הגיעו לנחם את משפחות הרוגי מירון למרות שלא הכירו אותם
(צילום: אבי חי)
בחדר המנחמים הצפוף, בדירה הקטנה בבני ברק, בלט בנוכחתו בחור תל-אביבי, חילוני, זר. הוא לא הכיר איש – ואיש לא הכיר אותו. אפילו כיפת-שבעה לא הייתה לראשו, אבל לפתע קם האב האבל, ניגש אליו והעניק לו חיבוק ספונטני. "מבין כל המנחמים, הכי מרגש אותי לראות אותך", אמר לו.
זה קרה בשבוע החולף, מהקשים שידעה מדינת ישראל. ביום שלישי אחר הצהריים הגיע איתמר גלזר (28) בקו 82 מתל אביב לבני ברק, בידיו שתי עוגות בהכשר הבד"ץ שקנה, כדי לנחם שתי משפחות חרדיות המתגוררות באותו רחוב. "באתי לחזק ויצאתי מחוזק. ממש", הוא מספר.
קראו עוד בערוץ היהדות:
+ ברגע האחרון: "כבר סימנו אותי כמת, אך הזזתי יד"
+ במירון כמו בקורונה: קל להקריב את החרדים/ פרופ' רוחמה וייס
+ סרטונים נדירים: כך נראתה ההילולה בראשית המאה הקודמת
גלזר לא לבד. 45 קורבנות גבתה הטרגדיה האזרחית הגדולה ביותר שידעה ישראל. כולם נעים על הציר הדתי עד חרדי-קיצוני, אבל האסון לא נותר בגבולות מאה שערים ובני ברק. לאורך השבוע נצפו מפגשים מהסוג השלישי בין חלקים בחברה הישראלית שנדמה כי לא יכלו להיפגש לעולם בנסיבות אחרות, אבל החליטו לשבור את חומות הניכור ולנסות להביא נחמה, ולו במעט.
"אחרי האירוע הטרגי נפגשתי בשבת עם חברים ודיברנו על האסון, ובאיזשהו שלב שאלתי איך יכול להיות ש-45 גברים וילדים הלכו להתפלל ונהרגו - ואנחנו אדישים", גלזר מספר. "באותו הרגע החלטתי שלא מספיק לדבר ושצריך לעשות מעשה. למחרת עליתי על קו 82 מתחנת האוטובוס שמתחת לביתי, בלונדון מיניסטור - ותוך רבע שעה ירדתי בתחנה שליד הבית של מנחם אשר זקבך ז"ל, בבני ברק. הקפדתי על בגדים ארוכים, חששתי מהנוכחות הזרה שלי ומאיך המקומיים יגיבו. קניתי שתי עוגות לשתי המשפחות, שמתי מדבקה 'מתוק לנשמה' - ונלחצתי שאולי הבד"ץ זו לא הכשרות המתאימה".
"את הדברים שאמר לי לא אשכח לעולם"
גלזר – גיי, שמאלני, תל-אביבי – הכי סטריאוטיפ רחוק ממשפחות זקבך ולוי שאותן הגיע לנחם, מודה כי הרגיש, ברגע הראשון, "קצת שונה ולא נוח. בכל זאת, הייתי זר בנוף המקומי והם היו זרים לי. אפילו כיפה לא שמתי כי לא הייתה לי. אבל כאשר אבא של מנחם הבחין בי, הוא ניגש אליי ואמר שבין כל המנחמים הכי מרגש אותו לראות אותי. עניתי לו, איזו באסה שרק במעמד כזה אנחנו נפגשים".
מאיפה מתחיל השיח?
