(החגים הסודיים: הכירו את קיאמן אל-ספרים - חג החזרת הספרים להיכל)
כולנו מכירים את קולות הילדים המתרוצצים, את הסוכריות הצבעוניות ואת החיוכים בהקפות של שמחת תורה, שחל מיד אחרי סוכות. כולנו גם מכירים את הבאסה של "אחרי החגים" המגיעה מיד אחרי שמחת תורה. כולנו, חוץ מיוצאי תוניסיה וג'רבה. למה? כי אצלם החג אינו מסתיים גם כשאחרון המתפללים הולך הביתה. עם סיום ההקפות, משאירים בני הקהילה את ספרי התורה מחוץ לארון הקודש עד לתאריך ז' בחשוון - שמגיע רק 15 יום לאחר מכן.
חמישים ימים אחרי יום הכיפורים מציינת קהילת "בתא אשראל" - קהילת יהדות אתיופיה - את חג הסיגד: יום של צום, טהרה והתחדשות, שבו מבקשים מחילה מאלוהים, מביעים תקווה לחידוש הברית עימו וכמיהה לעלות לירושלים. ההשראה למנהגי החג לקוחה ממעמד הר סיני וממעמד האֲמָנָה שנערך בתקופת עזרא ונחמיה. החג משמש כקומה נוספת, ציבורית, מעל חשבון הנפש הפרטי של יום הכיפורים.
הכירו את עיד אל-בנאת, חג הבנות שנחגג בעיקר בקהילות יהודי תוניסיה, לוב, ג'רבה, מרוקו, אלג'יריה, טורקיה וסלוניקי, אך כמעט ואבד בדרכו לישראל. מקורו של החג מיוחס לכמה מסורות לאורך ההיסטוריה היהודית, ובין היתר, לספר עזרא - היום שבו הותר לחזור ולשאת נשים מבנות ישראל, וגם ליום שבו הומלכה אסתר תחת ושתי (על פי המסורת – בא' בטבת).
אז מה קורה בחג הבנות? בעיקר חגיגה של אחווה נשית, של גיבוש ושמחת נשים. החגיגות כוללות התכנסות של נשים בלבד, ואכילת מאכלים חלביים. ביוון נהגו הנשים להשלים זו עם זו, כמו ביום כיפור – ובאי ג'רבה נחגג החג על ידי רווקות כסגולה לשידוך מוצלח.
בקרב יהדות הודו בארץ ובעולם, ט"ו בשבט הוא לא סתם חג לאילנות, כי אם היום שבו עורכים את טקס המלידה. ואם אין לכם מושג מה זה, לפיכך התכנסנו כאן.
לפי המסורת, אבות הקהילה הגיעו להודו בשנת 175 לפנה"ס – בדיוק בחג האילנות. ספינתם טבעה מול חופי הודו, אך ארבעה-עשר יהודים ויהודיות ניצלו מהאסון. עם הצלתם התגלה בפניהם אליהו הנביא, שהבטיח שצאצאיהם עתידים לשוב לישראל. המשתתפים מתפללים לאלוהים על ברכה ושפע, אוכלים מנה מבושלת - ומדליקים קטורת כזכר לקורבנות בבית המקדש.
ב-א' בטבת חוגגים יהודי תוניסיה, ג'רבה וחלק מקהילות אלג'יריה את "חג הבנות" – וכמה שבועות אחר כך בא האיזון: "חג הבנים" המוכר יותר כ"סעודת יתרו". זה קורה ביום חמישי של ערב שבת פרשת יתרו, ואף שכמעט ואבד בדרכו לישראל – באה עדנה למה שהיה מנהג יהודי נפוץ לקיים סעודת הודיה על דבר טוב, שברצוננו להכיר עליו טובה.
ראש חודש ניסן מתואר כראש השנה למלכים, יום בריאת העולם, היום שבו יוסד המשכן ויום שקרו בו עשרה דברים טובים לעם ישראל. ליל הבסיסה, לפיכך, הוא ערב חגיגי שבו מודים לה' על כל הטוב שעשה עד כה, ומבקשים שיפתח שערי שמיים וישפיע מטובו על כל בריותיו.
בליל ראש חודש ניסן נוהגים יהודי מצרים לציין את סדר ה"אל-תווחיד" (סדר הייחוד) בערב של תפילה ופיוט, שמחה ושירה, מאכל ומשתה. מדובר בגלגול של חג ארץ-ישראלי עתיק בן למעלה מאלף שנה. "לפי המסורת, נחשב החג כאחד מארבעה ראשי השנה היהודיים", מסבירה חלי טביבי ברקת. "בערב מתאספים בבית הכנסת, קוראים קריאת שמע ושרים פיוטים שונים".
"סעודת אסתר" הוא כינוי למאכל נוסף שנהגו חלק מיהודי אשכנז להוסיף לסעודת היום השני של פסח, שעל פי המסורת מוכר כיום שבו התקיים המשתה השני שערכה אסתר המלכה למלך אחשוורוש ולהמן, ובו חשפה את מזימתו של המן להרוג את היהודים.
המנהג איננו עתיק במיוחד, והוא מוזכר לראשונה במאה ה-17 בספרו של הרב ישעיה הלוי הורוויץ, "ספר שני לוחות הברית": "וראיתי מאחד מהמדקדקים שהיו עושים בסעודתם של יום שני של פסח איזה זכר לסעודת אסתר, כי בו ביום נתלה".
