משבר הקורונה מתייחד במאפיינים רבים. אחד מהם הוא שתכלס, אין את מי להאשים. מגפה איננה משבר בטחוני או כלכלי שנוצר ממדיניות מסוימת, אלא מציאות שחדרה לחיינו בלי שאף אחד רצה. יש שמכנים מצב כזה "גזרת גורל" או "חוקי מרפי". תחושה פסימית שהעולם הפקר. אין דין ואין דיין, וממילא אנחנו נשלטים בידי גורל עיוור שמוביל אותנו אל פי תהום.
תחושה זו מתלבשת לעיתים ברעיון דתי מעוות שהעולם אמנם אינו הפקר, אבל נשלט בידי אל עריץ שרוצה ברעתנו. המסקנה הנפשית שנובעת מתפיסות אלו נעה על הסקאלה בין ייאוש ("זה סוף העולם"); הכחשת הבעיה ("אין קורונה"); זלזול בהוראות ("אין בעיה להתקהל"); פחדים ("החיסון יהרוג אותנו"); וכמובן חיפוש נואש אחרי מישהו שניתן לפרוק עליו את התסכול.
מגפות בימי הביניים הביאו אנשים לחפש מכשפות (או יהודים) כדי לשרוף אותם. היום ניתן לחפש את ביבי/ ביל גייטס/ הממסד הרפואי/ אילומיניטי וכן הלאה.
הכול לטובה
הדיבר הראשון בעשרת הדברות שאותן קראנו השבת הוא "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ', ב'). היהדות טוענת שכל מה שמתרחש בעולמנו מגיע מאלוהים, שמוציא אותנו לחופש ממגבלות, מֵיצרים, ומעבדות על סוגיה השונים.
על מנת שהחופש והטוב יופיעו בעולם, אנו מאותגרים לעיתים בקשיים שבטווח קצר או ארוך מקדמים את עולמנו. "כל מה שעושה הקדוש ברוך-הוא הכול לטובה", מתבטאים חז"ל. לא שהכול טוב עכשיו, אבל הכול מוביל בסופו של דבר לטובה. בטווח של דורות ניתן כיום לראות כיצד מגפת הדבר השחור, למשל, שימשה כזרז לשינויים אדירים בחברת ימי הביניים ולהופעת העידן המודרני (מומלץ לקרוא את ספרה של ההיסטוריונית ברברה טוכמן: "ראי רחוק: המאה ה-14 הרת הפורענות").
הנגזרת הנפשית לתפיסה הזו היא לא חיפוש אשמים, אלא עמידה קרת-רוח ואמיצה מול הקושי. התנהלות עניינית, מדעית ושכלית מול האתגר; צמצום נזקים ואופטימיות. אף אחד אינו יודע מה משבר הקורונה יגלגל במציאות, אבל התפיסה היהודית ודאית בדבר אחד: יהיה טוב. למה? כי יש אלוהים.
