גזל סיפור
"הריני מעז לומר, כי אין לך דבר בעולם שעשוי לעזור לאדם להתגבר אף על הגרוע מכול, כמו הידיעה כי יש פשר לחייו". את הדברים האלה כתב ויקטור פרנקל, הפסיכיאטר היהודי הנודע, שהבנתו העמוקה בנושא נרכשה בבית הספר של הגיהנום והרוע האנושי, באושוויץ.
מניסיון חייו במחנות הסיק פרנקל, שגם אם ייקחו מאתנו את כל רכושנו וכבודנו עדיין יישאר משהו שבזכותו נוכל להרגיש ראויות. עדיין נרגיש שצלם אלוהים נטוע בנו. הדבר הזה, היקר מכול רכוש והישג, הוא משמעות החיים.
על היכולת להעניק משמעות לחיינו עלינו לשמור מכל משמר, שכן בהעדרה נהיה משולות למתות מהלכות. הסיפור שאנחנו מספרות לעצמנו על הבחירות שבחרנו, על האחריות שנטלנו על עצמנו, על מה שנתחייב לעשות בעתיד ומה שנסרב בכל מחיר לעשות, הן האוצר היקר שלנו.
עבירה שאנו דשות בעקבינו
כשמורה אומרת לתלמידתה: "לא הכנת את השיעורים כי את עצלנית", כשאמא אומרת לבתה, "את מסוגלת ליותר, את סתם מזניחה את עצמך", וכשאישה אומרת לחברתה – "את לא משתדלת מספיק" - או אפילו, "תפסיקי להתאמץ, את עושה יותר מדי", היא מסתכנת בעבירה נפוצה ולא מדוברת שניתן לכנותה בשם "גזל סיפור" או "גזל משמעות". היא לוקחת מחברתה (בתה או תלמידתה) את הרכוש היקר ביותר שיש לה, את האפשרות להעניק בעצמה משמעות לבחירותיה.
שתי דרכים לעשות Delete
השבוע נפתח בבתי הכנסת את ספר "במדבר" ונקרא על המפקד הגדול, שנעשה בראשית חודש אייר בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים. ואלו הנחיות המפקד: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן".
אם לא תרגישי אגרוף הולם בליבך בשעה שיקראו את הפסוקים הטכניים האלה בבית הכנסת, זה בגלל שאת רגילה לחיות תחת הנטל הכבד של "גזל סיפור"; המפקד הגדול שפותח את ספר דברים מלמד אותנו, הנשים, שאנחנו מראש ותמיד מחוקות. זה לא עניין של גיל - זה לא קשור להתנהגות שלנו - וזה לא ישתנה עם הזמן. התרבות המקראית שמתחילה בסיפורי היווצרות עם ישראל במדבר, מוחקת באופן רשמי ומעשי את קיומן של הנשים כולן.
המחיקה יסודית והיא מתרחשת לפני הזכות להעניק משמעות לחיים ולספר את סיפור חייך, שהרי הדרת הנשים מהמפקד מערערת על עצם הטענה שחיי אישה ראויים למשמעות, שלאישה יש סיפור חיים, שאישה בכלל חיה.
הדרך הקיצונית ביותר של "גזל סיפור" היא מחיקת הנשים מספר החיים, מרשימת הקהילה המתהווה ביציאת מצרים.
אנחנו נפשיט אותך, אנחנו נגדיר אותך
לעומת המחיקה הנונשלנטית של הנשים מהמפקד במדבר, ניצבת הפטרת הפרשה בפרק ב' של ספר הושע והיא מציגה מודל הפוך של "גזל סיפור" נשי. ספר הושע נפתח בקשר מתעתע ואכזרי של הנביא עם "אשת זנונים", שהכינוי המביש שניתן לה הוא "גומר בת דבליים" (כן, בקלות אתן יכולות לנחש את המשמעות שהציעו הפרשנים לשמה). "גומר" יולדת לנביא הושע שלושה ילדים; יזרעאל, לא רוחמה ולא עמי.
אלו הפרקים מהם נלקח שמי ואני מחוברת אליהם ואל "גומר", אימי הרוחנית המושמצת, בנימים רבים של אהבה וכאב. הושע, כאמור, נדרש לשאת את "גומר" דווקא בגלל שהיא "זונה". אחר כך הוא מאשים אותה שהיא בוגדת בו, משפיל אותה ומאיים עליה ועל ילדיה/ ילדיו באכזריות: "כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיהָ וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ. פֶּן אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה וְהִצַּגְתִּיהָ כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא. וְאֶת בָּנֶיהָ לֹא אֲרַחֵם כִּי בְנֵי זְנוּנִים הֵמָּה". אחר כך הוא מחזיר אותה אליו ומרעיף עליה מילות אהבה.