ביום השני של פסח, שהוא גם "יום טוב שני של גלויות", מתכנסת הקהילה בבתי הכנסת לציין את צאת צום שלושת הימים בארוחה חגיגית, שלצידה תפילה וניגונים. בקהילות המשמרות את המנהג, נוהגים להוסיף בסעודת החג מאכל מיוחד שסימל את סעודתה של אסתר המלכה, שהביא למפלתו של המן ולתלייתו.
במהלך חול המועד פסח או באסרו-חג של פסח (כ"ב בניסן), מתכנסת קהילת כורדיסטן בחיק הטבע, שם זקניה מעבירים לצעירים את מסורות העדה. כזכר ליציאת מצרים, עוזבים בני הקהילה היהודית את בתיהם - ומתיישבים במתחם מחוץ לעיר לחגיגה הכוללת תפילות מיוחדות, טקסי שידוכים ואירוסין, הכנסת ספרי תורה ועוד.
אי אפשר בשום צורה לקרוא למימונה "חג סודי" או "בלתי רשמי". מדובר, אחרי הכול, בחג העדתי שהצליח יותר מכולם להתקבע במיינסטרים של הלו"ז היהודי. מצד שני, אי אפשר למנות את שלל המסורות העתיקות של עדות ישראל מבלי להתייחס למימונה. ואם אתם חושבים שאתם יודעים עליה הכול, תחשבו שוב.
רווקים? רווקות? עזבו אתכם מטינדר. ליהודי איראן יש חג שיכול למצוא לכם אהבה. הכירו את רוּזֶה בָּאע', חג הגן, היום שבו יוצאים לטבע בתקווה לחזור ממנו עם זוגיות. ערב החג מכונה בשם "שָׁבֶּה סָאל" (בפרסית: ערב ראש השנה) - והיום נקרא "רוּזֶה סָאל" (יום ראש השנה).
אבל בישראל ובקהילות שונות באיראן נקרא היום "רוזה באע'", והוא מתחיל כל שנה במוצאי שביעי של פסח (ובגולה - שמיני של פסח), ולמחרת היום (בארץ זה האסרו חג שחל בכ"ב בניסן). על גבי מפה לבנה עורכים היהודים הפרסים ארוחה חלבית מפוארת, שכל מרכיביה הם סגולה לפיריון, לשגשוג ולברכה.
יום הניצחון מציין את ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית, ומהותו - הכרת תודה למי שחירפו את נפשם וגופם כדי להציל את עמם. התאריך הגיע מחגיגות בינלאומיות הנערכות ב-9/5 - "יום הניצחון במלחמת המולדת הגדולה", המציין את ניצחון בעלות הברית בכלל והצבא האדום בפרט, על גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה.
החג נחגג בעיקר בקהילות ברית המועצות לשעבר, שמהן עלו כ-25 אלף וטרנים (ותיקי המלחמה), שלחמו במלחמת העולם השנייה. יותר מחצי מיליון יהודים לחמו בשורות הצבא האדום, ואף כי באותה העת נאסר על אזרחי ברית המועצות להביע הזדהות דתית או לאומית, אין ספק כי רובם המכריע נלחמו בשם שתי הזהויות שלהם – הסובייטית והיהודית.
בשנת 2017 חוקקה הכנסת חוק שקובע כי 9 במאי הוא "יום לציון ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית ולהנציח את זכר גבורת הלוחמים מקרב בעלות הברית, בדגש על גבורת הלוחמים היהודים". שנה לאחר מכן אישרה הכנסת את ההכרה בתאריך העברי, כ"ו באייר.
בראש חודש סיוון תיקן השל"ה הקדוש, רבי ישעיהו הלוי הורוויץ, מגדולי רבני אשכנז במאה ה-17 - שתאמר תפילה להצלחת גידול הילדים וחינוכם לתורה, יראת שמים והצלחה בכל מעשיהם בעתיד. התפילה מוכרת כ"תפילת השל"ה", אף שככל הנראה חוברה על ידי רבי שבתי סופר מפרמישליאן.
למעשה מדובר בחג השבועות, אבל בבוכרה ציינו במועד זה את ה"גולי סורך" – ורד אדום, ובפי יהודי פרס זה ה"מואדה גול" – חג השושנים. בקהילות אלו ובאיטליה, ספרד, אפגניסטן, ליטא, פולין, מרכז אסיה וצפון אפריקה נוהגים מנהגים מיוחדים בחג. מקובל לקשט את הבית ואת בית הכנסת בפרחים, ענפי ירק וצמחים ריחניים, זכר להר סיני שלבלב בזמן מתן תורה, ומשום ששבועות הוא יום הדין לפירות האילן.
יש הנוהגים אפילו לזלף מי שושנים על המתפללים ולזרוק עלי ורד על ספרי התורה, משום שהתורה מסמלת חיים, והצמחים הנאים מבטאים חיים וריחם מוסיף עונג ושמחה. בנוסף, ביום זה הושם משה בתיבה. הירק הוא תזכורת לקני הסוף שגדלו על שפת היאור.
יהודי אפגניסטן נוהגים למולל את הוורדים ולהכין מהם מי ורדים, ויש שמייבשים אותם לבישול. כשמבשלים את הוורדים (להפקת מי ורדים) שולקים בתוך המים הרותחים גם ביצים קשות. את הביצה מוסרים לרב לכתוב עליה פסוקים מן המקרא, ואחר כך מעניקים לילד לאכול – סגולה לפיתוח השכל ולהתקדמות בלימודים.
פורסם לראשונה: 14:09, 16.12.20
