.1

הנסיך השחצן הזה היה האח של תמר.
הוא הציק לה, רימה אותה, אנס אותה והשפיל אותה.
ואז בא מישהו וחשב שיהיה מאוד נחמד לקרוא על שמם פרח.
מעניין באמת איזה ריח יש לפרחי אמנון ותמר.

2.

חשוב לי לומר מיד בהתחלה: זה סיפור על אונס.
אפשר ללמוד ממנו כל מני דברים ולייחס לו כל מני משמעויות ועדיין: זה סיפור על אונס.

3.

כבר בתחילת הסיפור, כל פעמוני האזהרה המקראיים מצלצלים: "ולאבשלום בן דוד, אחות יפה ושמה תמר ויאהבה אמנון בן דוד".
אלוהים ישמור.
בכל פעם שהתנ"ך טורח לספר לנו שדמות מסויימת היא יפת תואר, זה נגמר בצרות. זוכרים את רחל היפהפיה? את יוסף האטרקטיבי?
אז גורלה של תמר היפה לא הולך להיות טוב יותר.

4.

בילדות, קראתי את ספרי חסמב"ה, ובכל פעם צמד המילים "תמר היפה" היה מעביר בי צמרמורת.
עכשיו, אני חושבת, אולי זה בעצם תיקון לדמותה של תמר המקראית.

5.

שהייתה אמיצה לא פחות מתמר החסמבאית.

6.

נחזור לסיפור, למרות שאני עושה כל שביכולתי כדי לדחות אותו:
אז אמנון הוא בנו הבכור של דוד המלך, הוא נסיך הכתר. ומה לעשות שנסיך הכתר מאוהב דווקא באחותו הנסיכה, כלומר, אחותו למחצה. אמנון הוא בנה של אחינועם ותמר היא ביתה של מעכה.
נישואי קרובים כאלה אינם רצויים במיוחד, אבל תמיד אפשר להיות יצירתיים מבחינה הלכתית.
בינתיים, אמנון לא יצירתי, הוא מאוהב.

7.

אחרי שיאנוס את תמר, כל האהבה הזו שלו תהפוך לשנאה יוקדת.
"וישנאה אמנון שנאה גדולה מאוד, כי גדולה השנאה אשר שנאה, מאהבה אשר אהבה". בעקבות זה נכתב הפתגם: "כל אהבה התלויה בדבר – בטל דבר, בטלה אהבה".

8.

(אני אהבתי פעם מישהו, והאהבה שלי הייתה תלויה בדבר, אבל גם כשבטל הדבר לא בטלה האהבה שלי).

9.

בינתיים, הנסיך אמנון חולה אהבה, פניו הולכים ורעים, הוא לא ישן בלילות ונראה כרוח רפאים.
התנ"ך מציין במפורש שתמר היא בתולה, והמשמעות היא שתמר בקושי יוצאת מהבית ללא השגחה, כך שאין לשניהם הזדמנות להיפגש לבדם.

10.

(בעקבות עניין הבתולין, אזהרה! סיפור זה עלול לכלול מספר פרטים שעלולים לגרום לאי-נוחות: משטור מיניות, סחר בבתולין, האישה כרכוש וכו'.
מה לעשות, אנחנו בתקופת התנ"ך פה. אנחנו לומדים ממנו כל מה שניתן, אבל לא הבטיחו לנו גן של שושנים).

11.

כלומר אולי הבטיחו, אבל במקום זה קיבלנו גן של פרחי אמנון ותמר.

12.

לאמנון יש בן דוד ושמו יונדב, בחור פיקח.
והיונדב הפיקח הזה שרואה שאמנון הולך ודועך, מייעץ לו שיעשה את עצמו חולה, ושלא יזוז מהמיטה, וכשדוד המלך יבוא לבקר אותו - אמנון יסביר לו שהדבר ה י ח י ד י שיוכל לרפא אותו ממחלתו האנושה הן לביבות טעימות, מעשה ידיה של תמר היפה, שתבוא לבקרו לבד לבד.
נשמע אדיוטי, נכון?

13.

אבל פעל כמו קסם.

14.

אני תוהה למה התנ"ך בכלל טורח עם כל הקדמה הארוכה הזו לאונס, ולספר לנו שזה בכלל לא היה רעיון של אמנון, אלא עצה של החבר הזה שלו.
אגב, על החבר הזה חז"ל כתבו שהוא "חכם לרשעה", ושלפעמים עדיף בלי חברים חכמים כאלה ובלי העצות החכמות שלהם.

15.

(שהרה, יש גבול עד כמה אפשר לדחות את סיפור האונס הנוראי וכל מה שבא בעקבותיו, תכתבי את זה מהר וזהו).

16.

תמר התמימה צועדת לה לבית אחיה החולה, כדי להכין לו את המטעמים האהובים עליו. היא לבושה בכתונת פסים, שבאותה תקופה נהגו ללבוש הבתולות (לבתולין היתה אז משמעות עצומה מבחינה ערכית ומשפטית).
היא הולכת לה בשקט, השיער שלה מתבדר ברוח, העיניים זורחות, יכול להיות שהיא אפילו מחייכת.
פריז. כאן הייתי רוצה להקפיא את התמונה.

