ארבע שנים לפטירת אלי ויזל, עשרים ושש שנים לפטירת הרבי מלובביץ'. "כאשר אני עומד בפני התלבטות בעניינים אישיים, אני שואל את עצמי מה היה אבי אומר, כיצד היה משיב לשאלתי; כאשר אני מתלבט בעניין ציבורי, אני שואל את עצמי מה הרבי מלובביץ' היה אומר".
בעדותו זו של אלי ויזל יש כדי להעיד על מידת הקשר הנפשי העמוק שהיה קיים בינו, חסיד ויז'ניץ, למנהיגם של חסידי חב"ד שנודע בעולם כולו בכינויו "הרבי". מידת ההשפעה שמתאר ויזל בין אביו שנרצח במחנה בוכנוולד זמן קצר לפני שחרורו, לבין האדמו"ר השביעי לחסידות חב"ד מעוררת עניין רב.
בשנים שעבדתי עם אלי ויזל (2007-2015) שמעתי ממנו רבות על אותו קשר מיוחד וחזק שהתקיים עד יום פטירתו של הרבי (1994). חלק מהדברים תוארו אמנם בספריו של ויזל, ודברים אחרים שאכתוב סופרו במהלך שיחותינו הרבות מאוד.
אלי ויזל, האיש שהבטיח: "לעולם לא עוד"
כבר ארבע שנים שהתפר שבין סיוון לתמוז מאחד מחדש את שני האישים, מנהיגים יהודים ייחודיים ששמם ופעילותם נודעו על פני תבל כולה. כאשר אני חושב על המשותף לשני האישים שנולדו במזרח-אירופה, שרדו את השואה, היגרו לארצות-הברית - לעיר ניו-יורק, שבה חיו את מרבית שנות חייהם, אני חושב על המספר שישה מיליון.
7 צפייה בגלריה
אלי ויזל, רביעי בשורה השמאלית (הגבוה) במחנה הריכוז בוכנוואלד, גרמניה (1945)
(צילום: AP)
אלי ויזל הקדיש את חייו להנחלת הזיכרון של שישה מיליון יהודים שהושמדו בשואה. לנגד עיניו עמד המאבק הנצחי למען זיכרון השואה בקרב עמי העולם ומניעת התרחשות נוספת של אירוע השמדת-עם. המאבק היה במטרה מוצהרת: "לא עוד". Never Again.
ויזל חזר ואמר פעמים רבות, "השמדת עם היא מחלה החוזרת שוב ושוב ועלולה לפגוע בכל קבוצה חברתית ללא הבדל דת, גזע, צבע ומין". במאבקו למניעת שואה נוספת, שעליו קיבל את פרס הנובל, הוא כתב מאמרים וספרים, הרצה בכישרון בלתי רגיל כמעט בכל מקום ברחבי העולם, התייצב בשם העם היהודי בפני מלכים ונשיאים, ממשלות ופרלמנטים, בתי משפט ששפטו פושעי מלחמה - ומאות כנסים אקדמיים, יזם מפעלי ואירועי זיכרון לשואה ונלחם בתופעות השנאה.
במאבקו הבלתי מתפשר הוא ארגן משלחות עזרה לאזורי מתיחות ברחבי העולם, ותרם מיליוני דולרים, בעיקר בישראל, מתוך עיקרון שלא ליהנות מכספים שקיבל עבור פעילותו בנושא השואה. הכנסותיו מספריו, הרצאותיו ומאמריו על השואה הוקדשו בחלקן המכריע לבניית ומימון פעילות "בתי ציפורה", על שם אחותו שנספתה בשואה - מרכזי לימוד, משחקים וחברה עבור אלף ילדים אתיופים באשקלון וקריית מלאכי. על פעילותו הנרחבת למען זכויות האדם זכה להכרה והוקרה במידה שאין שנייה לה, מעמי העולם כולו.
