לפני כשבועיים ניצב סא"ל מתי שבח (34) לראשונה מול פיקודיו, בתפקידו החדש כמג"ד "נצח יהודה" – הגדוד החרדי. הלוחם הראשון שצמח בתוך המערכת עד לפיקוד, הוא סיפורה של ישראל היפה: נכד לזוג צעירים ממרוקו שהתאהבו בעליית הנוער בצרפת, הגשימו חלום ועלו לארץ.
סא"ל שבח הוא הבכור מבין תשעה ילדים לאב קיבוצניק מהשומר הצעיר ולאם רפורמית מניו-יורק, שהתאהבו בקיבוץ "להבות הבשן", חזרו בתשובה והקימו משפחה חרדית. חמישה מילדי משפחת שבח התגייסו לחטיבת "כפיר", מתוכם שלושה משרתים בנצח יהודה ("אומרים שמה שהאח הבכור עושה, לפעמים, חזק יותר ממה שהאבא רוצה").
מה שהתחיל עם 30 חיילים במחלקה לפני 20 שנה, צמח לגדוד בן 600 חיילים, רובם מבתים חרדיים מהארץ ומהתפוצות. בראיון ראשון הוא אומר בגאווה לא מוסתרת: "אני גאה לעמוד בראש הגדוד הכי גדול בצה"ל, שכבר הפך מזמן למותג. נצח יהודה הוא הדבר הכי טוב שקרה לחברה הישראלית, המקום היחיד במדינה שמייצר גשר בין החברה החרדית לחברה הכללית בישראל".
"שירות שמנפץ תקרות זכוכית"
הוא עצמו נחשב להבטחה גדולה ולמפקד "הגזרה הכי חמה במדינת ישראל, בשנים האחרונות". פעם בשבועיים הוא יוצא מהבסיס - חטמ"ר בנימין יהודה ושומרון - ובעיניים טרוטות עושה את כל הדרך הביתה, עד למעלה אדומים.
"הגדוד ממש 'חונה לי בלב'", אומר שבח. "לראות אותם גדלים ומתפתחים, זה בלתי נשכח". ואל תקראו להם הנח"ל החרדי – "זה פשוט לא נכון. אין חיה כזו. זה מותג שהעיתונות הדביקה לגדוד לפני 20 שנה, כשהוקם כמחלקה בתוך הנח"ל. נצח יהודה זה השם של הגדוד".
מול הדגל שרים אצלנו את ההמנון וגם את 'אני מאמין'. אני נותן להם את הכלים כדי שיכירו את הדברים שהם לא ידעו (או שהכירו בצורה שגויה) בכל מה שקשור לציונות ולמדינה
הוא מדבר על השתלבות תוך שמירה קפדנית על אורחות חייהם של החיילים שהגיעו כאמור מבתים חרדיים, ב"מצבי צבירה שונים ביחס לדת", כהגדרתו. "זה מנפץ את תקרות הזכוכית שבהן נתקלו בחייהם".
לא מעט מהם עושים זאת למרות הגישה במשפחה לשירות צבאי, ולא בגללה: "את ההורים שחוששים אני מזמין להסתכל על התוצאות. נכון לעכשיו יש כעשרת-אלפים אלף בוגרים של נצח יהודה, אלפים מהם עברו דרכי, וביניהם גם כאלה שחונכו להפגין נגד הגיוס. כל מי שסיים פה שירות הקים בית דתי. לאו דווקא חרדי, אבל בהחלט תפס לעצמו כיוון בחיים ממקום בריא ומפוכח, ומתוך החלטה פנימית אישית".
עם זאת הוא מדגיש: "אני איש צבא ולא איש חינוך או רב, כמו שחלק מההורים נוטים לחשוב. אני זה שמלמד את ילדיהם איך להגן על עצמם ועל המדינה, איך להרוג מחבלים. ההכשרה פה זו עבודה של 8 חודשים מפרכים מאוד, בלי שום הנחות".
שרים "התקווה" בדביקות דתית
לצד הכללים הצבאיים צריכים החיילים להפנים גם את הערכים האזרחיים שלא פעם חדשים להם: "מול הדגל שרים אצלנו את ההמנון וגם את 'אני מאמין בביאת המשיח'. חיילים שמתגייסים לגדוד ברובם לא יודעים את המילים של 'התקווה', ובסוף השירות הם שרים אותו בדבקות דתית כאילו הם שרים את 'אני מאמין'.