17.

"ותיגש אליו לאכול, ויחזק בה ויאמר לה, בואי שכבי עימי אחותי. ותאמר לו, אל אחי, אל תענני... אל תעשה את הנבלה הזו, ואני אנא אוליך את חרפתי... ועתה דבר נא עם המלך, כי לא ימנעני ממך..."
סליחה, אני רק שאלה: למה תמר מתכוונת?
היא מתכוונת שאם אמנון מעוניין בה, שיסדיר עם דוד נישואין בצורה רשמית, כדי לא להרוס את חייה.

18.

אבל הוא הורס את חייה:
"ולא אבה לשמוע בקולה, ויחזק ממנה, ויענה וישכב איתה. וישנאה אמנון שנאה גדולה..."
זה טקסט אלים. אבל ככה זה עובד, מעשה אלים גורר טקסט אלים. והתנ"ך לא מייפה ולא מכבס את הדם מהמצעים ולא מסתיר דבר.
זה מה שנזכור מאמנון, הנסיך שהיה יכול להיות כל דבר ובחר להיות אנס.
חכו, זה עוד לא נגמר.

19.

"קומי לכי", הוא אומר לה. מגרש אותה מהחדר.
היא מתחננת לפניו שלא יעשה את זה, שלא יזרוק אותה החוצה, היא רוצה שישאיר אותה תחת חסותו.
לפי חוקי התורה, באותה התקופה, אם הנאנסת מעוניינת, האנס חייב לשאת אותה לאישה ולפרוש עליה את חסותו.
תמר מעדיפה את האפשרות הזו מאשר מעמד של אישה מחוללת, בתולה לשעבר.

20.

אני נזכרת בשיעורי הצניעות מתקופת התיכון.
הבתולין נחשבו כערך עליון, והדוגמאות לחשיבות הבתולין תמיד נלקחו מהתחום הקולינרי: "אם תיגשי למקרר הארטיקים, כדי לבחור לך ארטיק, מה תעדיפי? ארטיק עם עטיפה פתוחה, או ארטיק בעטיפה סגורה וחדשה?"
וגם:
"אם את הולכת לסופר לקנות ירקות, ורואה עגבנייה שכולם כבר משמשו אותה ונגעו בה, את תרצי לקחת אותה, או שתיגעלי ממנה?"

21.

אני לא זוכרת מה עניתי.

22.

לפי חוקי התקופה, אמנון עושה את הדבר הגרוע ביותר. וכדי להוסיף על זה, מיד אחרי האונס הוא קורא למשרת שלו, ומצווה עליו לזרוק את תמר החוצה ולנעול אחריה את הדלת.
טראח! היא מושלכת החוצה עם כתונת הפסים שלה.
אני עוד יכולה לשמוע את המפתח שמסתובב במנעול.

23.

אבל תמר לא נכנעת.
היא לא בורחת הביתה לשבת בפינה להתבייש ולהסתיר. היא לא מסתירה את הפנים עם הידיים. אין לה במה להתבייש.
היא זועקת את העוול שנעשה לה.
"ותיקח תמר אפר על ראשה, וכתונת הפסים אשר עליה קרעה... ותלך הלוך וזעקה".
למה היא צריכה להתבייש? שאמנון יתבייש.

24.

אז אחרי כל זה, אולי תסבירו לי בבקשה, מי הגאון שקרא לפרחי הקטיפה היפים והחמודים האלו פרחי "אמנון ותמר"?
מסתבר שברוסיה נרקמה אגדת עם סביב הפרח הזה על אח ואחות, שהופרדו בילדותם, ובבגרותם הם נפגשו, התאהבו וכשגילו על הקשר ביניהם, מתו יחד חבוקים והפכו לצמד פרחים.
כששאול טשרניחובסקי תרגם את אגדת העם הזו, מכל השמות בעולם ההשראה הובילה אותו לקרוא לפרחים דווקא על שם אמנון ותמר.

25.

(ועד הלשון העברית, אגב, הציעה את השם 'סרעפת', אז זה אולי מסביר למה בחרו בסוף בהצעה של טשרניחובסקי).

26.

נו, שוב אני בורחת מהסיפור, כי אין מה לעשות, זה סיפור לא קל על נסיך שאנס את אחותו הנסיכה, שהלכה וזעקה בקולי קולות, עד שאחיה הנסיך אבשלום הציע לה לשבת בשקט בביתו, וזה מה שהיא עשתה.
שנתיים לאחר מכן, אבשלום הורג את אמנון ונמלט.

27.

ומה עלה בגורלה של תמר?
התנ"ך, כהרגלו, לא מספר לנו יותר מדי. אבל אני רוצה להאמין שהיא הצליחה איכשהו להשתקם, לגדול, לצמוח ולפרוח.

28.

כמו הפרח היפה שהיא הפכה להיות.
שמגיע לה להיות.

נשות התנ"ך: