שאלת ההכרה בגיורים הרפורמיים מגיעה אל נקודת ההכרעה: בית המשפט העליון דחה את בקשת המדינה לדחות את החלטתו בעתירה הדורשת להעניק אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות למי שעברו תהליך גיור בישראל, שלא על פי ההלכה, בבתי דין שאינם אורתודוכסיים. בג"ץ - בהרכב מורחב של תשעה שופטים, בראשות הנשיאה אסתר חיות - סירב להעניק ארכה נוספת להסדרת העניין בחקיקה בכנסת ה-24, והוא מאותת כי בכוונתו לפרסם פסק דין בתיק עוד לפני הבחירות.
העתירה המדוברת נדונה בבית המשפט כבר יותר מ-15 שנה, ונחשבת מאז לתפוח אדמה לוהט: קבלתה תהיה אירוע דרמטי שמשמעותו שינוי הסטטוס-קוו באחת הסוגיות הרגישות לחברה הישראלית - שאלת "מיהו יהודי", ואילו דחייתה תעביר שוב מסר לזרמים הליברליים – רפורמים וקונסרבטיבים – כי מדינת ישראל הנתמכת על ידם פוליטית וכלכלית מעבר לים, איננה מכירה ביהדותם, דבר העלול לגרום לקרע היסטורי בין ישראל ליהדות התפוצות.
כך או כך, הכרעה כעת עשויה להחזיר את היחסים המורכבים שבין הדת למדינה אל מרכז סדר היום הציבורי והפוליטי לקראת הבחירות באביב.
לבג"ץ נמאס
במרוצת השנים ביקשה הפרקליטות מבג"ץ אין-ספור פעמים הזדמנויות חוזרות ונשנות להגיע למתווה שייתר את התערבות בית המשפט, ויחסוך את המשבר הבלתי נמנע – פנימי או חיצוני. עד עתה נהגו השופטים בנדיבות, אך כבר לפני כחודשיים, לאחר תקופה ארוכה של קיפאון, הם הודיעו למדינה כי סבלנותם פקעה וכי לא תינתן לה ארכה נוספת.
אלא שמאז התפזרה הכנסת והוכרזו בחירות, והמשיבה קיוותה כי יהיה זה סולם נוח עבור בג"ץ לירידה מן העץ ולדחייה נוספת של ההכרעה. כעת, כאמור, הוא הודיע סופית כי מבחינתו כלו כל הקצים. "העתירות שבכותרת תלויות ועומדות מזה שנים ארוכות", נכתב בהחלטה. "רובן הוגשו לפני 15 שנים, ומפאת חשיבותה ורגישותה של הסוגיה, ניתנה לכל הגורמים הנוגעים בדבר שוב ושוב האפשרות לגבש פתרון מקיף... למרבה הצער, פתרון כזה לא נמצא עד כה".
השופטים מציינים כי בחודש אוגוסט האחרון נענו "בפעם המי-יודע-כמה ולפנים משורת הדין" לבקשת המדינה לדחות את מתן פסק הדין – "אך גם מועד זה חלף, ללא כל התקדמות בנושא".
ניסיונות הפשרה
על פי המצב הקיים כיום, למערך הגיור הממלכתי, הפועל תחת הרבנות הראשית אין מעמד בחוק, וממילא לא ניתן להבטיח כי רק גיורים שנעשו על פי ההלכה יוכרו על ידי המדינה. ואף על פי כן, המציאות בשטח היא שגיורים רפורמיים שנערכו בארץ מוכרים רק לרישום המתגיירים כיהודים במרשם האוכלוסין (עניין הצהרתי שאינו מקנה למתגיירים זכויות ממשיות) – אך לא לעניין זכאות חוק השבות וקבלת אזרחות ישראלית.
ברבנות הראשית ובמפלגות החרדיות מבינים היום בדיעבד כי עם גישה פרגמטית קצת יותר, שאפילו לא דרשה פשרות בהלכה, הם היו יכולים להימנע מהמצב החדש שבו נושא הגיור נתון מעתה רק לחסדי בית המשפט
לפני כמה שנים עתרה לבג"ץ מתגיירת מבית דין חרדי פרטי בדרישה להכיר גם בה כיהודייה - ובית המשפט קיבל את הבקשה וקבע תקדים. בעקבות אותה פסיקה גבר החשש במפלגות החרדיות כי בג"ץ יכריע באופן דומה גם בעתירה הישנה, משנת 2005, שבה מבקשים הרפורמים הכרה בגיוריהם, שכן לאחר שכבר בוטלה הסמכות הבלעדית של המערך הממלכתי, השופטים לא יוכלו להצדיק אפליה בין בית דין פרטי אורתודוכסי-חרדי לבין זה של הזרמים הליברליים.
