זה לא דבר שרגילים לראות בבני ברק: 125 קשישות חרדיות, בהן ניצולות שואה, המבוגרת שבהן נושקת לגיל 100, מנהלות מחאה נגד העירייה, לאחר שגילו לחרדתן ולטענתן שהמועדון שמהווה עבורן אוויר לנשימה – ייסגר לטובת "ישיבת צעירים נודדת", כדבריהן, שרוב תלמידיה כלל אינם תושבי העיר.
"סגירת המועדון הוא גזר דין מוות לכולנו", הן אומרות, ומבטיחות להתייצב מחר (יום ד') עם בני משפחותיהן להפגנה מול העירייה. "אנחנו קוראות לתושבי העיר להתגייס למען האמהות, הסבתות והשכנות הקשישות שגרות לידם, להפעיל לחץ ולהתייצב לצידנו בכדי למנוע את הגזירה. ההחלטה הופכת אותנו לעיר ללא חמלה, וקברניטי עיר שלא זוכרים את הקשישים שלהם, לא ראויים לנהל את העיר".
אם יתממש האיום, ייסגר המועדון ברחוב הרב לוין מרישא, בשיכון ה' בבני ברק, לאחר כארבעים שנות פעילות. את המבנה הישן, על קרקע של כ-700 מטרים, תרמה לפני חמישים שנה אישה ערירית לתנועת האישה הדתית "אמונה", "לטובת הציבור". עשור אחר כך הוסב המקום למועדונית לגמלאיות ללא קשר לתנועה.
"בעיצומה של הקורונה נדרשנו לעזוב"
כל 125 הנשים החברות במועדוניות עצמאיות ומחולקות לשתי קבוצות גיל: במועדון "חוכמת נשים" פועלות 80 נשים בגילאי 75-65, ועוד 45 נשים במועדון "מופת", כשהמבוגרת שבהן נושקת לגיל 100.
בכיר בעירייה מציין כי לפני כשנתיים מכרה "אמונה" את זכויות החכירה בשטח לעמותת "בית אליהו אחיעזר", ומאז מבקשת זו להקים במקום ישיבה ל-31 בחורים, בראשות הרב ראובן כהן, ולפנות את הקשישות. המקום, מספר הבכיר, עבר לרשות הבעלים החדשים בידיעה על הערת אזהרה שיש על השטח, המופקע לפעילות ציבורית של עיריית בני ברק – קרי, מועדון הקשישות.
כעת, לאחר תקופה של רגיעה, שב האיום והוא מוחשי מתמיד: "לאחרונה הציבה הישיבה קרוואן בחזית המקום והביאה רהיטים וציוד", מספרת אחת הגמלאיות. "אם חשבו לפנות אותנו, למה שיפצו את המקום רק לפני שנה וחצי והשקיעו כל כך הרבה כספים?"
המקום הונגש לטובת הנשים ובהתאמה לפעילותן ולצרכיהן, מתוך התחשבות בגילן ומצבן הרפואי. "יש לנו נייר שמראה כי ההקצאה היא עבורנו וללא תמורה", אמרה בזעם אחת ממובילות המחאה, ניצולת שואה. "חשבנו שהדברים נרגעו, אבל בשבועות האחרונים - בעיצומו של הגל השני של הקורונה - הודיעו למנהלת האגף לקשישים בעירייה שאנחנו צריכות לעזוב".
"לא רוצות למות לבד בבית"
הנשים חוששות להתראיין בשמן. "איימו עלינו כל מיני גורמים בעלי עניין, אז למה לנו לקחת סיכון?" הן אומרות. "אנחנו חוששות, אבל החשש מלהיות לבד בבית ולמות מבלי שמישהו לידינו – מפחיד אותנו יותר.
"לא נסכים לשתוק. עד עכשיו, חוץ מהתראות ואיומים - לא קיבלנו שום מקום חלופי אפילו. אף אחד לא בא לדבר איתנו. למצוא מקום חלופי ל-31 בחורים צעירים שכולם מחוץ לבני ברק – זו משימה הרבה יותר פשוטה מאשר לדאוג לנו למקום חלופי".
הן טוענות כי "כל הבלאגן הזה הוא בגלל ידידות בין יועצי ראש העירייה לרב הישיבה. עכשיו אנחנו מתפללות לחסדי שמיים – ויוצאות למחאה. זו מלחמה על הבית שלנו".
"הבדידות תהרוג אותנו"
ניצולת שואה הפועלת במועדון כבר קרוב לשלושים שנה, מספרת כי פנתה לראש העיר: "אמרתי לו, שבמחנה שבו הייתי הושיבו את הקשישים בחוץ על האבנים עד שמתו. הייתי בת 10 או 11, ואני זוכרת שהסתכלתי עליהם וראיתי איך הם מתים. ככה אתה רוצה לראות אותנו? מתות אחת אחת? אמרתי לו שמפה אני יוצאת רק על אלונקה".