"מהעובדה שבאתי לחלוק את כאב האובדן עם אב שכול שרק קבר את בנו בן ה-24. בלי פוליטיקה, בלי דעות אישיות, מבלי לציין שאני גיי או שמאלני או במה אני עובד. כאדם לאדם, באתי להקל קצת על הנשמה. בשלב מסויים פשוט התחבקנו ובכינו יחד, ואני זוכר שאמרתי לעצמי, איזו באסה שחיים שלמים פספסתי את האנשים האלה. זה לא כמו ללכת לאכול צ'ולנט במאה שערים ולחזור הביתה, זה לשבת מול אב שכול ולדבר על החיים מבלי שאף אחד מנסה לשנות מישהו. ראינו שבסופו של דבר, אנחנו לא כאלה שונים".
בהמשך הרחוב מתגוררת משפחת לוי שאיבדה באסון את בנה, משה. רק בן 14. מיד עם היכנסו, ניגש אל גלזר האב השכול וביקש ממנו לשבת לצדו. "הוא אמר לי, אתה כבר השגת מה שרצית", מספר גלזר. "מה רציתי? שאלתי אותו - והוא השיב, באת לאחד. עניתי לו שבאתי להזדהות. הוא ענה, אתה לא מבין איך שברת אותי וחיברת מחדש. באו לפה אלפי מנחמים מהציבור החרדי - אבל דווקא אתה, שלא היית חייב לבוא, מראה כמה אנחנו באותו הצד. אנחנו אותו העם. את הדברים שאמר לי לא אשכח לעולם".
עד לאסון הכיר גלזר חרדים בעיקר משטחי הכינוס במבצע "צוק איתן"; "אלה שהגיעו בוואן כדי לחלק לנו ממתקים, סיגריות וספרי תהילים קטנים", הוא מתאר. "אומרים שהתל-אביבים חיים בבועה, שהם מנותקים ורחוקים שנות אור מהחרדים. אני אמנם מתגורר בשנתיים האחרונות בתל אביב, אבל במקור אני ממעלות. שם כשמישהו אבל - כל העיר מגיעה לנחם. זה מקום של ביחד. ככה גדלנו. ההורים שלי חינכו על ערכים של אהבת חינם, הדדיות, עזרה לזולת וכבוד למגזרים השונים מאיתנו. פה אני חי בבועה, ואני שמח שהצלחתי לצאת מאזור הנוחות שלי".
איתמר גלזר, אצל משפחות זקבך ולוי: "אפילו כיפה לא שמתי כי לא הייתה לי. אבל כאשר אבא של מנחם הבחין בי, הוא ניגש אליי ואמר שבין כל המנחמים הכי מרגש אותו לראות אותי. עניתי לו, איזו באסה שרק במעמד כזה אנחנו נפגשים"
"החוויה הייתה כל כך עוצמתית, שחשוב לי שגם אחרים יחוו אותה", הוא מוסיף. "כמות ההודעות שאני מקבל מאנשים שמספרים לי שהם הלכו לבקר משפחות אבלות ולנחם – מחממת את הלב ומעידה שרוב האנשים חושבים אחרת. הם מגיעים מהצפון ומהדרום לבני ברק ולירושלים רק כדי לתמוך ולחזק, בדיוק כמו שאני עשיתי".
"לא ידעתי להסביר למה אני שם"
חיים בר (52) מכרמיאל מצא עצמו מרותק לדיווחים ממירון, לחיפושים אחר הנעדרים – והצער הנורא בהבנה שחלקם כבר לא ישובו הביתה. זה הסתיים בנסיעה ארוכה עד לביתו של אביגדור חיות, שניצל בשנייה האחרונה עם בנו שמואל – אך איבד באסון את בכורו, ידידיה, בין 13 במותו.
9 צפייה בגלריה
"הנסיעה מכרמיאל הייתה עמוסה בפקקים וקשה. בדיעבד, השמחה על ההחלטה לנחם הייתה גדולה בהרבה". חיים בר בניחום אצל אביגדור חיות
(צילום: בני רבינוביץ - יתד נאמן)
"מאז האסון ישבתי כל יום בכורסה בסלון וזיפזפתי בין הערוצים", הוא מספר. ראיתי כתבה ועוד כתבה, סרטון ועוד סרטון, ובין כל אלה השתאתי מול העוצמות של אביגדור. הוא פשוט מיגנט אותי. הקשבתי איך דיבר על השוטרים שהצילו אותו ואת בנו, הוקסמתי כשדיבר על האמונה. הכול בנועם, בקבלה מלאה, באהבה, בלי האשמות או התחשבנויות.
