הגילויים החדשים והמטרידים בפרשת יהודה משי זהב
(צילום: שמוליק דודפור)
הארגונים החרדיים שמנסים לשבור את קשר השתיקה: פרשת יהודה משי זהב העלתה על המוקד את האפשרות הבלתי נתפסת של טורף מיני לשגשג בתוך קהילה סגורה ונאלמת במשך שנים רבות. אבל היא גם שמה את הזרקור על תהליך מהפכני, שבו צצו בשנים האחרונות ארגונים – כפטריות אחרי הגשם – שמטרתם לסיים את ההשתקה והשתיקה במגזר החרדי. מהפכות מתרחשות לאט, אך נכון להיום מדובר לכל הפחות בשבעה ארגונים שונים, הבולט שבהם – "מגן לקהילות".
"אחרי שנים שבהן הנפגעים והנפגעות לא דיברו, הם מרגישים שיש להם מספיק תעצומות נפש לספר את הסיפור שלהם", מסביר צביקי פליישמן (31), מנהל החקירות וסמנכ"ל הארגון הירושלמי ופסיכולוג קליני בהכשרתו. פליישמן מלווה כמה מנפגעי יו"ר ארגון זק"א. "עכשיו הם משתפים פעולה עם חקירת המשטרה", הוא אומר.
"קחי ילד שנפגע מינית במגזר; ההתמודדות שלו מורכבת מאוד: לא רק החשש לדבר ושלא יאמינו לו, אלא גם מעברה על חוקי הצניעות שהם ערכים שהוא גדל עליהם. הוא מבולבל, מלא רגשות אשם והוא גם לא חונך שיש סיטואציה כזו של פגיעה מינית וכיצד להתמודד מולה. זה מצב התחלתי מאוד לא פשוט.
"לכן, רוב התלונות שמגיעות אלינו הן אחרי שהנפגע הפך לאדם עצמאי. חלקם מגישים תלונה למשטרה - ואחרים מעדיפים לקבל טיפול. אם רוצים לפרוץ את מעגל ההשתקה במגזר, ואת הסתרת האלימות במעגל המשפחתי - חייבים שילוב של חינוך נכון למודעות מגיל צעיר, לצד אפס סובלנות מצד מנגנוני הקהילה ושיתוף פעולה מלא עם הרשויות".
התפוצצות הפרשה הביאה לפניות נוספות
בריאיון לאולפן ynet מספרת רחלי גוטליב רושגולד, סמנכ"לית עמותת "מגן", כי חשיפת הפרשה סיימה שתיקה ארוכה של נפגעים רבים: "מאז נחשפה ביום חמישי, התקבלו עוד שש עדויות של אנשים שנפגעו. לצערי, על רובן יש התיישנות, ובאמת מדובר בנפגעות שהן מאוד מטולטלות, מאוד קשה להן. זה סוד שהן נשאו איתן הרבה שנים, אך הפרסום נתן להן כוח".
4 צפייה בגלריה
"ההתמודדות של ילד חרדי נפגע תקיפה מורכבת מאוד: לא רק החשש לדבר ושלא יאמינו לו, אלא גם מעבירה על חוקי הצניעות". צביקי פליישמן
"מדובר בדפוס פעולה קבוע", גוטליב רושגולד מוסיפה. "אני לא רוצה להיכנס לגוף העדויות, אבל המעשים המתוארים קשים, ומצביעים על דפוס קבוע של ניצול. אני שמחה שהוא ויתר על הפרס, שמחה שהוא פרש מזק"א, ובאמת מקווה שבמקום ההודעה שמכחישה את כל המעשים, משי זהב ייקח אחריות".
עמותת "מגן לקהילות" שמה לה למטרה להילחם בפגיעות מיניות בילדים מהציבור הדתי והחרדי בישראל, ומלווה את הנפגעים. משנת 2015 הם מפעילים את תנועת #לא_תשתוק בפייסבוק. "בעבר אנשים פחדו להתלונן, והייתה השתקה גדולה", אומר פליישמן. "כיום יש בציבור החרדי הרבה יותר מודעות ופתיחות לשיח, ואני מדבר גם על קהילות הנחשבות 'סגורות'".
דבי גרוס, "תהל": "הרבה לא רצו להאמין, כי הוא היה צדיק וגיבור לא רק בעולם החרדי, אלא גם בציבור החילוני ובעולם כולו. אז איך אפשר לבוא ולספר סיפור כזה על איש שכולם מכתירים אותו כ'סגן של אלוהים'?"
איך מזהירים את הציבור החרדי מטורף מיני?
"אם אפשר לפרסם את שמו ותמונתו לפי החוק - אנחנו מפרסמים. אבל אין יותר מדי מה לעשות".
כיצד מתייחס הציבור החרדי לעבריין מין שהוא אחד משלהם?
"יש היום פחות התנגדות והכחשה מאשר מבעבר. ועדיין, יש הרבה עבודה לעשות. לכן חשוב לי שהציבור החרדי, ובעיקר הילדים, ידעו שאנחנו פה למענם. אנחנו לא נרתעים מאנשים פוגעניים ולא משנה אם הם בעלי קשרים או כוח. נגיע אליהם ונעשה הכול כדי שהם ישלמו את מלוא המחיר. חשוב גם שכל פוגע ידע שהוא לא יוכל להתחמק מלשלם את המחיר. נו מור. סיפורי ההשתקה והפחדה - נגמרו".
הפחדות ואיומים
בעברו היה פליישמן מדריך נערים בישיבה בברוקלין, ניו יורק, ואז נחשפה פרשיית פגיעות מיניות בנערים בני 14 שהדריך. לדבריו, האירוע הזה השפיע עליו עמוקות. הוא חזר לישראל במטרה לפעול להעלאת המודעות לפגיעות מיניות בילדים. "בהיעדר מענה בתחום, התאגדנו כמה צעירים חרדים ופתחנו את הדף #לא_תשתוק בפייסבוק, ומשם הכל התגלגל".
הארגון נתקל בהפחדות ובאיומים, אך פליישמן וחבריו לא נרתעים. "הפעילות שלנו היא עבודת קודש, ורק צוברת תאוצה ומתרחבת". מזה זמן מה הם מנסים לקדם חוק למרשם עברייני מין, שיהיה בו פירוט שמות עברייני המין, חומרת העבירה, ופרטים אישיים כולל תמונתם ומקום מגוריהם. "זה עובד היטב בארה"ב, אבל אצלנו זה לא כל כך הולך, כי זה משהו מהפכני וקשה לקדם את זה".
עוד שינוי שמנסים לקדם דווקא ארגונים חרדיים, ובתוכם "מגן", הוא בחוק השבות - כך שעברייני מין לא יוכלו לעלות לישראל. "פנינו למספר ח"כים, אך עד כה כלום לא זז. אנחנו קוראים לכל מי שיכול לסייע - להרים את הכפפה ולהתגייס יחד איתנו במאבק החשוב הזה למען ילדינו".
החשש של המתלוננת להישאר מבודדת
הפסיכולוגית דבי גרוס (64) נחשבת לאחת מחלוצות הטיפול והמודעות לפגיעות מיניות במגזר הדתי והחרדי. לפני 28 שנים הקימה את ארגון "תהל" - מרכז סיוע לנשים ולילדים דתיים, נפגעי תקיפה מינית ואלימות במשפחה. "התלונות על משי זהב הגיעו אלינו דרך אנשי מקצוע, בעיקר, כבר לפני 20 שנה", היא אומרת.
צביקי פליישמן, "מגן": "ילד שנפגע מינית במגזר הוא מבולבל, מלא רגשות אשם והוא גם לא חונך שיש סיטואציה כזו של פגיעה מינית וכיצד להתמודד מולה. זה מצב התחלתי מאוד לא פשוט"
"קיבלנו דיווחים רבים על נשים, גם נשואות, שעברו אונס והטרדות מיניות חוזרות ונשנות, אך לא יכולנו לעשות כלום, כי לא היו מתלוננות שהסכימו לדבר ולחשוף את הדברים. זה היה ידוע בקהילה לאורך שנים". והיא תוהה: "מפליא איך הוועדה שהחליטה להעניק לו את פרס ישראל לא שמעה על הסיפור".
אולי מהסיבה שכלום לא התגבש לכדי כתב אישום.
"הרבה לא רצו להאמין, כי הוא היה צדיק וגיבור לא רק בעולם החרדי, אלא גם בציבור החילוני ובעולם כולו. אז איך אפשר לבוא ולספר סיפור כזה על איש שכולם מכתירים אותו כ'סגן של אלוהים'? בסיטואציה כזו קשה לנפגעת לבוא ולהיחשף. יכולות להיות לזה השלכות שישפיעו על כל מהלך חייה. כי אם הסביבה הקרובה אלייך והחברה שבה את חיה תהיה נגדך - איך תמשיכי הלאה?"
"יש בעיה להיכנס לסמינרים"
לדבריה, הרצון לפתיחות ולשינוי במגזר הוא "דרסטי בשנים האחרונות". היא מתארת יותר ויותר תוכניות למוגנות הפועלות בבתי הספר החרדיים והחסידיים, בעיקר היסודיים, כדי למנוע פגיעה בילדים. "התוכניות הן בשפה מותאמת. אפשר לדבר על פגיעה מינית במילים שמקובלות על המגזר, למשל להשתמש ב'שלושת הלמדים': להגיד לא, לרוץ, לספר. באותו אופן גם יצרנו סרטים על הנושא המותאמים לילדים בני 3 ולהוריהם.
4 צפייה בגלריה
"מפליא איך הוועדה שהחליטה להעניק לממשי זהב את פרס ישראל לא שמעה על הסיפורים". דבי גרוס
גם מ"טורפים מיניים" אפשר להזהיר: "מגיל קטן מתחילים עם השיח שלא כל אחד נעים ונחמד, גם כשמדובר בקרובים אלינו, ושזו מצווה לשמור על עצמנו ועל הגוף שלנו, ואם יש חששות - לספר למישהו מבוגר שמקשיב לך. לנשים אנחנו מסבירים שאם נמצאים במצב שמרגיש לא נעים, אפילו אם מדובר ברב, חייבים לצאת מיד מהמצב ולספר".
אבל גרוס, אישה דתייה, לא מתכחשת למציאות: "הבעיה שלנו היא להיכנס לסמינרים ולתיכונים - וזה חייב להיות השלב הבא", היא אומרת. "ההנהלה ובעיקר ההורים חוששים לפתוח את נושא המין בפני צעירים וצעירות. מבחינתם, זה להתחיל בשיחה שהם לא מעוניינים לפתוח בה".
לדבריה, ישנו שיתוף פעולה עם הרבנים והרבניות במגזר, לצד הכרה בחשיבות פעילויות העמותה. "כמו שיש רבנים שפוגעים - יש גם רבנים שעושים הכול בכדי למגר את הפגיעות. לא מעט מהמטופלות שלנו הגיעו מפנייה של רבנים ואנשי חינוך חרדים, והמגמה לפתיחות רק עולה.
"אפשר להישאר גם אנונימית, אך הכי חשוב זה לא לשתוק ולדווח. לכן חשוב לי להדגיש שהן לא לבד. הן יכולות לקבל הכול ולהתחיל את המסע מטראומה לחוסן. אבל הכול מתחיל בצעד הראשון הזה. רק לאחריו אפשר לשבת ולחשוב איתן מה היו רוצות לעשות – הליך פלילי או עזרה בביטוח לאומי, סיוע למציאת מטפלים או הפניה למרכז לנפגעות בליווי ובתמיכה שלנו".
"557 פניות בחודש הראשון של הסגר"
עד כה קיימה העמותה שלושה כנסים בינלאומיים בנושא התמודדות הקהילה החרדית מול התעללויות ואלימות במגזר, זאת במקביל למסעותיה של גרוס בקהילות החרדיות בעולם במסגרת סדנאות שהיא מעבירה והכשרות למתן כלים לטיפול בנפגעות ובמניעת פגיעות.
