הזמרת אתי אנקרי נאלצה לבטל את הופעתה בטענה כי פוגעים בכבודה ובבחירתה להופיע בפני נשים בלבד – והלוחמות נגד הפרדה באתרים ציבוריים, פשטו על אתרי החדשות והרשתות החברתיות כדי להצדיק את האיסור העקרוני שהושת על ההופעה הנפרדת. בבסיס טענתן - החשש שאם נתיר לאנקרי להופיע בפני נשים בלבד, אנו עלולים להכשיר פעילויות דומות לגברים בלבד.
גם אם הלוחמות נגד הפרדה במרחב הציבורי לא ביקרו בבית כנסת מימיהן – אני רואה בהן פמיניסטיות אורתודוכסיות, שכן הטיעונים שלהן מעלים בי אסוציאטיבית שיח מרתק ולא פחות טעון שניהלתי עם רבי יעקב, אברך רדיקלי וחבר טוב לשעבר, שמתגורר מולי בעיר מגוריי, מודיעין עילית.
רבי יעקב נהג לנזוף בי חמורות על החזקת סמארטפון – טלפון שאינו כשר, ואף אסר עליי להיכנס לביתו עם "המכשיר הטמא". הוא הבהיר לי כי בשימוש במכשיר, לא רק שאינני נחשב לאדם חרדי - אני אף פוסל את עצמי בכך לעדות. לא פחות.
"סייג לתורה"
הטיעון שהעלה, צריך לומר, לא משולל היגיון: המכשיר החכם עלול, במאמץ לא רב, להוביל את המשתמש בו לעברי פי-פחת, או בעברית מדוברת – לאתרי תועבה ופורנו. ההחזקה של מכשיר הכולל בתוכו, במרחק לחיצה, ים של סרטים ותמונות תועבה - פוסל את בעליו, לפי ר' יעקב, כאישיות דתית או אפילו כאדם כשר. מי מוכן להתרועע עם חובש כיפה שחורה שבכיסו כל תמונות התועבה שבעולם? מי יזמין אדם כזה לעדות בחתונתו?
חרף ניסיונותיי להציג טיעון נגדי, ולפיו המכשיר גופו איננו פסול, אלא הבחירה הפרסונלית לעשות בו שימוש לא נכון - סרב הרב, חברי (לשעבר) לקבל את הטיעון. החזקת המכשיר, חזר ואמר, הופכת אותך ל"אדם פרוץ", ומשכך דרש במפגיע לסיים את קשרי החברות בינינו. סיימנו.
ביסוד הפחד של הרב השכן עומדת התפיסה החרדית הרדיקלית הרואה באדם יצור חלש, חסר כל עוגן ובסיס מוסרי, שאיננו רשאי להסתמך על יכולותיו האישיות. אלמלא החוקים והאתיקה המוסרית-חרדית, עלול האדם למצא עצמו במחוזות שאותם לא יכל אף לדמיין. זו, צריך לומר, תפיסה כמעט מהותנית. תפיסה שדורשת היצמדות מלאה להיגדים, לכללים ובעיקר ל"סייגים" ("מיגדר מילתא", בחרדית מדוברת) שהושתו על האדם. ללא הסייג, גורסים תומכי הגישה, רק האל יודע לאן יצרו המשתולל של האדם עלול להוביל אותו.
תורת הפמיניזם
את ה"סייג לתורה" מבקשות גם הפמיניסטיות הרדיקליות, אלא שהתורה שלהן היא הפמיניזם הטהור - והסייג שלהן הוא ההפרדה הבירוקרטית ומשוללת ההיגיון. אתי אנקרי, הזמרת העדינה והמופלאה שחזרה בתשובה ומבקשת להמשיך את אומנותה-אמנותה בדרכה, תזכה לפסילה קטגורית שכן "הפמינסטיות האורתודוכסיות", ממש כמו רבי יעקב, לא מאמינות בגברים, בנשים או במין האנושי ככלל. הן לא מאמינות שנשים מסוגלות לבחור לעצמן דרך ביטוי שונה משלהן, גם ללא חשש מהתפרצות של כאוס מפלה ומסוכן.
ה"אורתודוכסיה" הזו לא נעצרת אצל אתי אנקרי והקהל הנשי העצום שמבקש את התרבות שהיא מוכרת. תומכות הפמיניזם הרדיקלי מבקשות להחיל את משנתן באופן טוטלי על כל מרחב ציבורי – בחסות הטענה כי כל חריגה מהדוגמה הפמיניסטית הטהורה, עלולה להוביל ל"מדרון חלקלק" ול"הדרת נשים" בהמשך.
צילום: אלי קוביןמכאן מגיעה עמדתן הנחרצת נגד הפרדה בהופעות של אמנים שומרי מצוות המיועדים למגזר החרדי, ומכאן גם התנגדותן ללימודים בהפרדה מגדרית במכללות ומרכזים אקדמיים המופנים למגזר החרדי. הטענה המקובלת בקרב העוסקים בתחום, כי אלמלא ההפרדה בהופעות, או במוסדות ההשכלה הייעודיים לציבור החרדי, היה המגזר נותר מאחור ללא פנאי ובעיקר ללא השכלה - נדרסת תחת גלגליה של של "האורתודכסיה" החילונית המסוכנת.
בסופו של יום, מסתבר, תומכותיה של התפיסה הקיצונית הזו מעדיפות בפשטות את הסייג, את הדבקות, את מימוש האידיאל הטהור, על פני הפרקטיקה שמבנה את המציאות.