"לראות אדם בשיא אבלו שמחזק אחרים – זה פשוט קרע אותי. הרגשתי שאני חייב להית שם. אשתי והבת גם הצטרפו. אנחנו, מה שנקרא, חילונים אדוקים שמקפידים לקיים את כל תרי"ג המצוות של החילונים. אז הגעתי אליו בהיסוס גדול. מה לי ולכל החרדים האלה? אבל הרצון לראות את האדם פנים מול פנים ולומר לו שאני מזדהה איתו – היה חזק יותר".
בר מתאר את המפגש בהתרגשות: "התיישבתי מולו המום. לא ידעתי במה לפתוח. לא הייתי החילוני היחיד בנוף המנחמים שם. ניחמתי אותו והוא שאל אותי מאיפה באתי, ואז השיחה החלה להתפתח. אמרתי לו שאני לא ממש יודע להסביר למה אני שם, זה מין גורל כזה. קול פנימי שאומר לך שאתה חייב להיות שם".
חיים בר, אצל משפחת חיות: "אנחנו, מה שנקרא, חילונים אדוקים שמקפידים לקיים את כל תרי"ג המצוות של החילונים. אז הגעתי אליו בהיסוס גדול. מה לי ולכל החרדים האלה? אבל הרצון לראות את האדם פנים מול פנים ולומר לו שאני מזדהה איתו – היה חזק יותר"
"הנסיעה", הוא מתאר, "הייתה עמוסה בפקקים וקשה. בדיעבד, השמחה על ההחלטה לנחם הייתה גדולה בהרבה. אשתי אמרה שזה היה שיעור חשוב באזרחות ובאנושיות - ואני מסכים איתה. אנשים חרדים ניגשו אליי ואמרו לי תודה רבה, זה מאוד חשוב שבאת".
בר מתכוון להמשיך מצדו את הקשר, "להזמין אותו לכל האירועים והשמחות שלנו", הוא אמר. "אבל את יודעת מה? אני שמח בחלקי רק עם המפגש פנים אל פנים אתו. הבית ואוהל האבלים היו עמוסים באנשים, ועדיין כל אחד הרגיש שאביגדור שם בשבילו. מבחינתי, כל דבר שהוא יצטרך אי-פעם – אני לצדו".
"לכולם נמאס מהפילוג והשנאה"
חיות שזה לו יום השבעה האחרון, מספר כי הוא נרגש כולו: "עם ישראל תמיד היה מחולק ל-12 שבטים עוד מימי יעקב אבינו, אבל מיום חמישי בלילה ברור לכל יהודי יהיה אשר יהיה – דתי, חרדי, לאומי, חילוני – שחייו כבר לא כמו שהיו. אחרי תקופה ארוכה של פילוג עם ישראל קיבל סטירה. העובדה שבימי האבל הגיעו אלינו לנחם מכל קצווי הארץ - רק מראה עד כמה נמאס לאנשים מהפילוג".
גם כשהוא משוחח אתי זרם המנחמים אינו פוסק. לידו יושבים ארבעה צעירים וצעירות חילונים, העומדים לפני שירות במכינה קדם-צבאית. רגע לפני שהם קמים ללכת הוא מברך אותם בשירות מוצלח. יום קודם הגיע לנחם אותו מפקד טייסת במדים רשמיים, ועמו פרחי טיס, חיילים ושוטרים על מדים. גם אב שכול שבנו הלוחם נהרג לאחר שמחבל זרק על ראשו לבנה.
