בשבת האחרונה, התארחנו בבית הוריי בירושלים, והדס אשתי הפנתה את תשומת ליבי להזדמנות (המצוינת) לחבר את הילדים לסיגד דרך הזיכרונות של הוריי. בצהרי שבת הם שתפו אותנו ואת ילדינו (הנכדים הארץ-ישראלים) בחוויות ובזיכרונות שיש להם מחג הסיגד באתיופיה עד לעלייה.
אור ניצת בעיניהם כאשר העלו זיכרונות והחלו לספר על ההכנות המיוחדות לקראת החג ובמהלכו, על התפילה המרכזית על ראש ההר וסעודת החג שלאחריו. האירוע המרכזי התקיים בכפר היהודי הגדול אמבובר, שהיווה מוקד מרכזי לאירועי הסיגד ואליו נאספו יהודים מכפרי האזור ונשלחו נציגים מכפרים רחוקים יותר. הזיכרונות המשמעותיים העלו מחנק של התרגשות בגרונם כאשר שיתפו את אווירת הערבות הדדית, הכנסת האורחים, הביחד והקהילתיות שאפיינו כל כך את החג.
אימי סיפרה כי ימים רבים לפני החג, הכינו את ביתם ששכן בסמוך לאמבובר לאירוח האנשים שיגיעו לתפילה ולטקס. כל אחד בישל מראש, וכל יהודי יכול היה להתארח, לאכול ולשתות כאוות נפשו. בזכרונו של אבי צרוב ההר, מקום התפילה, צבוע בלבן. ציבור המתפללים שהגיעו מהכפר ומחוצה לו לבשו לבן וההר הירוק התכסה בלבן. רגע של התרוממות רוח ותחושה של ביחד.
יום אחד של פיוס
הרגע הזה בשבת בצהריים היה עוצמתי עבורי: לצפות בהוריי מחברים את ילדיי – חצי-אשכנזים וחצי-אתיופים, כפי שהם מגדירים את עצמם - לחג ומשמעותו דרך זכרונותיהם. ולמרות החוויה הזו, עדיין מלווה אותי השאלה האם חג הסיגד הוא בבחינת פיסת היסטוריה שיש חשיבות לזכור - או שמא חג חי הרלבנטי גם לימינו, כישראלים יוצאי אתיופיה - וכעם יהודי בכלל.
לא מזמן קיימתי שיחה מרתקת עם קייס אביהו עזריה, יו"ר המועצה הארצית של כהני יהדות אתיופיה בישראל. שאלתי שאלה פשוטה: מדוע את חג הסיגד מציינים רק יהודי אתיופיה? האם מדובר רק בחג שלנו? להפתעתי הוא קבע שמדובר בחג של עם ישראל כולו. חג הסיגד הראשון התקיים על ידי עזרא ונחמיה כאשר חזר העם מגלות בבל, בעקבות הצהרת כורש, ומאז המשיכו יהודי אתיופיה, למרות תלאות הגלות, לשמר אותו.
הקייס הבהיר כי אנחנו למעשה מחזירים את החג שנשתכח לעם ישראל אחרי יותר מאלפיים שנות גלות. בדומה למצוין בספר נחמיה פרק ט', מטרות החג הדתיות-רוחניות הן חידוש הברית, חיזוק עיקרי האמונה ומניעת ההתבוללות, המהווים נדבך משמעותי בחיזוק הזהות היהודית. זאת לצד ערכים חברתיים קהילתיים המשתקפים בחוויה של הציבור שהשתתף באירועי החג - חשבון הנפש הקהילתי, הערבות ההדדית ויצירת האמון בין האנשים. יום אחד בשנה של פיוס ותחושת יחד של הקהילה הפזורה בצפונה של אתיופיה.
ללמוד מהעוצמות של יהודי הגולה
דבר מעניין נוסף הוא העובדה שחג הסיגד הראשון שמצוין במקורות, כאמור על ידי עזרא ונחמיה, מתרחש דווקא כאן, בארץ ישראל, לאחר החזרה מגלות בבל. לכאורה, האתגר המרכזי של איבוד הזהות, הערבות ההדדית והקהילתיות מתרחש שם, בגולה, ולא בארץ ישראל. על פניו כאן אנחנו בבית שלנו. אז מה הרעיון?
את התשובה מצאתי בשנים האחרונות, עת הזדמן לי להכיר מקרוב את חיי היהודים בימינו בארה"ב ובאירופה. לצד איבוד הזהות היהודית שפגשתי לעתים, פגשתי גם בעוצמות אדירות של קהילות בעלות ערבות הדדית, המאפשרת להן להישמר ולהתקיים לאורך זמן, מתוך גאווה והשקעה בזהות היהודית ובחיים היהודיים, חיבור קהילתי מחבק, אחווה ורעות שניתן לקנא בהן כישראלי וכיהודי החי בארץ ישראל.
אין ספק כי למשמעות החג יש רלבנטיות ליהודי החי בגולה - אך לא פחות מכך גם לישראלי החי בארץ. דווקא כשנמצאים כאן, יש משנה תוקף לחיזוק היסודות השומרים אותנו יחד. בחוץ לארץ יש גורמים חיצוניים שתמיד יזכירו לנו שאנחנו בני גורל אחד, אך כאן לפעמים אנחנו זקוקים לחידוש הברית לצד חשבון נפש קהילתי, שימקדו אותנו בחיזוק הזהות והערכים החשובים באמת, יבליטו את הערבות ההדדית ויקדמו אמון הדדי בתוכנו מתוך יצירת פיוס בין אנשים וקהילות.
אם רק ניתן הזדמנות למשהו חדש, מתוך ההתאמות הרלבנטיות – נמצא כי לסיגד יש יכולת להוות תשתית משמעותית לחיזוק וחיבור לערכים היהודיים עבור החברה הישראלית והעם היהודי כולו.
- הכותב הוא משנה למנכ"ל משרד העלייה והקליטה, יוזם "סיפור על הדרך"