"אני נותן להם את הכלים כדי שיכירו את הדברים שהם לא ידעו (או שהכירו בצורה שגויה) בכל מה שקשור לציונות ולמדינה. היה מי שאמר לי בתחילת הגיוס: 'אני לא רוצה לשיר את התקווה'. עניתי: 'אין בעיה. תעמוד במסדר, ואם אתה רוצה למלמל – תמלמל'. לאט-לאט, עם הבנת המעמד, המילים וערכי המדינה והצבא – השיח משתנה לשיח של תרומה. זה אמיתי וזה קורה כל הזמן".
סא"ל שבח מוסיף כי "כשהורים מגיעים ומתפעלים, אנחנו אומרים להם, 'זה לא אנחנו, זה אתם שעבדתם 18 שנה עם הילד. אנחנו רק עזרנו להם לממש את הפוטנציאל. אז כן, הבית משפיע, אבל אין ספק ששנותיי בצבא גם עיצבו אותי לאורך הדרך".
מהבית החרדי - לישיבה הדתית
שבח, נולד בצפת ("העיר הכי קרובה לקיבוץ להבות הבשן") כשהוריו היו עדיין בתהליך החזרה בתשובה. עד גיל 13 – אז עברה המשפחה לבית שמש - חווה את מסלול החזרה בתשובה שלהם. "כילד למדתי בתלמוד תורה של ברסלב, תלמוד תורה ספרדי של ש"ס ובבית ספר יסודי של חב"ד. ככה קבלתי קצת מכל הטוב של כל מקום. למזלי, עם הבית הפלורליסטי והסובלני של הוריי, למדתי איך להתחזק".
מודל לילדים?
הוא צוחק: "אחסוך את זה מהם. אבל בזכות זה גדלתי להיות מפקד ובכלל אדם שמבין טוב יותר את המורכבויות של כל העולמות שמהם מגיעים החיילים שלי. אני יודע בדיוק במה החייל לי מאמין, מה הוא חושב ולמה הוא חושב".
שש השנים שבמהלכן למד בישיבה התיכונית שבקיבוץ שעלבים היו תקופה משמעותית בחייו - "שם התעצבתי והתחנכתי להיות מי שאני היום". הגיוס גרר התנגדות מצד אביו שדגל בישיבה גבוהה, אך זו התחלפה עם השנים בגאווה.
למעלה מ-15 שנים אחרי הוא נשוי לשרית ("הגיבורה האמיתית בבית שמקריבה את עצמה"), אותה הכיר במהלך התנדבותה בשירות הלאומי, וביחד הביאו לעולם את אליה (9), בניה (7 וחצי) וגאיה (שנתיים וחצי). "אני חי את החלום" הוא מתמצת.
"אם אכתוב ספר, הוא יהיה רב-מכר"
שבח צמח כאמור בתוך הגדוד המבצעי, שאותו הוא מכנה "גדוד של אריות". "מי שאחראי לזה הוא מפקד הגדוד היוצא, נתאי עוקשי, שגדל בחטיבת גולני. בינתיים אני עוסק בלשמר את הקיים ובלהביא את מי שאני לתפקיד".
אמנם גדלת בבית חרדי, אבל היום אתה משתייך למגזר הדתי-לאומי. זה עורר התנגדויות בפיקוד על חרדים?
"בצבא, הקסדה שלך היא שמשפיעה. יש קסדה טקטית ויש קסדה קלה ויש קסדה ישנה", הוא צוחק, "העיקר שתישאר עם קסדה על הראש. בואי אתן לך דוגמה משיחה עם אחד החיילים שהתחיל מסלול בגדוד, ועמד לפני מינוי למ"פ. הוא שאל אותי אם זה יהיה ראוי שהוא יפקד על חיילים של נצח יהודה, מאחר והסיר את הכיפה. אמרתי לו, אתה שגדלת בגדוד – הכי אלוף בהבנת האנשים, צרכיהם והיכולת להניע אותם. הוא, אגב, היה קצין מצטיין והחיילים שלו היו בעננים".
שבח מלא הערכה לחיילים, וכל סיפור שלהם ממלא אותו. "אם בתום שנתיים של שירות כמג"ד אכתוב ספר, זה בטח יהיה רב-מכר", התלוצץ עם הרל"ש. בעיניים נוצצות הוא מספר על צעיר חרדי שנטש את המשפחה באנגליה וחלם להיות לוחם. "הוא הודח לאחר שלא הצליח לעשות מתח. אחרי שלושה חודשים הוא בא אליי ואמר, 'המג"ד, עזבתי את כל החיים שלי בכדי למסור את נפשי על קידוש השם', כך הוא קרא לשירות שלו, 'אבל אני על מתח לא מוכן ליפול'. אחרי שלושה חודשים במפקדה הוא בא להראות לי שהוא מצליח לעשות 10 מתיחות בכדי שאחזיר אותו לגדוד להיות לוחם. מהעוצמות האלו עשויים החיילים שלי".
