לא פעם אנשים מופתעים כשהם רואים אותי נפגש עם מנהיגים דתיים מוסלמים. הם מופתעים מזה שאני, הרב וה"מתנחל", יכול לקיים מערכת יחסים חברית וכנה עם אנשי דת מוסלמים פלסטינים המתגוררים בישראל וברשות הפלסטינית. אולם עבורי מדובר בדבר הטבעי וההגיוני ביותר. לכידותה של החברה ישראלית תלויה בטיבם של היחסים שבין המגזרים השונים שבתוכה.
בנוגע ליחסי יהודים ומוסלמים, הרי שהזהות הדתית יכולה להיות מרכיב מפריד ומפלג, אולם היא יכולה גם להיות בסיס למערכת יחסים של כבוד ואחווה, כמו למשל להכיר את האמונות של האחר. לדוגמה, צום הרמאדן שהחל בשבוע שעבר (12.04), אירוע חשוב ביותר עבור חלק משמעותי מאוכלוסיית המדינה והעולם.
קראו עוד בערוץ היהדות:
+האישה שהפילה גנרל עם חלב / שהרה בלאו
+"בימינו אנחנו לא יהודים אמיתיים, רק צל חיוור של הדבר האמיתי"
+כשאלוהים בדעת מיעוט: המחיר שמשלמים האנשים שתמיד צודקים / פרופ' רוחמה וייס
ההיכרות עם הדת של האחר היא דו כיוונית. לאחרונה, התרגשה החברה ישראלית מסיפורו של מאהר איברהים, אח במחלקת קורונה בבית החולים העמק, שקרא יחד עם חולה יהודי לפני מותו "שמע ישראל". המחווה האנושית הזו לא התרחשה בחלל ריק, אלא כתוצאה של החלטה מודעת של מאהר ללמוד יהדות במסגרת לימודיו באוניברסיטה, כדי להכיר יותר מקרוב את העולם היהודי. ההד התקשורתי שקיבל האירוע, חידד את החשיבות שבהיכרות מעמיקה אחד עם תרבותו של השני, אבל גם את הצורך הדחוף להעמיק היכרות זו.
הצורך הזה בלט בהמשך, בעיקר לנוכח חוסר ההבנה שהפגין המראיין, כאשר בסוף שיחתו עם מאהר איחל לו: "שאלוהים יברך אותך", ומיהר להוסיף, "ושגם אללה יברך אותך". אולם "אללה" היא פשוט המילה הערבית עבור, ואילו החשיבה שיש אלוהים "שלנו ואלוהים "שלהם" היא מחשבה שיוצרת פירוד במקום חיבור. לאמיתו של דבר, הן המקורות היהודיים והן המוסלמיים מסכימים על כך שאנו מאמינים באותו האלוהים. הקוראן (סורה, 29:46) קורא למוסלמים לומר ליהודים, "אלוהינו ואלוהיכם אחד הוא".
העולם היהודי קיבל את פסיקתו של הרמב"ם, שכתב שהאסלאם מאמין בייחוד ה' "בלי דופי", אמירה שיש לה גם השלכות הלכתיות מעשיות. הייתי פעם אצל הרב אביגדור נבנצל, בעבר רבה של העיר העתיקה. הרב דן באיסור ההלכתי החמור הקיים בפגיעה במסגד. היה לו פשוט שמדובר באיסור תורה, ולא מצד שיקולים של סובלנות דתית, אלא פשוט מפני שבמסגד מתפללים לאותו אלוהים וגם הוא בית תפילה.
התובנה הזו קריטית, כיון שאם אני מאמין שהאלוהים של הזולת הוא "אלוהים אחרים" הרי שאמונתי תנתק בינינו, אך אם הזולת אוהב את אותו אלוהים שאני אוהב, מאמין באלוהים בו אני מאמין ומתפלל אל אלוהים שאליו גם אני מתפלל – הרי שאמונתי תחבר בינינו.
כשיהודים צמו עם מוסלמים
להיכרות עם האחר ועם מנהגיו ישנה גם חשיבות מעשית. ח"כ לשעבר עידית סילמן הייתה שותפה לסדרת פגישות עם נשים מוסלמיות. לאחר מינויה כח"כ, היא סיפרה בהתרגשות שבמהלך הפגישות שמעה על הקושי של תלמידות מוסלמיות לבצע את מבחני הבגרות הנופלים בזמן צום הרמדאן. היא חשבה לעצמה כיצד תוכל לעזור להן, וכאשר קיבלה את מינויה כחברת כנסת מטעם "הבית היהודי" לכנסת, הבינה שכעת יש לה את ההזדמנות ואת היכולת לסייע ופעלה למען ביצוע הקלות לתלמידים מוסלמים הנבחנים בתקופת הרמדאן, מה שהוביל להערכה רבה מצד מוסלמים רבים.
הברכה "רמדאן כרים" פירושה "רמדאן נדיב", ומשמעותה שהצום של חודש זה אמור להביא לתהליך של עבודה פנימית, בייחוד ביחס להתחשבות באחר. כאשר לך אין מה לאכול - שים לב יותר לאלו שתמיד אין להם מה לאכול. בקוראן (סורה, 2:184) נאמר שמי שלא יכול לצום, עליו לתת כצדקה אוכל למי שאין לו.
לא רחוק ממקום מגוריי, בחברון, ישנם עד היום סירים עתיקים ענקיים עשויים נחושת, שבהם מכינים לרעבי חברון אוכל לסעודה המסיימת כל יום, האיפטר; זו משמעותה העמוקה של הברכה "רמדאן כרים", וההיכרות איתה יכולה להיות עוד צעד קטן בדרך להעמקת השותפות בין הדתות השונות והחלקים השונים בחברה.
הסעודה בסיומו של כל יום צום בחודש הרמדאן, "אפטאר", היא מצע נפלא למפגש אנושי בין־דתי. לפני כמה שנים השתתפתי באפטאר שהתקיים במוצאי צום י"ז בתמוז. מוסלמים מסיימים לצום בשקיעת החמה, בעוד שלפי המסורת היהודית הצום מסתיים רק בצאת הכוכבים, כעשרים דקות לאחר מכן.
כיוון שבאותו אירוע נפלו שני הצומות באותו תאריך נוצר קושי. אולם כשהשייח' עאבד סלאם מנסרה מנצרת הבחין בחוסר ההתאמה בין הציוויים השונים, הוא הכריז בשם כל המשתתפים המוסלמים: "כולנו נחכה ליהודים שיסיימו את צומם לפני שניגש לאכול, כך שנסעד כולנו יחד". בעיניי זו הייתה מחווה משמעותית של כבוד והבנה.
הרב יעקב נגןאוסף אישיאני שומע לא מעט התבטאויות נגד מוסלמים, הכללות בוטות נגד הדת שלהם, נגד האמונה שלהם, ורבות מהן מגיעות דווקא מאנשים שמאמינים באותו האל ומתלוננים נגד האנטישמיות הקיימת נגד יהודים. אם אנחנו רוצים לחיות בשלום בארץ ישראל, חשוב שנכיר את האיסלאם ואת השכנים שלנו לפני שאנחנו מכלילים, הדת יכולה לשמש כגורם המקרב בינינו ושנכון להישען עליו כדי לייצר שיתופי פעולה חברתיים, כלכליים, ואפילו פוליטיים. יש לנו הרבה יותר מן הדומה מאשר מן השונה.
- הרב יעקב נגן הוא ראש מכון בליקלה לשיח בין דתי מבית רשת אור תורה סטון
