מנקודת המבט של ישראל החילונית, החברה החרדית היא קהילה טפילית שחייבת את חייה וכספה לציבור החילוני שמשרת בצבא, לומד באוניברסיטה, עובד למחייתו, מביא לעולם מעט ילדים ומפריש לקופת המדינה חלק נכבד מהכנסותיו. אלא שהסטריאוטיפ הזה רחוק מהאמת.
הקהילה החרדית חיה בבית כלא גדול שסורגיו אמנם שקופים אך חזקים מברזל. אמת, החברה הליברלית בישראל מעבירה משאבים רבים לקהילה החרדית, אך משאבים אלה מופנים לביצור חומות הכלא, להעמקת השבי והניצול ולא, חלילה, לרווחת הכלואים.
כשאישה חילונית מסננת לעבר חרדי אקראי ברחוב, "אולי תתגייס", או "מתי תצא לעבוד?" היא מפנה זעם מוצדק לכתובת לא נכונה. בבלי דעת היא תוקפת את הקורבן ומגבירה את סיבלו. אנו זקוקות לסולידריות בין הציבור החילוני לציבור החרדי, השנאה שלנו משרתת את הפוליטיקאים משני עברי ההתעללות.
תורה זה טוב או רע?
פרשת השבוע פותחת בנקודת ציון גיאוגרפית: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּהַר סִינַי" ועוברת לפרט את החוקים הסוציאליים של השמיטה. הבחירה המפתיעה לציין את המקום בו נאמרו חוקי השמיטה, הביאה לעולם את השאלה היפה שהפכה לביטוי שחוק: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?"
חוקי השמיטה, המיטיבים עם השכבות החלשות של החברה, הופכים את חייהם של החקלאים למאתגרים ואולי אף בלתי אפשריים. קשה לי להאמין שהייתה תקופה בהיסטוריה היהודית שבה חוקים אלה קוימו כלשונם ובאופן נרחב.
חוקי השמיטה מהווים דוגמה קיצונית לשאלה על מידת השמחה שבה התקבלה התורה על ידי העם הנבחר. לצד הטענה על קבלה מרצון וללא תנאי של חוקי התורה, בנוסח "נעשה ונשמע" - יש מי שטענו כי עם ישראל קיבל את התורה בכפייה ובניגוד לרצונו: "ולא קיבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך-הוא את ההר כגיגית, שנאמר, 'ויתיצבו בתחתית ההר'... אמר להם הקדוש ברוך-הוא לישראל, אם מקבלים אתם את התורה מוטב - ואם לאו שם תהא קבורתכם" (תנחומא, פרשת נח, ג').
כשהר הופך לגיגית
התמונות של המפולת האנושית על הר מירון, טורי הגופות שהונחו בשקיות בתחתית ההר והזעקות החנוקות של הילדים, לא מרפים. חובה עלינו לומר את הדברים הקשים בצורה מפורשת: 45 גברים וילדים נהרגו ברשלנות פושעת שקרובה לרצח, על הר שהפך למלכודת מוות.
המדרש על כפיית התורה במעמד הר סיני, מקבל בימים אלה פרשנות חדשה ומצמררת. פוליטיקאים חרדים, שמעטרים את עצמם בשמות של רבנים ובסמכותו של בורא עולם, הם עריצים תאבי כוח. הפעם לא היה זה אלוהים אלא הרבנים שאמרו לצאן מרעיתם: "אם אתם מקבלים את תורתנו מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם". למרבה הזוועה, הציבור הנאמן קיבל את סמכותם ונקבר בתחתית ההר.
הגיע הזמן לקבור את הסטטוס-קוו
הסכמים לוטים בערפל שסוכמו, או נדמה שסוכמו, בתקופת היישוב ובראשית ימי המדינה, הפכו עם השנים לאמצעי כליאה של החברה החרדית בדיקטטורה פסאודו-דתית, שמתקיימת בחסות מדינת ישראל הפסאודו-דמוקרטית.
כך עובדת השיטה: הקהילות החרדיות "זוכות" לאוטונומיה חינוכית שמשמעותה שימור הבערות של הקהילה (בעיקר הגברית). במסווה של חשיבות תלמוד תורה, קיבלו הפוליטיקאים החרדים זכות לשלוט על (חוסר) הידע של ציבור עצום ולמנוע מהם, בעודם ילדים, לרכוש כלים הכרחיים לשחרור ממלתעות הפוליטיקאים.
ממערכת החינוך נעבור אל החיים הבוגרים - ההסכמים בלתי אפשריים יוצרים קשר בין שחרור משירות צבאי, לאיסור יציאה לעבודה. שילוב של טיפשות ורשעות גורמים לכולנו לאכול את הדג המבאיש, לחטוף מלקות ולהיות מגורשים מהעיר.
הטענה לכאורה פשוטה: אם צעיר חרדי משוחרר מהצבא כיוון ש"תורתו אמונתו", אין לאפשר לו לצאת ללימודי חול ולעבודה. יתכבד הבחור ויתמקד בלימוד תורה. אלא שבדרך זו מצטרף לאיסור על לימודי ליבה, גם הפטור הצבאי שניתן כיום לכל החברה החרדית, והוא בונה עוד סורג על יכולתם של החרדים לפרנס את עצמם ולחיות חיים עצמאיים.
אין לימודי ליבה, אין צבא, אין עבודה ולכן אין חיים עצמאיים. בלב הדמוקרטיה הישראלית כלואים למעלה ממיליון נשים, גברים וילדים. ככל שנוקפות השנים - משכללים הפוליטיקאים את שיטות הכליאה, העוני מעמיק והקושי לצאת מהשבי גובר.
יכולה להיות קהילה חרדית אחרת
אורח החיים החרדי והאמונות הרווחות בקהילות אלו רחוקים ממני, ועם זאת אין לי דבר נגדם. לקהילתיות החרדית יש קסם והאמונות הדתיות של החרדים רציונליות ומשכנעות בדיוק כמו אמונות דתיות אחרות. אין צורך או הצדקה מוסרית להיאבק באורח החיים החרדי, אבל יש חובה מוסרית להיאבק בפוליטיקה החרדית.
נוח לכולם
הצרה היא שהשבי החרדי נוח לכולם. הפוליטיקאים החרדים צוברים כוח, כבוד וכסף והפוליטיקאים החילונים מרוויחים קהל מצביעים שבוי. כל מפלגת שלטון מוכנה להאכיל את המפלצת המורעבת של הפוליטיקה החרדית, ולקבל בתמורה חברי כנסת ציניים, חסרי עקרונות שיתמכו בקואליציה שלהם.
בין הקורונה למירון
פתיחת תלמודי התורה בזמן הקורונה ודירבון הקהילה בהר מירון, הן שתי דוגמאות איומות ודומות לציניות שבה מנהלים הפוליטיקאים החרדים את קהילותיהם. הדבר החשוב ביותר, הרבה מעל חיי אדם, הוא ביצור חומות הכלא.
היטב ידעו הפוליטיקאים החרדים שסגירת תלמודי התורה והישיבות בשיא ימי הקורונה, עשויה להציל חיים, אבל הם גם ידעו שהחיים מחוץ לישיבה עלולים לגרום לצאן מרעיתם לברוח מהמכלאות.
ימי הסגר הגבירו את רכישת המחשבים והטלפונים החכמים בציבור זה, האינפורמציה זרמה אל הקהילה לא רק מהישיבה והעיתונות החרדית אלא, בקצב הולך וגובר, גם מהעולם החופשי של האינטרנט. הפוליטיקאים החרדים הסכימו לסכן חיי אדם בשביל לשמור על כוחם ושליטתם.
דבר דומה קרה במירון, במפגן כוח שיכור וחסר אחריות, שלחו עסקנים חרדים את קהילותיהם לאירוע שאין צורך בוועדת חקירה בשביל להבין את חומרתו. אל אסון ידוע מראש, הדהירו הפוליטיקאים והעסקנים את קהלם.
והפוליטיקאים החילונים? הם ממהרים לשכוח שהם מנהלים מדינה דמוקרטית ויש להם אחריות על זכויות הפרט של כל אחד ואחת בקהילה החרדית. מבחינתם, כלא של מיליון איש ואישה הוא עסק נוח.
אין דורש לדמם
אם מחבל בודד היה הורג אדם אחד בדרכו להר מירון, הוא היה "מנוטרל" במקום וביתו נהרס. אבל כשפוליטיקאים חילונים ודתיים חוברים יחד, במופע אימים של כוחנות, ציניות ורשלנות פושעת ואחראים למותם של 45 אנשים, אף אחד לא ייתן את הדין. איש לא יתפטר וכנראה גם לא ייכנס לבית הסוהר.
למרבה הכאב והבושה, החברה החרדית ממוקמת בתחתית שרשרת המזון הישראלית, חייהם זולים, הם כלואים ומנוצלים ואיש לא דורש את דמם.
ובבית המדרש של הטוקבקים
חברותיי וחבריי החרדים, הרבה דמעות ירדו מעיניי השבוע. לבי אתכן. כולנו מתמודדות עם הרשע והציניות של הפוליטיקה הישראלית, כולנו כואבות יחד אבל אתן משלמות מחיר כבד במיוחד. אתן בשום אופן לא אשמות באסון הנורא הזה. נלכדתן בו ואני מאחלת לכן שתמצאו כוח להישאר חרדיות מתוך בחירה, חופש ואחריות אישית.
שבת שלום!