הצעד המשמעותי ביותר שנעשה עד היום כדי למנוע את ההתנגשות הצפויה היה בשנת 2014, כאשר ח"כ אלעזר שטרן (אז מסיעת התנועה וכיום ביש עתיד), קידם פשרה שהייתה אמורה לחסל את המונופול של מערך הגיור הממלכתי ולאפשר גם לרבני עיר להקים בתי דין משלהם. בנוסף הוא ביקש לקבוע שישראל כולה תוגדר כאזור אחד לעניין זה. המשמעות היא שהסמכות הבלעדית בנושא תישאר אמנם בידיים אורתודוכסיות, אך רבנים המקלים בהלכה יוכלו אף הם לעסוק בתחום, ולא פחות חשוב מכך – לגייר כל אדם, בלי קשר למקום מגוריו, באופן שישחרר את ה"פקק" בענף ויגביר את קצב הגיורים.
המתווה, שהונח תחילה כהצעת חוק, נבלם על ידי הגורמים השמרניים בקואליציה, ובמקום זאת אושר כהחלטת ממשלה. שנה לאחר מכן, עם חזרת המפלגות החרדיות לממשלה על חשבון שטרן וחבריו, בוטל אף הוא – והפשרה נגנזה. המענה החלופי שקידמה הקואליציה החדשה הייתה בכיוון ההפוך, דווקא לשימור ולחיזוק מונופול הרבנות הראשית – אף הפעם בחקיקה שנועדה למנוע את התערבות בית המשפט.
המתווה נפל
ראש הממשלה נתניהו הסכים תחילה ל"חוק גיור" עוקף בג"ץ, שבו יעוגן לראשונה מעמד הרבנות כגוף היחידי המוסמך לעסוק בנושא, מתוך מחויבותו בהסכמים הקואליציוניים לשימור הסטטוס-קוו בנושאי הדת והמדינה. אלא שכעבור זמן קצר, בעקבות לחץ אדיר שהופעל על נתניהו מצד היהדות הרפורמית בארה"ב, הוא הקפיא את קידום החוק והורה על הקמת ועדה בראשות השר לשעבר משה ניסים, בניסיון לגבש מתווה מוסכם על הצדדים.
הצעת הפשרה שניסח ניסים כללה הקמת מערך גיור ממלכתי חדש, שמצד אחד יהיה מנותק מהרבנות הראשית וישולבו בו נציגים רפורמים - ומצד שני מנגנון ההפעלה שלו יבטיח שהגיורים ייעשו על פי ההלכה והדיינים כולם יהיו מהזרם האורתודוכסי. בשני הצדדים לא הסכימו לוויתורים הנדרשים, המהלך כולו התמסמס - והאפשרות להגיע לפיתרון חקיקתי התרחקה שוב. מהר מאוד חזר הכדור לידי בית המשפט, עד לסיבוב הבא - ככל הנראה האחרון - שהגיע כעת.
הרבנות הראשית והמפלגות החרדיות יכולות להאשים בדיעבד רק את עצמן במצב החדש, שבו נושא הגיור נתון מעתה רק לחסדי בית המשפט או ריבונו של עולם. עם גישה פרגמטית קצת יותר, שאפילו לא דרשה פשרות בהלכה, בג"ץ היה עשוי להשתכנע כי המדינה לא התעלמה לחלוטין מהטענות העולות בעתירה אלא נקטה צעדים כלשהם לצמצום הפערים - ולהסתפק בכך. אבל למה להביט בתסכול לאחור, להכות על חטא ולקחת אחריות, אם אפשר להשחיז כבר עתה את העטים, להכין את התגובות ולנסח את דפי המסרים נגד האשם האולטימטיבי, "אויב היהדות" מספר אחת – בית המשפט העליון.