הרבי מלובביץ' ושיקום העם היהודי
"הרבי", או בשמו המלא רבי מנחם מנדל שניאורסון, הקדיש את חייו למאבק אין-סופי לשמירת זהותם היהודית של שישה מיליון יהודים שהיגרו מארצותיהם, בעיקר ממזרח-אירופה, ובנו את ביתם בארה"ב. מעת שהתיישב על כיסא המנהיג הרוחני של חב"ד, הוא מיקד את פעילותו בנושאי חינוך וזהות יהודית.
מול עיניו ראה הרבי את הסכנת ההתבוללות הגדולה שעדיין מרחפת על יהדות ארה"ב. בשנות הנהגתו הקימה ויזמה חב"ד אלפי מרכזי חינוך, עזרה גשמית ועזרה רוחנית. ביוזמתו, עוד בטרם מונה כאדמו"ר חב"ד, הוא החל את מפעל שליחי חב"ד הפרוס היום על פני כל הגלובוס, ומונה 5,500 שליחים הפותחים את ביתם בכל שעות היום והלילה בפני כל יהודי.
בכל הקשור לפעילות בקרב העם היהודי, הרי שלרבי מלובביץ' ולאלי ויזל היו מטרות דומות אך וודאי לא זהות, ועל כן לא הייתה ביניהם כל תחרות או מאבק. נושא זה קיבל ביטוי ביחסם לשאלת יהודי ברית המועצות לשעבר, שעוררה מחלוקת גדולה ביניהם, ועוד אחזור לכך.
פולמוס האמונה לאחר השואה
אלי ויזל והרבי קיימו ביניהם שיחות רבות וארוכות. אחת מהן נמשכה, כעדותו של ויזל, במשך שבע שעות - מ-12.00 בלילה ועד 7.00 בבוקר. בספריו, "עיר המזל" (1964) והאוטוביוגרפיה "כל הנחלים הולכים אל הים" (1995), הקדיש ויזל קטעים נרחבים לתיאור הקשרים שהתקיימו בינו לבין הרבי.
זמן קצר לאחר שנפטר הרבי, אמר ויזל: "אני אוהב אותו, אני מתגעגע אליו". בארכיון אלי ויזל שבאוניברסיטת בוסטון מצאתי שמונה מכתבים מהרבי, ובמשרדו של ויזל בניו-יורק ראיתי עוד רבים נוספים. תכני רובם היו תגובותיו האישיות של הרבי לספרי העיון שכתב ויזל.
על מערכת היחסים שהתנהלה ביניהם בעשרות, וייתכן שאף במאות שעות, שיחות ומכתבים כתב ויזל: "האיש שדיברתי איתו על אמונה לאחר השואה היה רבי מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מלובביץ'. בביקורי הראשון בחצרו, שנמשך כמעט לילה שלם, הוא העלה את השאלה: 'מדוע בספריך אתה כועס על אלוהים?' 'מפני שאהבתי יותר מדי', עניתי. 'ועכשיו?' שאל. 'גם עכשיו, מפני שאני אוהב אותו אני כועס עליו'. הרבי חלק עליי: 'לאהוב את אלוהים פירושו להשלים עם כך שאינך מבין אותו'.
"'רבי, שאלתי, איך אתה יכול להאמין באלוהים אחרי אושוויץ?' הוא הביט בי בשתיקה רגע ארוך, אחר כך ענה בקול רך שבקושי נשמע: 'איך אפשר שלא להאמין באלוהים אחרי אושוויץ? במי עוד אפשר להאמין?' לאחר היסוס עניתי, 'רבי, אם מה שאמרת אמור להוות תשובה לשאלתי, אני דוחה אותה. אבל אם זו שאלה - עוד שאלה אחת - אני מקבל אותה'"("כל הנחלים", 385).
