הספר "מי זאת עולה" מנסה לפענח את סודו של "שיר השירים", שרבים קוראים, בעקבות האר"י, בכל ערב שבת. מרב מזא"ה, כך אני לומד, איננה חוקרת יהדות שצמחה מהאקדמיה או מאחת מהמדרשות. היא חוקרת עצמאית, שבתחום התמחותה היא תזונאית ומדריכת שיאצו. עובדה זו סקרנה אותי כשפתחתי את ספרה: האם אדם הקרוב לגוף ולסודותיו ניחן ביכולת לקרוא באופן שונה את השיר המקראי המסתורי הזה?
עם הקריאה התברר לי שהנושא הגופני כשלעצמו איננו בולט בקריאתה, לעומת זאת, בלט לעיניי האופן הנשי שבו היא קוראת את השירים. המגילה עצמה היא ספר נשי, ולמרות זאת באופן מתמיה כל הפרשנים הקלאסיים של המגילה הם גברים. עובדה מוזרה למדי, שרק התקופה המודרנית מאפשרת לשנותה מעט.
עוד תרבות בערוץ היהדות:
פיסול: האמן הנוצרי שמצא את אלוהים באושוויץ
תערוכה: הרב שאמר למלך הנרי השמיני לא להתגרש
אופנה: המעצבת החרדית שנלחמת באלימות נגד נשים
ספרה של מזא"ה מצטרף אפוא לקולות הנשיים שמנסים לקרוא מחדש את המגילה במבט ובקול המיוחד שלהן. עובדה זו הזכירה לי שעוד לפני שנים רבות הופתעתי לקרוא את השערתו של פרופ' שלמה דב גויטיין, שטען כי על אף העובדה שלפי המסורת שלמה המלך חיבר את המגילה – כל מי שיקרא בה יגיע למסקנה שאישה היא שחיברה אותה.
גויטיין כתב: "ספר שיר השירים הוא חיבור נשי, הוא נכתב מנקודת ראותה של אישה ולא האיש. ברוב המכריע של הפסוקים אישה היא המדברת, היא הפועלת ומה שהעיקר, היא המהרהרת. הספר מוסר לנו לרוב מהגיון לבה של אישה ולא איש".
קריאה נשית
ברור, אם כן, שקריאות נשיות יתאימו לקריאת המגילה יותר מהקריאות הגבריות שעד עתה ליוו אותה. מזא"ה מקצה בספרה מקום לשלוש קריאות של המגילה שאמורות להשתלב זו בזו. הראשונה מציעה חלוקה של המגילה לשבעה שירים, ובוחנת מקבילות מבניות ומילוליות החוזרות בהם, ודרכה היא בוחנת את יחסי המגדר בשירים הללו.
בחלקה השני היא מתבוננת במקבילות הלשוניות שבין המגילה למקורות מקראיים אחרים, ולאור מסקנות אלו היא קוראת את המגילה בשנית ומגלה בה רובדי משמעות חדשים. בחלק השלישי היא בוחנת את האמצעים הספרותיים, ושוב היא חושפת רובד נוסף, המתייחס להוויה כולה ולמקום האדם בתוכה.
בקריאתה התמה אך הקשובה, מגיעה מזא"ה למסקנות מרחיקות לכת במקומות רבים בספרה. ואומר זאת באופן ישיר: עם הניסיון לחשוף היגיון מאחֵד לשירים הללו, העולה מקריאתה הוא שטמונים בהם יסודות שוביניסטיים בוטים.
כך לדוגמה, בשיר השלישי, "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה: שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ, מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב, מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה, אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ, מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת" - שלטת, לפי קריאתה, אווירה של פחד. הכלה נכנסת לחופה עם המלך כשהיא כולה אחוזת בעתה. וכיצד לא תחוש כך, כשסביב למיטת המלך, בעת שהיא אמורה להתייחד אִתו, ניצבים בריונים אוחזי-חרבות?
ואני שואל: מדוע לא יכלו גברים לזהות זאת בקריאתם, לאורך כל ההיסטוריה הפרשנית של הטקסט? וכיצד יכלו נשים להבין את העובדה שהגבר מדמה אותן בשיא התלהבותו בשיר זה לסוסה ("לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ", א', ט'), שהיא, כפי שכותבת מזא"ה, "בהמת עבודה"?