"המשותף לכולנו זה המיאוס מהפילוג ומשנאת החינם", אומר חיות. "כולנו רוצים לחיות יחד בשלום ובאהבה. המנחמים מגיעים ואנחנו מחבקים אותם באהבה. לא ביקשתי מאף אחד להניח כיפה. איש באמונתו. אני אוהב כל יהודי באשר הוא בגלל שהוא יהודי. הם באים לפה בהמוניהם כי האסון הזה נגע בכל אחד ואחת מאיתנו, וזה מה שאנחנו צריכים כרגע – את החיים ביחד. הלוואי שנוכל לעשות את זה לא באוהל האבלים - אלא ברחוב".
9 צפייה בגלריה
"העובדה שבימי האבל הגיעו אלינו לנחם מכל קצווי הארץ - רק מראה עד כמה נמאס לאנשים מהפילוג". באוהל המנחמים של משפחת חיות
(באדיבות משפחת חיות )
פנחס חיות, סבו של ידידיה, סיפר כי התרגש, לדבריו, "לראות את עם ישראל החילוני במיטבו מגיע לחזק ולנחם, להביע ערבות הדדית. זה מחמם את הלב. הם באים לפה ואומרים, בבית אנחנו לא רגועים. ואת רואה אותם - אנשים נפלאים, עם ארגזי מצרכים בלי שמבקשים מהם בכלל, בלי שאנחנו זקוקים. כשאנחנו אומרים שלא צריך, הם מיד עונים שלא יכלו לשבת מהצד בשקט. היו חייבים לעשות משהו".
חיות מספר כי דבריו של ירון לונדון שהתנערו מהאבל הקולקטיבי, דווקא השפיעו על מנחמים רבים שביקשו להראות ממש שהם מתנערים מהם. "אמרו לנו את זה ממש, וראינו שעם ישראל הוא עם אחד, כמו גוף אחד, מרגישים האחד את השני. אחרת, איך את מסבירה את זה שאנשים מתפנים מחייהם ומגיעים לשכונות ולערים החרדיות כדי להביע תנחומים?"
"האמא החלה לדבר בעברית"
רותם שחבר, תל-אביבית שמאלנית מזרחית, הגיעה עם אביגיל היילברון, חברתה החרדית-ליטאית, פעילה חברתית וממקימי "לא תשתוק", לביתם של חסידי באבוב - משפחת אנגלרד בשכונת רוממה בירושלים, ששכלה שניים מילדיה: את יהושע (שיעל'ה) אנגלרד בן ה-9 ואת אחיו משה נתן בן ה-14. את הניחום יזמה דווקא שחבר, והיא ששכנעה את חברתה החרדית להצטרף. חברה שלישית, פלסטינית ממזרח ירושלים, הייתה עסוקה השבוע בגיוס תרומות למשפחות נפגעי האסון.
בניחום אצל משפחת חיות
(באדיבות משפחת חיות)
"האמת שזה היה רעיון ספונטני שעלה כבר ביום של ההלוויות, אבל הנחתי את זה בצד", שחבר מספרת. "מה שהביא אותי לשם הייתה האמירה המטומטמת של ירון לונדון. האכזריות, הבורות והרשעות שלו פשוט שברו אותי. הרגשתי צורך עז לנחם את האבלים בשעתם הקשה ולהראות להם שלא כל עם ישראל כזה. שיש כמוני עוד רבים שהלב שלהם במקום הנכון".
שחבר מגדירה את עצמה חילונית על מלא, והדרייב שהביא אותה למקום נעלם ברגע שנכנסה לחדר. "כולם דיברו באידיש, והרגשתי מבוכה גדולה", היא מספרת. "לידי אביגיל התחילה לבכות. האם השכולה קלטה אותי בקצה החדר, ופשוט שינתה את השיח לעברית כדי שגם אנחנו נרגיש בנוח. החדר הקטן היה עמוס בצעירות שדיברו אידיש והאם הקפידה לענות בעברית.
