(צילום: שחר גולדשטיין)
רוזה קצב הייתה אחת מ-24 עולים חדשים שהגיעו לארץ באפריל 1953 מבחריין, והתקווה שנעורה להסכם שלום קרוב עם הממלכה – לאחר כינון היחסים עם איחוד האמירויות – עוררה בה את הגעגוע למולדת שלא ראתה כבר שבעה עשורים.
"לאבא שלי הייתה שם חנות, וחיינו בשלום עם השכנים הערבים ללא כל בעיות", היא נזכרת בריאיון לאולפן ynet. "היינו שרים על בחריין שהיא יהלום, מדינת הפנינים: 'בחריין אנחנו באים אלייך, בחריין ארץ הפנינים, בחריין שלנו'".
לישראל עלתה עם בעלה כשהיא כבר אחות במקצועה, בוגרת בית הספר האמריקאי בממלכה. "הבעיות החלו בשנת 1948, לאחר קום המדינה, אז החלו פרעות והתעוררו רגשות שנאה כלפי יהודים", היא נזכרת עם בתה, אורנה דרום. "אבל גם אז נותרו היחסים הטובים עם השכנים שלנו, שהיו כמו משפחה".
השכנים הגנו עליהם בגופם
דרום מספרת כי גם בתוך התקופה הקשה ליהודים בבחריין, במקביל למלחמת השחרור בישראל, "זכורים לי יותר מכל דבריה של שאמא שחזרה וספרה כיצד השכנים שלהם הגנו עליהם בגופם ממש. אהבו אותם ודאגו להם. היא מספרת על השוק שהייתה הולכת שם לקניות עם אמא שלה, ערבים ויהודים יחד, בדוכנים משותפים כשהאחד דואג לשני".
"השכנים הערבים אמרו: על גופתנו אם מישהו יפגע במשפחה הזאת. אני עוד זוכרת את נהג המונית שהגן על המשפחה שלי, ואמר אם תיגעו בבית הזה, אני אהרוג אתכם", מאשרת קצב. לדבריה, על אף גילה המתקדם, "אם יהיה הסכם עם בחריין אני אהיה הראשונה לנסוע. הלוואי. אני זוכרת עוד את האנשים שם. אולי הם עדיין חיים".