אחרת, סבתא רבתא בסוף שנות ה-80 לחייה, אומרת כי "בעיקר בימים אלה, עם מגבלות הקורונה, קשה מאוד עבור נשים כמוני שחוזרות לבית ריק. למרות המשפחה הגדולה שלי, אני מוצאת את עצמי בבדידות קשה מנשוא. זו חוצפה להוציא אותנו מהמועדון שהוא מקום הבילוי היחידי שלנו, ולהשאיר אותנו לבד בבית כדי שנקבל דיכאון. אם הקורונה לא הרגה אותנו, הבדידות עוד תהרוג.
"טרחנו כל חיינו למען ולטובת העיר. אז עכשיו אנחנו כבר לא שוות הרבה ושלום? החבר'ה מהישיבה חשבו שעם הקרוואן הם קבעו עובדה בשטח. בואי נראה את ראש העירייה וראש הישיבה באים לפה וגוררים את חברה שלי בת ה-98 החוצה".
"הפגנה לחיים ולמוות"
גמלאית טרייה בחבורה סיפרה כי היא "מפורקת רגשית". "אנשים לא ממש מבינים במה מדובר, אבל דווקא בשנה הקשה שהייתה – כולנו היינו תלויות בבית הזה. אסור לסגור אותו. סגירה זה אומר להחשיך את כולנו".
"אמרתי לו שבמחנה שבו הייתי הושיבו את הקשישים בחוץ על האבנים עד שמתו. הייתי בת 10 או 11, ואני זוכרת שהסתכלתי עליהם וראיתי איך הם מתים. ככה אתה רוצה לראות אותנו? מתות אחת אחת?"
"לחלקנו הגדול אלו ארוחות הצהריים החמות הבשריות היחידות בשבוע, בשלושת הימים שאנחנו פועלות כאן", מספרת חברה נוספת. "זה הציל אותנו במיוחד בימי הסגר, כשהיינו רחוקות מהמשפחה, וגם עכשיו".
כבר למעלה משלושה עשורים שהיא מגיעה. "את המנהלת והצוות אני רואה יותר מאשר את הילדים שלי. השעות פה הן כמו חמצן עבורי. אוויר לנשימה. אסור שיקחו לנו את זה. אנחנו מגיעות בבוקר, שותות קפה, מפטפטות בינינו ועם הצוות, שומעות הרצאות, יש לנו טיולים וסדנאות. אני מעדיפה להיות פה מאשר אצל הרופא, וכבר עברתי את גיל 90.
"עכשיו רוצים לזרוק אותנו, אז אני יוצאת להפגין מחר מול העירייה. אמרנו שאנחנו לא זזות משם עד שנותנים לנו פתרון. ההפגנה שלנו היא לחיים ולמוות. שכל מי שקורא את הדברים שלנו, שיראה מול העיניים שלו את סבתא שלו או את השכנה הקשישה. בתהילים כתוב 'אל תשליכני לעת זיקנה, ככלות כוחי אל תעזבני'. כולנו ערבים זה לזה".
"העירייה מדברת בשני קולות"
בכיר בעירייה שמסייע לקשישות במאבקן, אומר כי "כרגע העירייה מדברת בשני קולות: לנו אומרת שלא נפונה, אבל גם כשהעמותה לא הייתה בתמונה - איימו להוציא אותנו. גם הדיון על החכירה החדשה הזו היה מתחת לשולחן. עכשיו העמותה מבקשת את המקום ומאיימת לפלוש אליו. אנחנו רוצים לראות מעשים כדי לתת שקט לקשישות. אם העירייה רוצה, היא יכולה להקצות לצעירים שאינם בני המקום שטח אחר במקום אחר, ולהשאיר את המקום לטובת הקשישים תושבי המקום".
"לחלקנו הגדול אלו ארוחות הצהריים החמות הבשריות היחידות בשבוע, בשלושת הימים שאנחנו פועלות כאן. זה הציל אותנו במיוחד בימי הסגר, כשהיינו רחוקות מהמשפחה, וגם עכשיו"
ברכה חזקיהו, מנהלת המועדון, סירבה להגיב והיפנתה לעירייה.
מעיריית בני ברק נמסר בתגובה: "אף אחד לא מתפנה משם. עיריית בני ברק מוקירה ומכבדת את בני הגיל השלישי, ותעשה הכול כדי שהתושבים יוכלו להמשיך בפעולתם במועדון בהסדר כזה או אחר. מאחר שהנכס שייך לעמותה פרטית, העירייה ביקשה ממנה אורכה לפנים משורת הדין, על מנת למצוא אתר חלופי לטובת חברי המועדון".
הרב ראובן כהן, ראש הישיבה והעמותה, לא הגיב לטענות.
