.1

בכל פעם שאני קוראת את סיפור רחל ולאה, אני יודעת שלאה אימנו עומדת לבכות. והרבה.
העפעפיים שלה יתנפחו, הריסים ינשרו, הלחמית תאדים. הם יקראו לה "רכת עיניים", אבל בלב יחשבו: מכוערת.
בא לי להגיד לה: חכי-חכי, לאה'לה, את זו שתצחקי אחרונה. רחל עוד תבכה הרבה יותר ממך.
אבל אני יודעת שהיא לא תאמין.

2.

לאה'לה, אימנו המסכנה.
כבר מילדות הסתובבה מדוכדכת, עם נבואת זעם על נישואים לעשיו הרשע, ועם אחות יפה מדי.
כתוב: "ועיני לאה רכות ורחל הייתה יפת תואר ויפת מראה". כמה פרשנים עוד ניסו לרכך ולומר שהכוונה היא שהיו לה עיניים יפהפיות, אבל זה לא עזר להם.
לאה אימנו היתה האשה היחידה בתנ"ך שהסתובבה עם פגם ח י צ ו נ י. תחשבו מה זה עשה לערך שלה בשוק השידוכים.
תחשבו מה זה עשה לה להיות אחות של מישהי כמו רחל.

3.

רחל, אימנו היפה.
יעקב רק רואה אותה - והופ! מתאהב, הופ! מנשק אותה, זו הפעם הראשונה והאחרונה בתנ"ך שגבר מנשק אישה.
אבן ענקית הוא מגולל מפי הבאר, הופ! אומרים שרק האהבה נתנה לו את הכוח לעשות את זה.
תחשבו איזו אהבה זו הייתה.

4.

אגב, רחל לא אהבה אותו בחזרה. אין שום אזכור לזה, אפילו לא ברמז.
לפעמים אני תוהה אם היא בכלל הייתה מסוגלת לאהוב.

5.

אבל לאה אהבה אותו, כמה שהיא אהבה אותו.
תחשבו על האומללות הזו. ליל התשוקה היחידי שהיא זכתה לו, היה הלילה הראשון ההוא שבו יעקב חשב אותה בטעות לרחל.
היחידי. לפעמים אני חושבת כמה פעמים היא שחזרה את הלילה הזה בראשה.

6.

תשמעו אגדה דתית אורבנית (יש לה כל מני גרסאות, אבל את זו אני הכי אוהבת):
באחת ההרצאות של רב ידוע, הוא דיבר על המשולש יעקב-רחל-לאה; הסביר שרחל היא האהובה הנחשקת, ולאה היא האמא. היא עקרת הבית היעילה שמתקתקת עניינים בזמן שיעקב ורחל מתנשקים באוהל.
ואז, כך מספרת האגדה הדתית האורבנית, קמה אחת המאזינות הצעירות ואמרה: "הבחור שיושב לידי, הציע לי נישואין, אבל עכשיו אני מבינה שעבורו אני לאה, זו שתבנה לו בית ותלד לו ילדים, אני לא רחל. הוא לא מאוהב בי".
באחת הגרסאות היא גם מחזירה לו את טבעת האירוסין ויוצאת מהאולם, לקול מחיאות כפיים סוערות.

7.

כי כולנו רוצות שיאהבו אותנו אהבה גדולה, מכלה, לוהבת, כמו שיעקב אהב את רחל, לא?

8.

(לוחשת לכם): אני לא. האהבה שלו מפחידה אותי.

9.

זה לא נראה לכם מוזר שלאה הייתה נשואה ליעקב במשך שבע שנים ולא ילדה לו, ורק אחרי שנשא את רחל לאישה, היא החלה ללדת וללדת?
כתוב "וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה". לפסיכיאטרית נילי בוכמן סלונימסקי יש פרשנות מאוד מעניינת לזה, שקשורה לחוקי הירושה הקדמוניים:
לבן הבכור אז, היו זכויות יתר חשובות, כך שכאשר לאה נישאת ליעקב, היא בעצם גוזלת מרחל את האפשרות ללדת לו בן בכור. לפי הפרשנות הזו, לאה אימנו הרגישה רגשות אשם קשים, שגרמו לה לעקרות פסיכוסומאטית.

10.

אבל מהרגע שיעקב נישא לרחל ולאה לא ילדה - הסיכויים של שתיהן ללדת לו בן בכור משתווים.
ולאה, שמקשיבה לילה אחר לילה לקולות שבוקעים מהאוהל של יעקב ורחל, בוערת מקנאה, וכל המעצורים הנפשיים שלה לגבי ההריון נעלמים, ואז גם מגיעים הילדים.
הגבר שלך אולי לא אוהב אותך, אבל הילדים שלכם דווקא כן. מאוד.

11.

לסבתי ז"ל קראו לאה, ואני דומה לה שתי טיפות דמעות.
אמא שלי סיפרה: "כשרק נולדת, הסתכלתי עלייך ונראית בדיוק כמו סבתא לאה".
היום, כשאני כבר יודעת שלאמא היו יחסים די מורכבים עם סבתא לאה, אני תוהה מה היא הרגישה כששמו לה בידיים תינוקת עם הפרצוף של חמותה.
רק פעם אחת שמעתי את אמא שלי מספרת את הסיפור הזה, אחר כך היא כבר הכחישה.

12.

והיום אנחנו גם צוחקות על זה. בערך.

13.

הגענו לסוף הסיפור.
בראי ההיסטוריה הכול התהפך. כמעט כל הפרשנים אומרים את זה.
זוכרים את לאה הבוכייה מתחילת הפרשה? היום מי שבוכה היא דווקא רחל: "קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה".
רחל האומללה שמתה ונקברה בצד הדרך, ממשיכה לבכות את גורל בניה.
היא תמשיך ותבכה לנצח.

14.

ולאה? היא זו שנקברה לצד יעקב במערת המכפלה, היא תנוח לצידו לתמיד.
היא זו שהוכתרה בתואר "אם הבנים ש מ ח ה, הללויה".
כן, שמעתם נכון. שמחה. לאה היא השמחה, ורחל היא זו שבוכה.

15.

ואת כל זה כל כך הייתי רוצה לספר ללאה האומללה מתחילת הסיפור, אבל כבר אמרתי לכם:
היא לא תאמין לי.

נשות התנ"ך: