ב-14 ביולי 1555 פרסם המנהיג החדש של העולם הקתולי, האפיפיור פאולוס הרביעי, בולה (צו חתום) אפיפיורית בשם "Cum nimis absurdum" ("עם אבסורדי מדי"). מטרת הבולה הייתה להגביל את צעדי היהודים באיטליה, ובכך "לטפל" באיום חדש שזיהה האפיפיור - חזרתם של יהודים מומרים ממגורשי ספרד ופורטוגל אל חיק היהדות.
תחת הצו האפיפיורי נדרשו יהודי איטליה לשאת סימן מזהה: כובע ירוק לגברים ומטפחת ירוקה לנשים. הם קובצו בגטאות ורשימה ארוכה של עיסוקים הסגורים מעתה בפני היהודים פורסמה.
תוצאותיה הקטסטרופליות של הבולה לא איחרו לבוא. בעיר הנמל אנקונה נעצרו מאות יהודים מומרים ("נוצרים חדשים") שחזרו ליהדותם לאחר שעזבו את מולדתם, פורטוגל. 24 מהעצורים נתלו והועלו על המוקד בשנה שלאחר מכן. מות ה-24 הונצח בקינות רבות שחוברו בשל האירוע והושרו בתשעה באב.
"הקינה על שרופי אנקונה" חוברה על ידי מרדכי יהודה דבלאניש והיא שמורה בספרייה הלאומית. בפתיחת כתב-היד ציין מעתיק כתב-היד ששמע את הקינה מפי דודו, יחיאל מונדולפו, שהיה מקריא אותה "בכל יום תשעה באב שבכל שנה ושנה בבית הכנסת ספרדים אשר בעיר פיזרו". קריאת הקינה בציבור, מעיד המעתיק, הייתה "עושה בשרי חידודין חידודין ומכל אנחה דבקה עצמי לבשרי".
אל תיראי, אלמנה גלמודה
בעזרתו של איש מחלקת כתבי-היד בספרייה, יעקב פוקס, הועתקה פתיחת הקינה המרגשת:
"שבי אלמנה בית אביך בת יהודה וישראל רבת בנים אומללה שכולה וגלמודה כל היום וכל הלילה.
הורידי כנחל דמעה ועפיפייך יזלו מים מאין הפוגות טרם אכלה לדבר וחיבר בעבורך על שברך המרים כלענה.
ענה מרדכי מ"ר רב"א ושפל רוח ועצב ונאנח גם היום מרי שיחי ורוחי חובלה, כי נפלה עטרת בנים נבונים נכונים לעומת בני ישראל למשמרת, חסידים מיוסדים על אדני פז השלמות כשרים טהורים עמודי הגולה אנשים טהורים הניגשים אל השם, צדיקים חזקים כראי מוצק".
בסוף הקינה נזכרים שמות הנרצחים, כולל "הקדושה דונה מאורה לא תסולא בכתם אופיר".
ניסיון החרם היהודי הראשון
נוסף על הקינה, שמור בספרייה פריט אחר הקשור גם הוא לאותו המאורע הטראגי. מדובר בכרוניקה שחיבר בן התקופה, בנימין נחמיה בן אלנתן, ובו סקר את 4 השנים הקשות שבהן כיהן האפיפיור פאולוס הרביעי (1559-1555), שנולד בשם ג'ובאני פייטרו קאראפה. בחיבורו מקדיש בנימין נחמיה מקום נכבד לפרשת שריפת 24 יהודי אנקונה.
"וברצות בית דין הגדול אשר ברומה (רומא) כשמוע השמועה הזאת חתם גזר דינם ופירש ענשם של כ"ד מהם (24) נכתבו ונחתמו שמם למותתם בחנק ושרפה עם זקנה אחת. וכ"ז הנותרים (27 היהודים העצורים שלא הומתו) גזר דינם לשרת בספינות הנקרא גאלירי המושטות כל ימי חייהם בכבלי ברזל על רגלם".
לראשונה בהיסטוריה היהודית העולמית זכה אירוע הרדיפה למענה מצד קהילות יהודית ברחבי העולם, וניסיון קצר ימים להרים חרם יהודי-עולמי על נמל אנקונה החזיק מספר חודשים עד שכשל.
למרות החידוש, גם עם מות פאולוס הרביעי בשנת 1559 לא הורפו ההגבלות הקשות שהטיל האפיפיור, וממשיכו, פול הרביעי, המשיך ליישמן. גטאות איטליה יוחרבו רק עם כיבושי נפוליאון בסוף המאה ה-18, והקינות שחוברו לזכר היהודים שביקשו לחזור לדתם ימשיכו להיות מושרות בבתי הכנסת באיטליה בבוקר תשעה באב במשך מאות השנים הבאות.
לעוד סיפורים היסטורים היכנסו לבלוג הספרייה הלאומית, כאן
