פרשה עם ניחוח של מנגל
לפרשת "בוא" הנקראת השבוע, יש ריח חזק ומכביד שנוצר משריפה המונית של בשר ודם. ריח הצלייה של חיות ובכורות אדם, הוא המבשר את גאולת ישראל ממצרים. לפנינו נפרשת תמונת בתים – כזו שפתחה מרוח בדם חיות – וכזו שמפתחה בוקעות זעקות של אימהות ואבות ששכלו את בכוריהם.
מדוע האהבה האלוהית מקודשת בדם? (שמות, י"ב): "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת. וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם. וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם. וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהו. אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ... וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה'. וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם..."
כקורבנות המקדש, זבחי מצרים חייבים להישרף באש, שכן בשר נא או מבושל לא מדיף ריחות עזים כריח הבשר הצלוי שנישא לשמיים והוא "רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'". בני ישראל אוכלים בשר צלוי. שכניהם שוכלים את בניהם והמשחית מבדיל בין דם לדם.
המאכלת מבצבצת במערכה הראשונה
תמצית מיתולוגית של ברית הדם ביציאת מצרים, נמצאת בסיפור חידתי המתרחש ביציאתו של משה למשימת המנהיגות (שמות, ד'): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה... וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בכורי יִשְׂרָאֵל. וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בכרך. וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עורלת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חתן דמים אַתָּה לִי. וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חתן דמים לַמּוּלֹת".
טשטוש גבולות הוא מהות הבהלה בסיפור הזה. האם כשמשה נשלח לבשר לפרעה: "בני בכורי ישראל", הוא מדבר על בני ישראל או גם על בנו של משה? לכאורה, אלוהים שולח את משה להגיד לפרעה "אנוכי הורג את בנך בכורך", אלא שהגבול נפרץ, ואנו מגלות שבנו בכורו של משה בסכנת חיים.
ציפורה, אשתו של משה, מתעשתת. היא יודעת שהצלת הילד דורשת "ברית דמים" וכורתת את עורלת בנה. אחר כך מיטשטש גבול נוסף. הגבול שבין האלוהי לאנושי. ציפורה נוגעת לרגליו, אבל רגליו של מי? האם רגלי הילד הנימול, רגליו של משה או רגליו של האל שביקש להמית את משה?
חתונת הדמים של ציפורה
המילה "רגליים" משמשת גם כ"לשון נקייה" לאיבר המין (כמו בביטוי: מי רגליים). האם כדרך השבועה "שים ידך תחת ירכי" (וגם כאן ירך הוא לשון נקייה לאבר המין), משביעה ציפורה את אלוהים - ומודיעה לו שבכריתת העורלה נכרתה ביניהם ברית דמים, ועכשיו אלוהים הוא "חתן הדמים" שלה?
שורשי ברית הדמים
ברית הדמים החלה עם אברהם, ראש השבט של בני ישראל, במעמד שבו מבשר אלוהים לאברהם על הולדת ממשיך השושלת, יצחק. הוא דורש מאברהם למול את עצמו, את בניו ואת מקנת כספו (עבדיו), מיום ההתגלות ועד עולם.
שלושה מאפיינים לברית המילה: א. פציעה פיזית הכוללת הקזת דם. ב. השארת סימן בל יימחה באיבר המין ג. הברית עוברת רק בין הזכרים של השבט. הנשים נכנסות אליה מתוקף נישואיהן.
תנאי ברית הדמים
"ברית הדמים" עם אלוהים איננה ברית שוויונית. היא ברית בין שליט לנשלטים. ברית המילה היא ההקרבה הראשונה והחשובה של הנשלטים. הם מסמנים את עצמם לעולם כעבדיו של האל ומחויבים לנאמנות הכוללת שמירת החוקים והקרבת בשר ודם של חיות, ובמקרים מסוימים גם של עצמם. בתמורה, מבטיח האל לשמור על בתיהם ולגבות מחיר דמים מאויביהם.
ברית הדמים בתרגום ציוני
הציונות החילונית לא ביטלה בשם ההומניזם את רעיון "ברית הדמים", אלא קידשה אותו תוך כדי חילונו. ברית הדמים החילונית לא נכרתת בין אל עליון לנתיניו הנבחרים, אלא בין שווים. זו עדיין ברית של גברים, והם מתחייבים להגן יחד בדמם על השבט. על פי הנרטיב החילוני, קשר הדם יוצר שותפות ורעות שאין דומה לה. כפי שניסח זאת חיים גורי: "כי רעות שכזאת לעולם/ לא תיתן את ליבנו לשכוח/ אהבה מקודשת בדם/ את תשובי בינינו לפרוח".
שירה איסקוב היא הגיבורה שלי
גם אני ישבתי משתאה, מלאת אהבה, תודה ופליאה מול דמותה של שירה איסקוב. את היופי שלה שום מאכלת לא יכולה להכרית כיוון שהוא בוקע מהנשמה. שירה הקרינה איפוק לצד נחישות, אומץ לצד צניעות. אישה צעירה שעיניה נפקחו לרווחה מול ידו של המשחית, בעלה, שאחזה במאכלת ודקרה ודקרה ודקרה. אין לי מושג איך בתוך האימה היא הצליחה להחליט שהיא שליחת ציבור ויש לה אחריות לחשוף את שמו ופניו של המשחית, לחשוף את עצמה ולתאר בשקט מקפיא דם את הזוועה, כדי להיות עמוד אור שהולך לפני המחנה ומעניק לנשים אחרות סימני אזהרה וכללי מילוט.
ברית שכונה
על בסיס האמרה "צריך כפר שלם בשביל לגדל ילד אחד", יש לומר הפעם – "צריך משפחה אחת נכונה בשביל להציל חיים של אישה" (והרי כל המצילה נפש אחת, הצילה עולם מלא). צריך היה ילד רגיש אחד שישמע בכי של ילד אחר ויבין שזה לא בכי רגיל, ואישה אחת עם נחישות ואומץ להציל את שכנתה, ואיש אחד (אביה של השכנה) אמיץ ונבון שידע לנהל משא ומתן עם מלאך המוות.
בסיפור ההצלה של שירה הגאולה באה מלמטה, מהרחוב. סיפור ההצלה של שירה הוא עדות לשינוי שעוברת הקהילה שלנו, לסירוב של השכונה להעלים עין ולנחרצות הקהילתית למגר את הנגע.
להפוך את ברית הדמים
הברית השכונתית שהצילה את שירה איסקוב ופעילותה של שירה להצלת נשים אחרות, היא ההיפוך הנדרש של תרבות "ברית הדמים". זוהי ברית אהבה שמבקשת לשים סוף לשפיכות הדמים, לשים סוף לאמונה שאהבה מתקדשת בדם. אהבה מתקדשת באהבה ושירה איסקוב היא הגיבורה שלי.
העבודה הנפלאה הזו, שתוכה רצוף אהבה, היא של האמנית עינת מגל שמאלי.
ובבית המדרש של הטוקבקים
מדי פעם אני נשאלת בבית המדרש שלנו איך אני, כפמיניסטית, מתייחסת לברית המילה. התשובה הפשוטה היא - לא טוב. ככל ששנותיי נוקפות, הביקורת שלי על שיתוף הפעולה הליבראלי עם טקס זה, מתבהרת.
אני לא יכולה לחיות בשלום עם האמונה שברית עם אלוהים צריכה להתקדש בדם. על אחת כמה וכמה אני חושבת שאסור להורים לפצוע מדעת את בניהם (גם אם הפציעה, לרוב, לא מסוכנת).
הברית שלי עם אלוהי היא לא ברית של "חתן דמים" אלא ברית של חמלה, אהבה ואחריות לעולם ולכל אשר בו (הושע, ב'): "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'".
שבת שלום!