והיא? צריכה להסכים להגדרה שלה כזונה, להסכים שיקראו לה "גומר", להסכים ללדת ילדים לאיש שמשפיל אותה, להסכים לתת להם שמות משפילים ("לא רוחמה", "לא עמי") לשאת בשתיקה את האיומים האלימים שלו, את תמונת ההפשטה הפומבית שלה ולבסוף לחזור אל בעלה, להרכין ראש ולנשק את היד המכה.
שיטת המחיקה השנייה היא להאשים אותך בסבל שלך. לבזות את סיפור החיים שלך. לקרוא לאישה מנוצלת "זונה", לספר לה שמגיע לה שיפשיטו אותה וישפילו אותה בפומבי, לקרוא לה בשמות לעג ולצפות ממנה להרגיש אסירת תודה בכל פעם שהגבר שלה לא מתעלל בה.
בוחרות להיות חשופות
החידוש הגדול, הגואל, של מהפכת MeToo הוא ביכולת של "גומר", שלך ושלי, לעצור את "גזל הסיפור" ולהשיב לעצמנו את החיים שלנו. עד מהפכת MeToo נשים (וכמובן גם גברים) שעברו התעללות מינית, הושתקו תחת האיום שאם יחשפו את ההתעללות, הקהילה תאשים אותן בסבל שנגרם להן. אל האונס והאלימות המינית יצטרף "גזל הסיפור" והאישה האנוסה תעבור אונס נוסף, תילקח ממנה הזכות לספר את סיפור חייה ולהעניק להם משמעות. אם תשאלו את ויקטור פרנקל הוא יגיד לכן שזה העושק הקשה מכול ולכן, במשך שנים רבות כל כך (ועדיין), האיום הזה עבד.
אנטי מחיקון כגאולה
תודה לאל ובעיקר תודה לשורה של נשים אמיצות שהסכימו לסכן את הנכס היקר ביותר שיש להן, ומהפכת MeToo כבר כאן. בכל פעם שאני רואה אישה שמתגברת ומספרת את סיפור חייה כפי שהוא היה, ובניגוד לנרטיב שהקהילה מבקשת לכפות עליה, אני שומעת את פעמי המשיח (או המשיחה).
בכל פעם בה אני מצליחה לספר את סיפור גילוי העריות שלי בלי להתנצל ובלי להרכין ראש בפני מנגנוני ההשתקה, אני מרגישה שאני מתחילה לנשום. מבוהלת, דואגת אבל גם זוקפת ראש ומצליחה לנשום. אני מחזירה לעצמי את הבעלות על החיים שלי - ואין הרגשה נכונה מזו.
ההסכמה להעיד, ההסכמה להיות עדות
הזכות להעיד על סיפור החיים שלנו, לספר אותו כפי שאנו, הקורבנות, בנותיה הרוחניות של "גומר", בוחרות לספר אותו - היא פעולה מצילת חיים, לא פחות. דעו לכן שבכל פעם שאתן אומרות "מאמינות לך" ובכל פעם שאתם בוחרים להקשיב ולהאמין, אתן ואתם משיבים אבדה ומצילים חיים.
ביום שלישי ה- 25/5 נהיה "חשופות"
יפית סודאי בן ציון היא מתנדבת במרכז הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית בשרון, והיא גם בעלת אולם אירועים (ששמו Forever). בצעד אמיץ ומרגש החליטה יפית (יחד עם שותפותיה שגית סודאי מימון, רעות נגר ולאה גירארדשטיין משלי), להפיק אירוע התרמה ששמו ״חשופות״ וכל הכנסותיו קודש למרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. באירוע יעלו על הבמה נשים שעברו טראומה, אלימות או משבר גדול ויספרו את הסיפור האישי שלהן. גם אני אהיה שם. גם אני אספר.
ימים ארוכים ולילות וטרופי שינה אני עובדת על כתיבת העדות שלי - והלב מלא כאב ותודה על הזכות להיות "לא גומר". על הזכות לשים קץ לבושה ולאשמה, למצוא את המילים שנעשקו ממני ולספר בעצמי את סיפור חיי. זה יהיה אירוע פותח ובעקבותיו, נקווה, יגיעו אירועים נוספים.
לא עוד מפקדים נטולי נשים, לא עוד ימי "גומר". מהיום ועד שתבוא גאולה שלמה נמשיך להעיד, נמשיך לשמוע עדויות, נמשיך לחבק קורבנות ולומר להן "מאמינות לך".
ובבית המדרש של הטוקבקים
חברות שלי (וכמובן גם חברים), כל ההכנסות מאירוע "חשופות" יגיעו למקום הראוי ביותר – מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, גם משום כך אני מרגישה נכון להזמין אתכן. בואו, נוכחותכן יקרה לי ולנו, נוכחותכן היא בגדר השבת אבדה.
זה הקישור לאירוע, ואם לא תצליחו לבוא הפעם – תבואו בפעם הבאה.
שבת שלום!