לפי מסקנתה (כאן, כמו במקומות רבים אחרים בספר): "אין בשיר (בפרק ג') כל דו-שיח. בני הזוג ממשיכים להתנהל על בסיס של פחד, וכל אחד מהם עסוק בחיפוש אחר מה שייתן לה או לו ביטחון, בלי להקשיב זה לזו" (עמ' 50).
ועם זאת, יש להוסיף כאן למען ההגינות כלפי הפרשנות המסורתית: אפשר שרבות מההסתייגויות של הקוראות המודרניות מהטקסט במגילה הן אנכרוניסטיות, ובזמן חיבור המגילה (שלדעת המחקר המודרני, הייחוס שלה לשלמה המלך הוא מאוחר, הואיל ובחינה לשונית מוכיחה שהיא נכתבה בימי הבית השני) - נשים לא קראו כך, באופן כה פוגע, את הדימויים הללו.
הכמרים בפיג'י נבוכו
עם זאת, שמחתי לפגוש בספר זה את הקריאה הראשונית של מזא"ה – שבמקומות רבים, עליי להודות, הפתיעה אותי, משום שגם אם היא, כקוראת, לוקה בהתעלמות (אולי אפילו מכוונת) מהתנאים ההיסטוריים שבתוכם נוצרה - הרי שאם רצוננו לחיות את המקרא ברצינות בימינו, עלינו לקרוא אותה מחדש קריאה המתאימה לזמננו, כפי שהמדרש בימי המשנה והתלמוד נטל לעצמו חופש לקרוא את הכתוב לאור מושגי היושר, האהבה, המוסר והקדושה של זמנם. זהו ההבדל שבין לימוד תורה כתורת חיים, ובין עיון אקדמי, שכבודו עדיין מונח בצד הקריאות האחרות.
עד כמה המגילה יכולה להיות רלוונטית לשיח הציבורי? בעידן התקשורת הגלובלית אדם קונה לו לעיתים ידידים גם במקומות אקזוטיים, שהגישה אליהם בעבר הייתה רק להרפתקנים. לפני כמה שנים התקשר אלי כומר בשם בריאן קולייה, מסוּבה שבפיג'י שבאוקיינוס השקט, וביקש ממני לחוות דעה על הפסוק "אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (ג', ה'), שלפי התרגום שבידו עוסק ("עַד שֶׁתֶּחְפָּץ") בעוררות המינית, כלומר האורגזמה של האישה.
מתוך כך התהדקו בינינו הקשרים, ומבריאן זה שמעתי סיפורים מרתקים על גלגולי פסוקי המקרא באזורי הפסיפיק. הוא עצמו כתב תיזה על שיר השירים, ובה סקר בין השאר את ספרו של טואי אטואה טאמאסה אפי, מי שהיה אז ראש ממשלת פיג'י. אפי טען כי המיסיונרים הם שהביאו איתם את הפורנוגרפיה לסמואה, דבר שלא היה עולה שם על הדעת לפני כן, משום שבין בני האיים רווח חופש חושני רב, וביטויי המין היו גלויים ולא הייתה כרוכה בהם בושה.
קולייה סבר שאפי טועה, ושבכל מקרה כך היה קורה עם ההיחשפות לעולם המודרני. ומכל מקום, מה שעניין אותי במיוחד בנוגע לשיר השירים היה הפרט הבא: לפי דבריו, בגלל המבוכה המינית שחשים הכמרים בפיג'י, הם מתעלמים לחלוטין ממגילה זו, כאילו לא כלולה בכתבי הקודש.
אין ספק שהכמרים הללו היו משתאים לו היו יודעים שבבתי הכנסת שלנו קוראים הכול, אפילו הילדים, מגילה זו בחדווה רבה – אף יותר מכל מגילה אחרת שבמקרא, והיא מלווה אותנו במועדים המקודשים, שכן מימים ימימה התקבלה אצלנו עמדת רבי עקיבא ש"כל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים".
"מי זאת עולה מן המדבר: שיר השירים - חידה על אהבה וחופש", מאת מרב מזא"ה (הוצאת כהל).