ויזל העיד כי "הייתי קרוב אליו, אך לא אומר שהייתי חברו", אך חש כבן-בית בחצר חב"ד והרבה לבקר במרכז החסידות בשכונת קראון הייטס בברוקלין, בבניין הרבי המוכר על פי מספרו, "770".
בכל שנותיו, עד יומו האחרון, הדגיש כי הוא חסיד ויז'ניץ ולא חסיד חב"ד. למרות זאת נטל חלק פעיל בשמחותיהם, בהתוועדויות הארוכות שהרבי קיים לחסידיו - וראה ברבי דמות מופת של תלמיד חכם ענק, המשלב לימוד תורה מעמיק עם התמודדות עם שאלות הנובעות ממציאות החיים של העם היהודי ומדינת ישראל.
ויזל תיאר את הרבי כמי ש"עיניו חודרות - אך ללא כאב", והוא נאבק באופן תקיף, הן בחצר הרבי והן בקרב חסידיו ברחבי העולם, נגד התפיסה המשיחית. הוא ראה בכך המעטת אישיותו המיוחדת של הרבי, שזכה להערכתו הרבה ביותר. הוא הכיר והוקיר את הדאגה המתמדת שלו הן לשימור הזהות היהודית בכל אחת מקהילות ישראל שברחבי העולם, והן לעתידו של העם.
הנסיעה שעשתה את השינוי
"אם ייזכרו אותי בעתיד, אני מקווה שייזכרו בעיקר את פעילותי למען יהודי ברית המועצות". במשפט קצר זה תמצת ויזל את מה שהעריך והחשיב כתרומתו החשובה והמשמעותית ביותר לעם ישראל במשך כל שישים שנות פעילותו הציבורית.
היום נוטים לשכוח, אך הרעש הגדול סביב "יהדות הדממה", כפי שקרא לספרו על יהדות ברית המועצות, החל בסדרת מאמרים שפרסם ב"ידיעות אחרונות" (וכן בעיתונים בצרפת ובאנגליה) ב-1965, בעקבות נסיעתו לארבע ערים: מוסקבה, לנינגרד (סנט פטסבורג), קייב וטשקנט.
עבורו זה היה מסע מכונן. ויזל ביקר בקהילות, נפגש עם יהודים, התפלל ואכל איתם וניהל שיחות ארוכות בהסתר ובמחבוא, ושמע מהם, יותר מכל, על המאבק שהשלטון מנהל נגד זהותם היהודית ונגד המשך קיומו של מיעוט יהודי ברחבי ברית-המועצות.
כאשר סיכם במשפט אחד את החודש שעשה במסע הראשון, אמר ויזל: "הנאצים השמידו שישה מיליון יהודים באופן פיזי, הרוסים פועלים בכל דרך להשמיד שלושה מיליון מבחינה הזהות רוחנית. בשבילי זה אותו דבר, חיסול העם היהודי".
הרבי מלובביץ' התנגד
פרסום הספר "יהדות הדממה" ועשרות ההרצאות שנתן בעיקר ברחבי ארה"ב, עוררו גל גדול מאוד של התעניינות מצד יהודים (אך לא רק), שביקשו לסייע לאותם שלושה מיליון יהודים שהוחזקו "בכלא" הרוסי. על רקע זה התפתחה בארה"ב, ביוזמת אלי ויזל, תנועת "שלח את עמי". בארץ ריכזה את הנושא "לשכת הקשר" בראשותו של שאול אביגור, הנקראת היום ארגון "נתיב".
7 צפייה בגלריה
ויזל פעל באופן פומבי להצלת היהודים ברוסיה, הרבי מלובביץ פעל בסתר באמצעות שליחים
(ארכיון חב"ד)
"במשך 25 שנים הקדשתי בכל יום לפחות שעה אחת לנושא יהדות ברית המועצות", אמר לי ויזל. "לא היה אף נושא שהקדשתי לו כל כך הרבה מזמני כמו הוצאת יהודי רוסיה מארצם". לימים יאמר נתן שרנסקי כי "רבים שייכו לעצמם את מה שעשה ויזל, ואת חלקו המכריע במאבק למען יהודי ברית המועצות".
