לא יכולתי לזוז, הרגשתי ראש מתחתיי: עדות הניצול הרב יוסף לייבי שנפגע באסון מירון
(צילום: עידו ארז, משי בן עמי)
הרב יוסף משה לייבי מורגל בהילולת מירון. הוא מהוותיקים שפוקדים אותה כבר שנים רבות, וכמדי שנה השתתף בהדלקות ובמיוחד בזו של תולדות אהרן. גם כמות האנשים לא הייתה חריגה - צפוף כתמיד. דבר לא הכין אותו להתממשות הסיוטים הגרועים ביותר: להיקבר בחיים תחת ערימות של בני אדם, בשביל שהלך בו פעמים רבות בעבר – ושחשש ממנו פעמים רבות בעבר.
"האירוע של חסידות תולדות אהרן מתקיים בדרך כלל זה במוצאי ל"ג בעומר, בלילה שאחרי", הוא מספר בריאיון לאולפן ynet, ממיטתו שבבית החולים זיו. "לרוב זו ההדלקה האחרונה, אך השנה – בגלל שבת – היא הוקדמה. ניצלתי את ההזדמנות להשתתף בה".
"ההדלקה ברחבה הייתה מסודרת ומאורגנת, אך הייתה צפיפות גדולה", הרב לייבי מסביר. "הם השתדלו לארגן והודיעו להתפזר, להיכנס פנימה. אבל אנשים באו בהמוניהם ואי אפשר היה למנוע את זה. יצאתי די בהתחלה כי כבר הייתי שעות רבות במירון, כך שהייתי מהראשונים שירדו".
"הרגעים הנוראיים האלה"
הרב לייבי אומר כי היציאה – ירידה צרה יחסית לכמות האנשית – "היא הבעייתית", כדבריו. "יש שם דרך לא מוצלחת, לא בטיחותית. פתאום היו צעקות, אנשים החלו ליפול וגם אני נפלתי. בנס נפלתי שמאלה, כך שפלג הגוף העליון שלי היה משוחרר, רק הרגליים נקברו תחת אנשים. לא ידעתי אם אחיה, רק התפללתי לקב"ה שיציל את כולם, שלא יהיו נפגעים בנפש".
לייבי מספר כי שכב "עם הפנים על הקרקע" והתפלל. "ניסיתי לקרוא שיחלצו אותי, הרגשתי שהרגל שלי נשברת. הרגשתי משהו חם, פחדתי משטף דם, ניסיתי לצרוח... נפלתי בין רגליים של אנשים שכנראה רצו לעלות. אחד מהם בא לבקר אותי אתמול. הוא זוכר אותי, הוא היה שם בפינה.
"ביקשתי שינסו להרים רק לראות מה עם הרגל, שלא יהיה איזה עורק שנפתח. אבל לקח זמן עד שכוחות הביטחון הצליחו להגיע עד אליי, וכמעט שהפסקתי להרגיש את הרגליים. בשלב מסוים רצו למשוך אותי, אך הרגל שלי הייתה מרוסקת".
על אף כאבי התופת לא הפסיק הרב לייבי לייחל לחילוץ. "כשפינו אותי וראיתי שברוך ה' אני חי וקיים, הרגשתי נס של ממש. כוחות הביטחון עבדו בצורה מיוחדת מאוד, בזריזות. פינו אותי למטה עם האלונקה, ומשם לזיו. אבל הרגעים האלה, הרגעים הנוראיים האלה שאתה שוכב על האדמה עם הפנים כלפי מטה. וכנראה שהיה מישהו מתחתיי כי הרגשתי ראש מתחת. והרגשתי שזה שמעליי לא יכול לזוז.
"רק התפללתי, יש לי אישה וילדים, אני רוצה לחנך אותם, לגדל אותם, התפללתי שה' ייתן חיים ורפואה לכולם. למדתי להכיר את ערך החיים, קיבלתי את החיים שלי במירון. גם כשהחיים זורמים ושוטפים כרגיל, הם מתנה וצריך לנצל אותם לדברים טובים".
