אמרו לי את דעתכם על משבר האקלים ואומר לכם מה אתם חושבים על כוחו של בג"ץ: בואו נקפוץ לרגע אל ארצות הברית. בספרו של טוביה טננבום, "שקרים שכולם מספרים", הוא מתאר רשמים ממסע שערך ברחבי המדינה. טננבום עומד על קשר מוזר לכאורה בין שתי תופעות שאינן אמורות להיקשר זו לזו: ההתחממות הגלובלית והסכסוך הישראלי-פלסטיני.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>
רוב האמריקאים הרואים בהתחממות הגלובלית איום ממשי ייטו לטובת הצד הפלסטיני בסכסוך הישראלי-פלסטיני. לעומת זאת, אלה הרואים בהתחממות הגלובלית נושא פוליטי השנוי במחלוקת, יתמכו בדרך כלל דווקא בצד הישראלי. ייתכן שאף הקורא חש בחלוקה זו בצורה אינטואיטיבית.
קראו עוד בערוץ היהדות:
+סהרנה: החג שהפוליטיקאים הזיזו לסוכות - וחזר למקורות
+רומניה: איומים על השחקנית מאיה מורגנשטרן - "נהרוג אותך ואת ילדייך"
+נפטר הרב רונן נויבירט: "מורשתו היא אהבת ישראל ואהבת חינם"
מתברר שאנשי ימין יחשבו באופן דומה על שורת נושאים שלא כולם קשורים זה בזה, ואנשי שמאל יחשבו על אותם נושאים באופן הפוך. למעשה, אפשר לשרטט קו פרשת מים פילוסופי בין שתי התפיסות על טיבו של העולם, וקו פרשת המים הפילוסופי הזה מייצר את הבידול הקונקרטי בין דעות הימין והשמאל כמעט בכל נושא, כולל הקטטות השנתיות סביב חוק החמץ.
פולמוס חוק החמץ: לאיזו קטגוריה לשייך אותו?
בכל פעם שעולה לציבוריות הישראלית שאלה של "צביון יהודי", נזכרים לפתע הצדדים בסטטוס קוו. גם השנה, לאחר שבג"ץ קבע שאין בסמכות בתי חולים לאסור הכנסת חמץ לשטחיהם בפסח, נשלף הסטטוס קוו מהבוידעם, נוער מאבק לקראת החג, והוכנס לוויכוח הציבורי. אלה טוענים שהקפדה על מניעת הכנסת חמץ לבתי חולים היא חלק מהסטטוס קוו של הצביון היהודי במדינה, ואלה טוענים ההפך.
חברת הכנסת תמר זנדברג ממפלגת מרצ, למשל, טוענת שחוק החמץ כלל אינו חלק מהסטטוס קוו, שכן נחקק בשנות ה-80' של המאה הקודמת, ולא בתקופה שבה נוסד הסטטוס קוו הדתי-חילוני: המעבר מיישוב למדינה. כך או אחרת, הוויכוח סביב חוק החמץ מסווג על ידי התקשורת למדור ה"הדתה", ומי שיבואו להתפלמס בו יהיו בעיקר חברי סיעות חרדיות מול מרצ.
הסטטוס קוו - אולי הוא בכלל לא של דתיים וחילונים
לאחרונה פרסם הקונגרס הישראלי, מיזם חברתי של קרן מנומדין ואוניברסיטת בר-אילן לבניית הסכמות בחברה הישראלית, תוצאות משאל מקיף שעסק בחוק החמץ. בין השאר כלל המשאל שתי שאלות שחושפות את שורש המחלוקת בסוגיה, ואולי מצביעות על כך שבכלל לא מדובר במחלוקת על "הדתה" או על סוגיית יסוד של דת ומדינה.
כאשר נשאלו המשיבים למשאל: "האם תסכימו לוותר על זכויות או להימנע מפעילויות במרחב הציבורי כדי לשמור על צביון יהודי למדינה?" השיבו 72% מהימניים תשובה חיובית, לעומת 17% מהשמאלניים. עד כאן אין הפתעות. אולם, כאשר נשאלו המשיבים את אותה שאלה, בשינוי אדרת, נטולת הקשר יהודי דתי: "האם תסכימו לוותר על זכויות או להימנע מפעילויות במרחב הציבורי כדי לכבד את האחר?" – המגמה נמשכה - 69% מהמזוהים עם הימין הצהירו שכן, לעומת 42% בלבד מהשמאל.
