חג הפסח לא לבד: בקהילות ישראל השונות - מאלגי'ריה ועד איראן - נשמרו באדיקות חגיגות מסורתיות במהלך חודש ניסן. חגיגות אלו לא זכו להיכנס ללוח השנה העברי - אך הן נחגגות בקול תרועה וללא צורך בלגיטימציה מצד הממסד.
חלי טביבי ברקת, מייסדת ומנהלת מיזם "הלו"ז העברי - קובעים מועדים לדורות", מספרת על חג ה"בְּסִיסָה" של יהודי צפון-אפריקה, שנחגג בא' ניסן (החל הערב, מוצ"ש). "בחג מבקשים ברכה, שפע והצלחה. בטקס מתכנסים כל בני המשפחה, ומערבבים בעזרת מפתח תערובת של סולת ודגנים".
זכר לקורבן מנחה
ראש חודש ניסן מתואר כראש השנה למלכים, יום בריאת העולם, היום שבו יוסד המשכן ויום שקרו בו עשרה דברים טובים לעם ישראל. ליל הבסיסה, לפיכך, הוא ערב חגיגי שבו מודים לה' על כל הטוב שעשה עד כה, ומבקשים שיפתח שערי שמיים וישפיע מטובו על כל בריותיו.
בחנוכת המשכן הקריבו נשיאי שבטי ישראל מנחה מ"קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת, שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ. מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף, שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה" (במדבר ז' י"ג). מרכיבים אלה עומדים במרכז הבסיסה, בעוד ששאר הרכיבים נועדו רק להוסיף טעם.
בליל הבסיסה מתאספים כל בני המשפחה. כל משתתף מערבב בתורו בעזרת מפתח שמן עם הבסיסה - תערובת של גרגירי חיטה או שעורה קלויים וטחונים בתוספת שקדים, תמרים, סוכר ותבלינים - עד שהיא נעשית דומה לטיט (כמו "סולת בלולה בשמן"). כל משתתף בתורו מברך את הברכה, ושאר המשתתפים עונים אחריו בצהלולים. הערב כולו סובב סביב הרצון לברך ולהתברך, לזכות ברווחה ולהעניק ממנה לזולת.
געגועים לבית סבתא
ליל הבסיסה הוא זמן של ברכה לעושר, לרווחה ולפרנסה. מילות הברכה שנאמרות עם ערבוב המפתח מכוונות לפתיחת שערי טובה, בתקווה שידי בני המשפחה כולה יהיו מלאות כל השנה.
עיקר חשוב בליל הבסיסה הוא לשמוח האחד בברכת חברו. פתיחת השפע איננה נחשבת לעניין אישי או פרטי. לא די שיבקש כל אחד על טובתו וצרכיו, אלא ראוי שיסתכל על צורכי חברו ויתברכו כולם יחד.
"לא הכרתי את החג הזה ולא שמעתי עליו", מודה עליזה לביא, מחברת הספר "מנהג נשים". "רק בעיצומו של המסע הארוך אליו יצאתי בעקבות תפילות הנשים ומנהגי עדות ישראל, נחשפתי לאירוע המיוחד. לא אחת שאלו אותי, 'לא יתכן שאת לא מכירה. חמותך לא מזמינה אתכם בליל ראש חודש ניסן?' – לא, עניתי, ומיד פניתי אל דינה לביא, חמותי היקרה שנולדה בטריפולי, שהיא כאם לי. והיא שהורגלה לשאלותיי הרבות, ענתה בכנות: 'כשהילדים היו קטנים קיימנו את הטקס. אבל כשגדלו לא המשכנו. החיים...'"
"בעזרתה ובעזרת מסרניות נוספות למדתי על מנהגי החג ועל הידע שהוא משמר ונושא אתו, וכללתי אותו בספרי", כך לביא. "שנה לאחר פרסום הספר הוזמנתי לליל ראש חודש ניסן - במרכז מורשת יהדות לוב שבאור יהודה. הגעתי לאירוע שנחגג אז לראשונה במסגרת קהילתית, עם חמותי ובתי הצעירה. ההתרגשות של הנוכחים, הגעגוע לבית אמא וסבתא, השאיר בנו חותם עמוק. מאותה שנה אנו מקפידים לציין זאת בבית חמותי כל שנה ושנה".
הכול זהב
לביא מתארת "מקום מיוחד לתכשיטי הנשים - לטבעות, לשרשראות ולצמידים שנטבלים בעיסת הבסיסה והשמן. מיוחסות לכך סגולות לפרנסה לשפע ולחיים טובים. מנהג זה ריתק אותי. לא התכשיטים עצמם, אלא הסיפור שהם סיפרו. תכשיטי הנשים הם עדות וזיכרון למקומן המיוחד של הנשים בחטא העגל ובמעשה המשכן – שבשניהם התעלו על עצמן. כאשר ביקשו בעליהן זהב לעגל – ניסו הנשים בכל כוחן למנוע זאת ולא השתתפו בחטא, וכאשר ביקש משה זהב למשכן – היו אלו הנשים שהביאו תחילה את הזהב, וזכות זאת ננצרה לדורות".
הנשים הן שמעבירות את הטקס, ומנהג זה מתקיים גם כשנכנסים לדירה חדשה - וגם כשנולד תינוק. לדברי לביא, "המסורת מתארת מנהג עתיק יומין, מזמן הנחת אבן הפינה למשכן שחל בראש חודש ניסן, ובו גם נסתיימה מלאכתו. התקווה היא שבראש חודש ניסן ייבנה בית המקדש. הבסיסה מסמלת התחלה וראשית, והבלילה מסמלת את תערובת הבנייה".
פורסם לראשונה: 13:35, 16.12.20