דבי גרוס: "הבעיה שלנו היא להיכנס לסמינרים ולתיכונים - וזה חייב להיות השלב הבא. ההנהלה ובעיקר ההורים חוששים לפתוח את נושא המין בפני צעירים וצעירות. מבחינתם, זה להתחיל בשיחה שהם לא מעוניינים לפתוח בה"
"הסיפור של מלכה לייפר (שהואשמה בעשרות מקרים של תקיפות מיניות ומעשי אונס בתלמידותיה החרדיות באוסטרליה) נחשף אחרי שעשינו הכשרות במלבורן, כך שאנחנו מאוד גאים שזו התוצאה. זה לא מחזה נדיר שבסוף הרצאה ניגשת אליי אישה בת 70 וגם 80, ואומרת לי, 'אני רוצה לספר לך בפעם הראשונה על הפגיעה המינית שחוויתי ולא העזתי לספר לאף אחד'. לרוב זה בילדות, על ידי בן משפחה, חבר משפחה או מורה".
מאז פרוץ הקורונה פתוחים קווי החירום של העמותה 24/7, גם בשבת. "בחודש הראשון של הסגר הראשון קיבלנו 557 פניות. פתחנו סדנאות חוסן דרך זום, שמהן נשים יוצאות מחוזקות ומצוידות בכלים להתמודדות".
היתרונות של חברה סגורה
חנה ויינברגר (38), היא מנהלת פיתוח והכשרה בעמותת "אל הלב", הפועלת למניעת אלימות מינית, רגשית ופיזית באמצעות תוכניות חינוכיות של הגנה עצמית ואומנויות לחימה. לצד הרצון לחנך למניעה, פועלת העמותה גם בקרב נפגעות מין. במשך 11 שנים פעלו עם נשים, נערות וילדים, ובהמשך התרחבו למתן מענה וכלים להורים ולצוותים טיפוליים וחינוכיים. בשש השנים האחרונות החלו בפיתוח תוכניות חינוכיות מניעתיות גם עבור נערים, במטרה לצמצם את האלימות.
חנה ויינברגר, "אל הלב": "יש הרבה עמימות במגזר כשאת באה לדבר עם נערות על מציאות שבה מישהו, גם מהסביבה הקרובה, עלול לפגוע בהן, בזמן שהן חיות בכלל בחברה שבה לא מדברים על מין עד שאת לפני החתונה"
"ההורים במגזר אוהבים מאוד את הסדנאות להעלאת המודעות, ומתן הכלים להבחנה בנורות אזהרה לפגיעה בילדיהם. היכולת לקיים דו-שיח פתוח בעניין הוא התחלה חשובה", היא מדגישה.
לדבריה, "המגזר החרדי פועל קצת כמו כדור שלג", והיא מספרת על ילד בן 7 שהותקף על ידי נער בן 17 באחת מחצרות בית כנסת שכונתי בירושלים, בעיצומו של יום הכיפורים, בזמן שהורי הנפגע התפללו בבית הכנסת. האם המזועזעת ביקשה להעלות את המודעות לנושא, ופנתה למתנ"ס השכונתי שהזמין מויינברגר סדנה.
"מה שהתחיל עם קבוצת אמהות וקבוצת ילדים, התרחב לארבע קבוצות נוספות. מפה זה התגלגל לעוד שכונה ועוד שכונה, וכך הגענו עם הסדנאות הללו ל-60% משכונות ירושלים. אז לפעמים יש גם יתרונות לחיים בקהילה סגורה יחסית, כשהדברים עוברים מהר יותר מפה לאוזן".
"המספרים מזעזעים"
ויינברגר נלחמת בהשתקה, תופעה שלטענתה רווחת גם בקיבוצים, ובכל חברה סגורה, ומעלה את הקושי הבעייתי לדווח על סמכות בעלת כוח עצום מאחוריה, כדגומת יהודה משי זהב והרבנים אליעזר ברלנד ומרדכי אלון, שהורשעו בעברות מין.
