מסופר על תלמיד שבא לרבו, בימים אלה של שיא תחלואת הקורונה, ושאל אותו: "מה אלוקים רוצה מאתנו? למה זה קורה לנו?" השיב לו רבו: "את זה בדיוק הוא רוצה - שנשאל מה הוא רוצה מאתנו, ונתעורר לחשבון נפש". גם אני התעוררתי, ו"חשבון הנפש" שלי מוביל אותי למינוס גדול.
בניגוד לעטיית המסכה, שהיא המוטיב המזוהה ביותר בהתמודדות עם הנגיף האיום, הסרתי מעליי את כל המסכות כדי להתמודד, חשוף פנים, עם האמת הקשה. מצאתי פנים מעוותות ומושחרות, עד שאני מתקשה לזהות את עצמי. הן כלל אינן דומות לאלו של לפני הנגיף, וגם אז, כחרדי, לא נחשבתי ל"יפה הבלורית והתואר".
מפעל חיי, הגשר בין המגזרים.
אחד מהנתונים המרכזיים במערכת החשבונאית האישית שאני עורך, ועדיין נמצאת בתהליך של עיבוד, נוגע למה שאני רואה בו את השקעה החשובה ביותר בחיי - יותר מהליכות החיים שאני שומר עליהן דבר יום ביומו, יותר מהמקצוע שאני מתפרנס ממנו. זוהי רקמת היחסים שלי, כחרדי, עם החברה הכללית בישראל.
2 צפייה בגלריה
מספרית עדיין מדובר באחוזים נמוכים של בלתי-נשמעים. הלוויית הרב סולובייצ'יק השבוע
( צילום: רויטרס)
בהתאם אליה, ובצמוד לכל מגבלותיה, הקמתי את ביתי בעיר ובסביבה מעורבת, לתוכה נולדו וגדלו ילדיי בהרמוניית חיים מיוחדת, לצד ילדי משפחת נורי, שלאביהם היה דוכן בשוק, עם ילדי משפחת פלמר הדתיים-לאומיים שהמשיכו למכינות הצבאיות כששלי הלכו לישיבות, עם משה ואיציק מהמכולת שידעו תמיד איזה מוצר לתת להם ובאיזה הכשר - ועם כרמלה, בעלת הדעות הליברליות מהקומה שמעלינו, שמכבדת אותנו ומצטרפת כמעט לכל סעודת חג שלנו.
לפתע גיליתי שכל התשובות שהכנתי לשאלות ולטענות המוכרות, אינן רלוונטיות עוד. זה לא היעדר השוויון בנטל שמציק, לא פתיחת המרכולים בשבת או לימודי הליבה. הפכתי למפיץ מחלות מגעיל ודוחה, המסכן את בריאות הציבור. מנודה
כאשר אנחנו חוזרים מבית הכנסת בשבת, לרוב השכנים מקפידים לעלות איתנו במדרגות, ואינם עולים במעלית כדי שלא לפגוע ברגשותינו. המחמאה הכי מחזקת שקיבלתי על דבקותי בדרך הזו הייתה מאדון פאוסטר, עליו השלום, מהקומה השנייה, שאמר לי: "מר נחשוני, אני מפסיד כל יום בתחרות מול ילדיך – עוד לא הצלחתי להקדים להם 'שלום' כאשר אנחנו נפגשים".
היו גם ויכוחים על הסוגיות המוכרות שחוצות בין הציבור הכללי והחרדים – גיוס, תחבורה ציבורית בשבת, כפייה דתית, "חיה ותן לחיות". אתגרתי את עצמי והכנתי תשובות, חלקן דמגוגיות כמו השאלות. הוויכוחים לא תמיד הסתיימו בהסכמה, אבל תמיד נפרדנו ברוח טובה.
עד לקורונה.
אל כל התסמינים של הנגיף הזה המוכרים למומחי הרפואה, התווסף אצלי עוד אחד, כואב, שתפס אותי גם כשמאוד נזהרתי מפני כל התסמינים האחרים: הוא פגע במשימת חיי. "הגשר" שבניתי, קרס. כל ההשקעה עם הריבית המצטברת של 30 שנה ויותר, ירדה לטמיון.
(צילום: משי בן עמי)
לפתע גיליתי שכל התשובות שהכנתי לשאלות ולטענות המוכרות, אינן רלוונטיות עוד. זה לא היעדר השוויון בנטל שמציק, לא פתיחת המרכולים בשבת או לימודי הליבה. הפכתי למפיץ מחלות מגעיל ודוחה, המסכן את בריאות הציבור. מנודה.
כשעמדתי בתור לקופה בסופר אחרי תושבת השכונה, שמכירה אותי אפילו בשמי, היא פנתה אליי בנימוס ואמרה: "מר נחשוני, אתה יכול בבקשה להתרחק קצת?"
