע עם האישה בשעות שבין תום האונס הקבוצתי לפתיחת הדלתות. המסכנה זחלה כשהיא מושפלת, מוכה, חבולה ומדממת אל פתח הבית שבו אמור היה לשכון מגינה ואהובה, ובכוחות על-אנושיים מצליחה להגיע אל הדלת. היא מושיטה שתי ידיים עצובות - אולי כדי להדוף אותה קימעה, אך הדלת סגורה. הלוי דאג כנראה לסגור את הדלת כדי שיוכל לנום בשלווה, ולצאת לדרכו עם בוקר.
הוא לא ניסה לצאת בשקט מן הבית במהלך הלילה בניסיון לראות מה אירע לאהובתו. הוא לא זינק ככדור הנורה מלוע תותח עם שחר על מנת לחפש אותה ברחובות. הוא ממתין בסבלנות לבוקר, אז הוא קם ויוצא בנחת לדרכו. וכשהוא מבחין באישה המוטלת לפניו, הוא אומר לה בגסות שקשה לשמיעה גם במרחק אלפי השנים: "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ קוּמִי וְנֵלֵכָה..."
פרשיית פילגש בגבעה מסתעפת למחוזות נוראיים. קרוב למאה אלף בני אדם נספים, ובין הנהרות הזורמים של הדם נכחד כמעט לגמרי שבט מישראל. אבל בין עשרות אלפי החללים כדאי גם לזכור לא רק את מה שארע לאישה ואת מלחמת האזרחים שבעקבותיה, אלא גם את היחסים המוזרים, שלא לומר הביזאריים, שבין האיש לזוגתו האומללה.
ההתמודדות עם שאלות אלו היא לבו של הספר השלישי בטרילוגיה "שופט ולא שופט – מאחורי הקלעים של הדרמה החברתית בתנ"ך", מאת אליעזר היון (הוצאת "דני ספרים"), שראה אור לאחרונה.