מה מניע אותך?
"הרצון לעשות הכי טוב שאפשר במקום שבו אני נמצא, ועם הגישה הזו התחיילתי. לא חשבתי שאהיה קצין. אמרתי לעצמי רק שאעשה הכי טוב שאפשר. אחר כך יצאתי שנה ללימודים ועשיתי שם הכי טוב שאפשר, זה היה הכיוון.
"ישבתי עם אחד המ"פ שלי בצבא, ודיברנו על פרויקט 'מפתחים אנשים קדימה'. אמרתי לו שבעוד כמה שנים אני רואה אותו מג"ד בצבא, והוא ענה לי: 'אני רק מ"פ, אני רחוק מזה'. הוא שאל אותי, 'רגע, ומתי אתה החלטת להיות מג"ד?' אמרתי לו, 'אני עוד לא החלטתי אם להיות מג"ד או לא, אבל אני כבר מג"ד'".
יש סיכוי שבראש הפירמידה הצבאית יעמוד חייל מנצח יהודה?
"בצבא הכול אפשרי. רמטכ"ל הוא הקצין הכי טוב בצה"ל שיודע לפקד ולהנהיג ולנצח במלחמות. הקצין הכי טוב והכי מובחר שהמדינה תבחר בו – הוא יהיה הרמטכ"ל של מדינת ישראל".
"אל תקטלגו אותנו עם תוויות"
לצד היותו גדוד לוחם וייחודי בצה"ל, נצח יהודה הצליח להגיע לכותרות כמה וכמה פעמים, לאחרונה בשבוע החולף כאשר לוחמיו תועדו שרים שירי תמיכה בראש הממשלה בעת שחלפו ליד מאהל המחאה נגדו. מוקדם יותר השנה הואשמו חמישה מלוחמיו בהתעללות קשה בשני עצורים פלסטינים כפותים סמוך לרמאללה.
7 צפייה בגלריה
"הם מסכנים עצמם למען המדינה ולמען בטחון אזרחיה – וכך צריך להסתכל עליהם". טקס הזיכרון לחללי הגדוד
(צילום: איציק בלניצקי, משרד הביטחון)
"אם יש אירועים עם תקלות ערכיות, אנחנו מגנים אותם ומטפלים בהם מבחינה משמעתית או פלילית, תלוי לאיזו רמה זה הגיע. ברור לי שכגדוד ייחודי שמייצג סוגיה בוערת בחברה הישראלית, נוח לתקשורת להשתמש בשם של נצח יהודה כדי לדחוף אינטרסים לפה או לשם, אבל אותי זה לא מעניין ואני גם דורש מהמפקדים ומהלוחמים שלא להתעסק בזה ולהתרכז במשימה, שזה הדבר הכי חשוב מבחינתי... זה לא בליבת השיח או העשייה שלנו. כשלוחמים רואים כותרות שליליות כאלו זה רק נותן להם דרייב ורצון לבצע טוב יותר את המשימות".
את ההורים שחוששים אני מזמין להסתכל על התוצאות. נכון לעכשיו יש כעשרת-אלפים אלף בוגרים של נצח יהודה, וביניהם גם כאלה שחונכו להפגין נגד הגיוס. כל מי שסיים פה שירות הקים בית דתי
את הנושא הפוליטי הוא מגדיר כ"מוקצה בצבא". מה שבוער כרגע, לדבריו, "זה נושא הקורונה וההבנה שחייבים לדבר על הכול, כי בסופו של דבר זה משפיע על כולנו. נכון לעכשיו, ברוך ה', בגדוד יש מינימום של תחלואה".
סא"ל שבח אומר כי "כלוחם בגדוד, הייתי רוצה שיפסיקו לשים עלינו תוויות מקטלגות. כשלוחמים נמצאים במשימה ליילית בתוך כפר עויין עם כדור בקנה, בחיפוש אחרי מחבלים שלפי מידע מודיעיני אמורים לבצע פיגוע ירי על ציר או על יישוב, הם מיומנים, חדים ומכווני מטרה, והם מסכנים עצמם למען המדינה ולמען בטחון אזרחיה – וכך צריך להסתכל עליהם.
"שלמה המלך אמר, 'טוב שם משמן טוב'. אני מאמין שהחיילים פה יודעים שמרגע שהתגייסו לנצח יהודה וקיבלו את הדסקית עם המספר 97 - הם הפנים של הגדוד. לחולצה לבנה מספיק כתם אחד קטן כדי שהיא תיראה מלוכלכת. לכן כולנו פה מגויסים ב-200% לשמר את זה".