רותם שחבר, אצל משפחת אנגלנדר: "כולם דיברו באידיש, והרגשתי מבוכה גדולה. לידי אביגיל התחילה לבכות. האם השכולה קלטה אותי בקצה החדר, ופשוט שינתה את השיח לעברית כדי שגם אנחנו נרגיש בנוח"
"היא מאוד התרגשה וגם אנחנו. בהרבה עומק, כנות ואומץ היא שיתפה על הקושי שלה. הערצתי אותה על זה שהיא אמא לביאה. מסביבה נשים דיברו על קבלת הדין, על אמונה מוחלטת מבלי לשאול שאלות, אחת אמרה שהם מתו כי הם ניצוצות הרשב"י. כחילונית, השיח והדיבור הזה היה זר לי. בשלב מסויים, האם הצעירה עצרה את כולן ואמרה, 'אבל אני לא שם. עדיין כואב לי'. היא שיתפה בכאב בלי מריחות, בלי לספר סיפורים ובלי לתת הצדקות. הכל בעוצמות של אמא ואני מורידה בפניה את הכובע".
שחבר מוסיפה לתאר: "אחרי זמן מה קמנו וניחמנו. שמתי לב שאף אחד שם לא מחבק. שאלתי אותה האם אפשר לחבק אותה - והיא נתנה לי כזה חיבוק חם. אמרתי לה, שאני מאוד מקווה שהאסון הזה יאחד ביננו - וכולן ענו אמן. זה היה רגע מרגש. כשיצאתי משם, חשבתי לעצמי שאני רואה יותר קווי דמיון ביני לבין האמא החרדית, מאשר ביני לבין לונדון. הרגשתי אושר גדול על ההזדמנות שנפלה בחלקי להראות שהוא לא הפנים שלי ושל החברים שלי".
"קפאנו מגודל המעמד"
אל בית משפחת אנגלרד הגיעו גם יקיר אסרף ומאור קזין. "כמו כל עם ישראל שמענו על האסון בשישי בבוקר", מספר אסרף, בריאיון לאולפן ynet. "במקרה היינו ביחד, והלב שלנו נקרע לשניים. הפסקנו לתפקד והתחלנו לשתף זה את זה ברגשות שלנו... נתקלנו בפוסט שפרסם את התמונות, וראינו את שני הילדים. זה היה מטלטל. וזרמו עוד סרטונים ועוד סיפורים. אמרתי למאור, נלך לשם, זה חלק מאיתנו. זה היה כל כך טבעי, שפשוט הלכנו".
יקיר אסרף, אצל משפחת אנגלרד: "בעקבות הפוסט פנו אליי הרבה חילונים שממש רצו ללכת, אבל לא ידעו איך והאם יקבלו אותם. קיבלתי המון תמונות של נשים חילוניות שהגיעו לניחומים ואמרו שזו הפעם הראשונה שפגשו משפחות חרדיות, ואלו קיבלו אותן בסבר פנים מדהים"
כשיצאו מהניחום העלה אסרף פוסט שהפך לוויראלי עד מהרה. בין היתר, כתב: "כשמאור ואני – לבושים בג'ינס וטי-שירט נכנסנו לביתם, היינו די בולטים בנוף החרדי. חלק מהעיניים נישאו כלפינו, ושני חרדים מקסימים קמו ישר ממושבם ונתנו לנו לשבת ממש מול מנחם מנדל, האב ששכל את שני בניו".
כמו רעייתו מול שחבר והיילברון – גם האב פסק מיד מלדבר באידיש כשהבחין בשניים, ואסרף מתאר כי הוא פנה אליהם מיד. "קפאנו מגודל המעמד", כתב. "'אני שמח שבאתם', אמר, פניו רטובות מדמעות. 'מתי כבר היינו זוכים להיפגש, אתם ואני?'... קהל המחמים הקשיב לדבריו בשקט מרטיט לב. 'אני רוצה שתזמינו אותי לשמחות שלכם ואני אזמין אתכם לשמחות שלי'. הדמעות פשוט פרצו מאליהן..."