לא, זה לא שאנשי הימין אצילים יותר מאנשי השמאל, ולא שהשמאלניים מסרבים לכבד את האחר. בפנינו מחלוקת עמוקה של תפיסות עולם על זכויות הפרט. אנשי השמאל מקפידים מאוד בכבודו של הפרט להתנהל כרצונו במרחב הציבורי, וזאת גם במחיר פגיעה מסוימת ברגשות האחר. הימניים מוכנים לספוג פגיעה בזכויות הפרט, על השלכותיה לטווח הקצר והארוך, כדי להגן על אינטרסים אחרים.
לפי פרשנות זו, הסטטוס קוו בעניין חוק החמץ אינו עניין לוויכוח בין דתיים לחילונים, אלא בין שמאל לימין. הצביון היהודי של המדינה אינו שורש המחלוקת, והשורש נעוץ באותו קו פרשת מים שבין ימין לשמאל.
חזק מול חלש או סדר מול כאוס? הפולמוס שבין ימין לשמאל
כאשר נשאל ד"ר יובל לוין, מחבר הספר "הפולמוס הגדול" העוסק בשורשי התפיסה של ימין ושמאל, מהן תפיסות העולם של הצדדים ביחסי אזרח ומדינה, הוא הציע נוסחה מעניינת: "אפשר לומר שהשמאל חושב על פוליטיקה במונחים של מדכא ומדוכא, בעלי הכוח מול החלשים והנדכאים, בעוד הימין חושב על פוליטיקה במונחים של סדר ואי-סדר; השמאל מעוניין בפוליטיקה משוחררת ממוסדות מדכאים והימין מעוניין במבנה ובסדר שהמוסדות מספקים". צדק מוסרי מול סדר חברתי.
משקפיים שונים אלו שדרכם מביט כל מחנה הם האחראים גם לשוני בתפיסת העולם השונה של הימין והשמאל הישראליים במגוון נושאים קונקרטיים; כך, למשל, כאשר מפרשים הצדדים באופן שונה תמונות תקשורתיות של פיזור הפגנה בכוח על ידי המשטרה, או הדרך שבה הם מתייחסים למדיניות הטלת סגרים על ידי המדינה בימי קורונה.
אם נחזור להבחנה המשעשעת של טוביה טננבום: מי שמפרש את סוגיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני בפריזמה של חזק וחלש, של מדכא ומדוכא, ייטה לצד הפלסטיני. מאותה סיבה הוא גם ייטה לטובת הפרט שלא מוכן שבתי החולים יפשפשו בכליו. מי שבוחן את אותן סיטואציות בפריזמה של סדר ואי סדר ושל מניעת כאוס על ידי הפרט – ייטה לצד הישראלי בסכסוך, ובמקביל יסבור שלעניין חוק החמץ אפשר וראוי לספוג פגיעה בפרט למען שמירת הסדר עבור הכלל.
אם נבין שהוויכוח על החמץ הוא פוליטי, אולי נוכל להסתדר
כאשר הוויכוח על חוק החמץ והחלטת בג"ץ בנוגע לאי הכנסת חמץ לבתי חולים עובר לפריזמת ה"הדתה" וה"סטטוס קוו הדתי-חילוני" – אין שום סיכוי להגיע להסכמה, משום שאיננו מזהים את המחלוקת האמיתית. הנושא אינו צביון המרחב הציבורי במדינה יהודית ודמוקרטית - לא גירוש או מתן אשרות לפליטים או למסתננים בישראל- ואפילו לא היתר או מניעת המחאה בבלפור.
כאן עומדת תפיסת העולם הרואה בזכויות הפרט ערך עליון מול תפיסת עולם הרואה בקיום הסדר הציבורי ובשמירה על רגשות אחרים, גם תוך פגיעה בזכויות הפרט, את הערך העליון.
אם נשכיל להבין מה באמת כואב לכל צד בוויכוח על חוק החמץ, נוכל אולי לגבש מתווה שיהיה מקובל על כולם. מתווה שבו מחד גיסא לא נפגעות זכויות הפרט על ידי חיטוט בחפציו, אך מנגד, אותו פרט מחויב לכבד את ערכיו של האחר.
- גיל סלוביק הוא עורך התוכן של המתכנה