אך דווקא בשאלת דרכי המאבק למען יהודי רוסיה נחלקו ונפלגו דעותיהם של הרבי מלובביץ' ואלי ויזל. הרבי ששמע על מצב היהודים ביקש לפעול, לשלוח שליחים, סידורים, חומשים ומחזורים; לקומם מנייני תפילה, לחדש את החיים היהודיים בבתי כנסת ובמקוואות, אך דרכו הייתה בפעולה שקטה, בלתי נראית ובלתי נשמעת.
בכך הוא הצטרף להשקפה שרווחה בממשלת ישראל, ואשר על פיה נעשתה הפעילות - בדומה לארגון ריגול, אך הפעם באמצעות מרגלים מסוג חדש: "שליחים ציונים" שפעלו בהסתר ובהחבא למען היהודים ובקרבם.
המחלוקת על שלושה מיליון יהודים
המחלוקת הייתה קשה. ויזל שנסיעתו הראשונה הייתה ביוזמת "לשכת הקשר" נאלץ להאבק בשולחיו ובמדיניות הרשמית של מדינת ישראל. לא זו אף זו, המאבק הקשה יותר היה במחלוקת עם הרבי מלובביץ'. הם נפגשו לפגישות ליליות ארוכות מאוד, ניהלו דו-שיח שהיה קשה לשניהם, אך אף אחד משניהם לא היה מוכן לוותר, ולא הצליח לשכנע את חברו.
על רקע זה יזם ויזל הקמת ארגון של מועדוני יהודים בערים שונות ברחבי ארה"ב. שם פעלו אלפי משפחות יהודיות בגלוי, ושלחו גם שליחים. בכל עיר שבה הוקם מועדון, אומצה קהילה באחת מערי ברית המועצות. כל משפחה בארה"ב אימצה משפחה בברית המועצות.
ויזל התגאה בפומבי בפעילותו, וכל הניסיונות להשתיק את פעילותו - בעיקר מצד ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, שאליה היה מקורב מאוד - עלו בתוהו. אחת לשנה התקיים באחת הערים בצפון-אמריקה כנס ארצי עם כיסוי תקשורתי מלא, של כל חברי המועדונים.
איזו היא הדרך הנכונה?
הפעילות המקבילה הנסתרת והגלויה בשנות ה-70-80 של המאה הקודמת, גרמה לכך שמדי תקופה היה הוויכוח הופך, במידה מסויימת, לגלוי. עבור השלטונות במוסקבה עצם קיומו של הוויכוח היה ברכה בפני עצמה.
ב-1986 קיבל ויזל את פרס הנובל לשלום, ונסיעתו הראשונה לאחר הביקור בארץ, שבמרכזו היה אירוע למען יהודי רוסיה, הייתה לפגישה עם מנהיג ברית המועצות, מיכאיל גורבצ'וב. בשובו לארה"ב נפגש ויזל לעוד אחת מאותן שיחות לילה ארוכות עם הרבי בביתו שבברוקלין. בביקור הזה, סיפר לי ויזל, הסתיים הוויכוח הארוך. ויזל שהגיע לפגישה עם חשש לביקורת מצד הרבי, שמע במהלך השיחה דברים מפורשים."הרבי אמר לי: 'צדקת ממני', הדרך שלך הייתה הנכונה והראויה".
מן החומר הרב שיש בארכיון אלי ויזל על המאבק למען יהודי ברית המועצות (כ-50 אלף מסמכים), אני יכול להעיד כי עד היום סופר רק מעט ממה שבאמת התרחש באותן שנים. יום יבוא.
- ד"ר יואל רפל הוא מייסד ומנהל ארכיון אלי ויזל (2009-2015) באוניברסיטת בוסטון.