"להתרחק? למה? אני במרחק של יותר משני מטרים ממך".
"כן", השיבה, "אבל אתם צריכים יותר".
קיבלתי אגרוף לבטן. הפכתי לחרדי מצורע. מאז איני יודע את נפשי.
כמוני, גם הרוב המוחלט הזה מוצא עצמו נרדף, מושמץ, מושחר. כוח הסבל שלו הולך ואוזל. חלקו כבר נשר, נפל לידי השוליים. התשובה לשאלה האם יישארו מספיק שירצו להשתתף בבניית הגשר מחדש – כבר יצאה מידינו
כבר כמה חודשים שהמציאות העגומה הזו טופחת על פני יום-יום, רגע-רגע, וכמו "נחום תקום", אינה נותנת לי להרים את הראש בניסיון לשקם את הגשר שנהרס. אבל אני נחוש. איש לא ייטול ממני את מפעל חיי. נגיף ארור לא יפגע בנשמת אפי האמיתית.
אלא שאני לא לבד.
במצב דומה לשלי נמצאת רוב האוכלוסייה החרדית בישראל. היא אולי פחות דומיננטית ממני, יותר פאסיבית, מסוגרת בתוך עצמה ושומרת על אורחות חייה, אך שותפה לצעדים בוני אמון שנעשו כאן בשנים האחרונות עם ומול החברה הכללית בישראל.
מי שמוביל את מסע הרדיפה המכליל הזה, יהיה אחראי להקצנה החרדית. המרכז יאמר לעצמו: "אם בין כה וכה אני מתויג כקיצוני, למה לי?" והוא ילך ויצטמצם. השוליים יתרחבו, וההפסד יהיה של כולנו
כמוני, היא שומרת באדיקות על כל החוקים וההוראות הנוגעים למגפת הקורונה, לא מצפה להנחות, ולכל היותר מבקשת התאמות לאורחות חייה. היא זועמת על אלה מתוכה שנוהגים בצורה מופקרת ובלתי אחראית, ובהגבלות המתחייבות על פי כללי אמונתה, מוקיעה ומגנה אותם.
כמוני, גם הרוב המוחלט הזה מוצא עצמו נרדף, מושמץ, מושחר. כוח הסבל שלו הולך ואוזל. חלקו כבר נשר, נפל לידי השוליים. התשובה לשאלה האם יישארו מספיק שירצו להשתתף בבניית הגשר מחדש, או אפילו רק להלך עליו? – כבר יצאה מידינו.
הסרתי מעליי את כל המסכות כדי להתמודד עם האמת הקשה. מצאתי פנים מעוותות ומושחרות, עד שאני מתקשה לזהות את עצמי. הן כלל אינן דומות לאלו של לפני הנגיף, וגם אז, כחרדי, לא נחשבתי ל"יפה הבלורית והתואר
אני מודע לעובדה שמי שאיננו מצוי בחברה החרדית ורואה את המראות; שומע את ההסבר כי מדובר במיעוט אחרי כל אירוע מתוקשר ומקומם של חתונה, טיש של אדמו"ר, הלוויה, או מוסד חינוכי סורר שאינו נשמע להוראות ופותח שעריו - יכול ליטול מחשב, לצרף את כל ה"מיעוטים" ולהגיע למסקנה כי הם דווקא הרוב.
ובכן, לא.
מספרית עדיין מדובר באחוזים נמוכים של בלתי-נשמעים, כאלה שבוודאי לא ניתן להגדירם כמקימי "מדינה בתוך מדינה" או "אוטונומיה". כל זה נכון להיום. האם הם יישארו המיעוט - או שעד שהנגיף יעזוב אותנו, אני וחבורת המאמינים בדרך של יציקת הגשר ושותפות להמשך החיים כאן, נישאר המיעוט?
אם תימשך הרדיפה, נטילת הלגיטימיות והחיוניות מהרוב החרדי - ואני מאוד חושש שזה אפילו עלול להתגבר עד הבחירות - הרי שמי שמוביל את מסע הרדיפה המכליל הזה, יהיה אחראי להקצנה החרדית. המרכז יאמר לעצמו: "אם בין כה וכה אני מתויג כקיצוני, למה לי?" והוא ילך ויצטמצם. השוליים יתרחבו, וההפסד יהיה של כולנו.
אני בכל מקרה נשאר עם כלי העבודה ביד, ממתין להזדמנות להתחיל בהקמת הגשר מחדש.
- הכותב הוא העורך הראשי של רשת העיתונות החרדית "מרכז העניינים" וחבר הנהלת ארגון "גשר" הפועל לחיבור ולחיזוק הקשר בין חלקי העם השונים.