"לוקח הרבה זמן עד שהדיווח קורה. גם מספר התיקים שנסגרים בעקבות תלונות מיניות גדולים בהרבה מאשר אלה המטופלים, בסופו של דבר, וזה לא ממש מעודד. זו מילה נגד מילה בחקירות שנעשות בחדרי חדרים ולא תמיד יהיו למתלוננת הוכחות בכדי שהעדויות יבשילו לכדי מיצוי הדין. כך לדוגמה, באחת השכונות בירושלים דיווחו 18 ילדים על אלימות מינית של אחד השכנים, אך לא ניתן היה להפליל אותו בטענה ל'זיהום חקירה', בגלל שהילדים שמטבע הדברים סיפרו להוריהם על כך, גם נשאלו שאלות - והחשש היה שחלקן היו מכוונות".
לדבריה, "החינוך צריך להתחיל כבר בגיל הגן. בתלמודי התורה. העבריינים מזהים קורבן וצדים אותו, ללא כל קשר לגיל שלו. לכן הזיהוי של תמרורי האזהרה חשובים מאוד. גם אישה מועצמת ומוערכת ככל שתהיה, אפשר להטריד - וכדאי שגם לה יהיו כלים בכדי לדעת איך להתמודד.
"כשמדברים על פגיעות מיניות המספרים מדברים על נפגע אחד לחמישה ילדים בקרב ילדים עד גיל 11, אצל נערות – אחת משלוש מגיל 12 ומעלה, ובקרב נערים - אחד לשמונה. לא משנה לאיזה כיוון נסתכל, המספרים מזעזעים. מלמדים אותנו מגיל קטן לא לגעת בחשמל ולחצות בזהירות את הכביש, אז אסור לנו לשכוח לשמור על הילדים שלנו מפגיעה שיכולה להתקיים בכל מקום ובכל זמן".
חברה שבה לא מדברים על מין
הסדנאות של ויינברגר מלוות בעשייה פיזית ובתרגול. "הן לומדות שלהרגיש בושה זה טבעי, אבל עדיין לא מוצדק כשאת הנפגעת. הבושה צריכה להיות של הפוגע. חשוב שהקהילה תדע שככל שהיא תתמוך בנפגעות – היא תיצור נורמה גבוהה יותר לחוסר סלחנות כלפי פגיעות, וזה יצמצם את היקפן. ההנעה של פוגע היא גם על ידי הפחדה והשתקה. אם נצליח לשבור את אחת מהצלעות הללו –יש סיכוי טוב למנוע רבות מהפגיעות העתידיות".
ויינברגר: "לא תמיד יהיו למתלוננת הוכחות בכדי שהעדויות יבשילו לכדי מיצוי הדין. כך לדוגמה, באחת השכונות בירושלים דיווחו 18 ילדים על אלימות מינית של אחד השכנים, אך לא ניתן היה להפליל אותו בטענה ל'זיהום חקירה'"
ויינברגר, אישה דתייה, השתתפה כנערה ירושלמית בתחרויות באומנויות לחימה עד לקבלת החגורה השחורה. "את האנרגיות שלי הוצאתי בבעיטות באימונים", היא אומרת. לפני 17 שנים שמעה על העמותה שמספקת אומנויות לחימה לנשים, והיה זה אך טבעי שתצטרף לשורותיה.
מאז, היא וחברות "אל הלב" הדריכו בארץ וב-42 מדינות ברחבי העולם, את שיטת ESD, ובתרגום לעברית - הגנה עצמית מעצימה. ויינברגר קוראת לפוגעים שגם הם יפנו לעזרה. "יש להם את החובה לפנות לעזרה ולנסות לראות מה הם יכולים לעשות בכדי לצאת מהמעגל הזה ולהפסיק לפגוע", היא אומרת. "בסופו של דבר, רוב הפוגעים הם מהמעגל המוכר. זו לא מפלצת שקופצת מבין השיחים, ואנחנו כאנשי מקצוע אמורים להתמודד מול חברה שיש לה את המורכבויות שלה. יש הרבה עמימות במגזר כשאת באה לדבר עם נערות על מציאות שבה מישהו, גם מהסביבה הקרובה, עלול לפגוע בהן, בזמן שהן חיות בכלל בחברה שבה לא מדברים על מין עד שאת לפני החתונה".
מספרי חירום:
מגן לקהילות: 02-3724073
תהל:2511*, 052-8361202
אל הלב: 02-6781764