"בעקבות הפוסט פנו אליי הרבה חילונים שממש נרתמו ורצו ללכת, אבל לא ידעו איך והאם יקבלו אותם. קיבלתי המון תמונות של נשים חילוניות שהגיעו לניחומים ואמרו שזו הפעם הראשונה שפגשו משפחות חרדיות, ואלו קיבלו אותן בסבר פנים מדהים. אפילו טלפונים החליפו שם. זה היה רגע מצמרר עבורי לראות את כל התמונות".
"ההורים מהאוכלוסייה הרוסית התלהבו מאוד"
ליאת וינדר-נוקד (40) ממושב תרום היא מנהלת מסלול מופת למצטיינים בתיכון ברנקו וייס בבית שמש ומורה לאזרחות, והיה לה הכי טבעי בעולם לקחת איתה את תלמידיה, בכיתה י', למשפחות האבלים בבית שמש, העיר שספגה מכה קשה עם שבעה הרוגים בני המקום.
"הודעתי לתלמידים מראש להתלבש בצורה שתכבד את המקום. גם אני כיסיתי את כתפי במעין שאל שחור, ומעל מכנסי הג'ינס הוספתי חצאית, תחפושת מבחירה", כתבה. "עברנו מבית לבית כשהשכנים מכוונים אותנו בין סבכי כניסות ובין שלל מדרגות העולות ויורדות. ארבע משפחות אבלים בשכונה אחת".
ל-ynet היא מספרת כי את מה שהחלה – המשיכו גם בכיתות האחרות. "רבים מתלמידיי הם בני העדה האתיופית והרוסית", היא מספרת. "בכדי להוריד את חומות הניכור, להכיר אנשים, להזדהות איתם בכאבם ולהזמינם לשיח - הייתי מוכנה לעשות את הצעד".
ליאת וינדר נוקד, מנהלת מסלול מופת למצטיינים ומורה לאזרחות בתיכון ברנקו וייס בבית שמשבאדיבות ליאת וינדר נוקדהמנהל אישר וגם התלמידים, שמעולם לא דרכו בשכונה שמעבר לרחוב. "ביקשתי אישורי הורים. האמת, כולם התלהבו מהיוזמה. ההורים מהאוכלוסייה הרוסית התלהבו מאוד. גם הילדים שחיים את המורכבות הטעונה של בית שמש – שמחו. מבחינתי, לזה בדיוק אנחנו מחנכים את הצעירים הללו. אחרי הביקור ישבנו ונתנו פידבקים על הביקורים".
לדברי וינדר-נוקד, "בכל הבתים הייתה קבלת דין מוחלטת. בבית אחד היו האשמות כלפי השוטרים, אך כתיאור מצב שאם לא היו שמים מחסום זה לא היה קורה. אבל זה לא היה בהתלהמות". אף שהדברים ששמעו שם מנוגדים לדרך החינוך שוינדר-נוקד דוגלת בה, והדברים אף עובדו בשיחות עומק עם התלמידים - היא מבהירה: "באנו לנחם ולא לעשות מחקר אנתרופולוגי".
"צריך להיות בעל לב מאבן כדי לא להישבר"
אחד מרגעי השיא שריגשו אותה ואת התלמידים "רגע מדהים שאף במאי לא היה יכול לביים אותו טוב יותר מהמציאות", היה בזמן שניחמה אם צעירה שסיפרה על רגעיו האחרונים של בנה הצעיר, וברקע התחילו לעלות קולות שירה שהלכו והתגברו.
"זיהיתי את המילים והמנגינה, 'השבעתי אתכם בנות ירושלים... כי חולת אהבה אני...' 'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע'. התחלתי לדמוע. אישה אחת הביאה לי כוס מים וטישו והודתה לי שבאתי. 'זה מאוד מרגש אותנו. כולנו עמך ישראל', אמרה. ניסיתי להסתיר את הדמעות ולהמשיך לדבר.
"כשיצאנו משם התברר שאחד התלמידים צילם בווידאו את אבי המשפחה והאחים יושבים על כסאות פלסטיק נמוכים של אבלים, כשהם מוקפים במעגל של גברים לובשי שחור-לבן, לידם שני פרחי טיס במדים, והתלמידים שלי עם הכיפות השחורות שנתנו להם. המחשבה הראשונה שעלתה בי, הייתה שהשירה הזו משברת לבבות וחורכת שערי שמים. לצד זה גם הבנתי שיש בה גם משהו קצת אשלייתי. איך אמרה אחת מהמנחמות? 'עכשיו כל עם ישראל חוזרים בתשובה'. אני לא מסכימה איתה, אבל עדיין זה לא סותר שכולנו בני אדם, בסופו של דבר. לשבת מול אלמנה צעירה שאיבדה את בעלה או מול אם שאיבדה בנה, ולהשתתף בצערה ולהבין את כאבה – זה עניין אנושי. צריך להיות בעל לב מאבן כדי לא להישבר".
"אבא היה גאה לראות את זה"
הרב משה צרפתי מירושלים, אב לארבעה וסב ל-25, נספה במירון והוא בן 65. צרפתי שכונה "האבא של החיילים החרדים" חזר בתשובה לפני כ-20 שנה. שלוש מבנותיו חרדיות ובנו שי (36) הוא היחיד שמנהל אורח חיים חילוני, לכן לדבריו המראות של חילונים לצד דתיים לא זרים במשפחה.
ליאת וינדר-נוקד, אצל משפחות בבית שמש: "זיהיתי את המילים והמנגינה, 'השבעתי אתכם בנות ירושלים... כי חולת אהבה אני...' 'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע'. התחלתי לדמוע. אישה אחת הביאה לי כוס מים וטישו והודתה לי שבאתי. 'זה מאוד מרגש אותנו. כולנו עמך ישראל', אמרה"
"מדהים לראות איך החברים של אבא מתקופת החיים החילוניים, בעיקר מהצבא, לצד אנשים זרים שאנחנו לא מכירים והם לא הכירו את אבא, מגיעים מכל הארץ, יושבים עם החברים שלי מהשכונה ומהצבא, לצד מנחמים חרדים של אבא ובכלל המשפחה, לצד חסידי תולדות אהרן שהם אנשים מקסימים ונפלאים, וכולם מדברים ביחד", צרפתי אומר. "בהתחלה קצת קשה לאכול האחד את השני, אבל בסוף זה עובד. כל המחיצות נופלות".
צרפתי שירת כקצין בצבא והתנדב במשך שנים בעמותת "נצח יהודה", שם סייע לחרדים הצעירים שהתגייסו לצה"ל בליווי רוחני. לבית העלמין בסנהדריה כמו גם בימי הניחומים הגיעו מנחמים מכל גווני הקשת ללוותו בדרכו האחרונה. "אבא אהב את כולם", בנו אומר. "אני בטוח שהוא היה גאה לראות איך כולם יושבים כאן יחד ומנהלים שיח סובלני.
9 צפייה בגלריה
"אני בטוח שאבא היה גאה לראות איך כולם יושבים כאן יחד ומנהלים שיח סובלני". הרב משה צרפתי ז"ל
(באדיבות המשפחה)
"למרות אורח חיי, אבא תמיד היה נוכח בחיים שלי, הוא הגיע אליי לצבא ולחתונה, הכיר את החברים שלי. המסר שחשוב לנו להעביר זה שבסופו של דבר, כולנו בני אדם אוהבים. מאחורי כל סטיגמה יש בן אדם שיודע לדבר האחד עם השני. ימי השבעה האלה רק מראים עד כמה זה נכון".
