בעקבות חשיפת ynet: היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, פנה לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה להפקיד בנאמנות בידי מוסד "יד ושם" את "פנקס התרת העגונות של בית הדין במחנה העקורים ברגן בלזן", שאמור היה להימכר במכירה פומבית ע"י בית המכירות "קדם" בדצמבר 2019, כפי שנחשף לראשונה ב-ynet.
היועמ"ש מבקש מבית המשפט להגדיר את הפנקס כהקדש ציבורי שהנאמן שלו יהיה "יד ושם", בהיותו המוסד הציבורי המתאים ביותר. כן מבקש היועמ"ש צו מניעה זמני שיאסור על מכירת הפנקס ועל הוצאתו מגבולות המדינה.
בבקשה נאמר, כי היועמ"ש סבור כי הפנקס הוא נכס ציבורי מובהק, שערכו נולד לו מעצם היותו מסמך ציבורי, וכי אין ספק כי היה נכס מנכסי בית הדין שהיה במהותו ובאופיו מוסד ציבורי, שפעל לטובת ציבור העקורים בברגן בלזן - וממילא לטובת הלאום היהודי בכלל.
"נכס-תרבות חסר תחליף"
היועמ"ש סבור כי לפנקס יש "מעמד של נכס-תרבות חסר תחליף עבור הלאום היהודי והאנושות כולה", וכי יש להכריז עליו כעל הקדש ציבורי אשר ינוהל על ידי מוסד ציבורי ראוי, ובהתאם לדוקטרינת הקניין התרבותי המצדיקה עוד יותר את מניעת מכירתו במכירה פומבית לכל המרבה במחיר.
"פרוטוקול בית הדין של ברגן בלזן" נחשף לראשונה ב-ynet לפני כשנה וחצי, לצד הכוונה להעמידו למכירה בבית המכירות הפומביות "קדם" במחיר פתיחה של 4,000 דולרים. הפרשה עוררה הדים רבים, וארגון שארית הפליטה מהאזור הבריטי (ברגן בלזן) עתר לבית המשפט, באמצעות עורכי הדין דוד פורר ולימור לוי, בדרישה לעצור את המכירה. הם אף קראו ליועץ המשפטי לממשלה להתערב ולפעול באופן מערכתי להגנה על מסמכים מתקופת השואה. בעקבות כך הודיע בית המכירות על הסרת הפריט, הנמצא בידיים פרטיות, מהמכירה.
הפרוטוקול הוא עדות היסטורית יוצאת דופן - תיעוד ראשוני על השמדת יהודי אירופה בשואה. כדי להתיר את אסירי המחנה שהיו נשואים לפני המלחמה, נזקקו הרבנים לחקור באופן יסודי את דרכי ההשמדה, וביררו היטב את סיכויי ההינצלות של יהודים מאירועים שונים. לשם כך הם גבו עדויות מניצולי השואה.
העדויות בו חושפות כי מבלוק החולים באושוויץ לא שרד איש. אחת העדויות המצמררות מתארת כיצד שיתף אסיר בשמו, שם המקום ממנו הגיע ועל כך שיש לו אישה ושני ילדים זמן קצר לפני רציחתו. עדות אחרת מגוללת את סיפור מותו של אדם תוך כדי צעדת המוות, כאשר העדים לרגע הנורא חויבו להמשיך הלאה בלא יכולת לקבור אותו.
"תיעוד מצמרר של הדרכים שבהן נרצחו יהודים בשואה"
הפנקס המדובר היה שייך לחברי "בית הדין" של מחנה הריכוז, רבי יואל היילפרן (ששלושת ילדיו נרצחו בשואה), רבי ישראל אריה זלמנוביץ, רבי יששכר בעריש רובין ורבי יצחק גליקמאן, כולם שורדי המחנה. הרבנים פעלו בשיתוף פעולה עם רבי שלמה דוד כהנא שישב בירושלים, ומיד עם פרוץ מלחמת העולם השנייה החל להיערך לקראת היתר עגונות מהארצות שבהן התחוללה המלחמה. הוא ניסח "היתר עגונות" עקרוני שיוכל לשמש ברבים מהמקרים, והחל לגבות עדויות ולהתיר עגונות.
בראש כל עמוד בפנקס הייחודי נכתב שם השורד או השורדת, ולאחריו העדות שנמסרה לגבי בני הזוג וחותמת העד. לאחר מכן כתבו הרבנים היתר נישואין על סמך אותה עדות, וצירפו את חתימותיהם. תחילה מופיעה גביית העדות, כשהיא חתומה על ידי גובי העדות, ולאחר מכן היתר הנישואין החתום על ידי הרבנים המתירים.
פרופ' ג'ודית תידור באומל-שוורץ, ראש מכון השואה באוניברסיטת בר אילן, אמרה ל-ynet כי "מדובר במסמך חשוב, מדהים ועצוב שנותן לנו מעין 'צילום מצב' מיד לאחר השואה. הפנקס מביא תיעוד מצמרר של הדרכים שבהן נרצחו יהודים בשואה, שללא תיעוד זה לא היה נותר זכר למותם".
ההד הציבורי שלו זכתה הפרשה הגיעה רק חודש אחרי שב-ynet פורסמו מכתבי ילדים מפולין, 1938, זמן קצר לפני פרוץ השואה, שעמדו אף הם לפני מכירה פומבית. בית המשפט המחוזי מנע את מכירתם, לאחר שבני משפחתה של אחת הכותבות זיהו כי המדובר בקרובת משפחתם, בעקבות הפרסום ב-ynet. לקראת הדיון בעתירה ביקש בית המשפט כי מלבד בית המכירות - יתייצב בפניו גם מוכר המכתב, ואז התברר כי מדובר בדודי זילברשלג, איש עסקים חרדי, המשמש גם כחבר מועצת "יד ושם". בעקבות כך פנה גם ארגון יוצאי זגלמביה בדרישה לעצור את מכירת שאר המכתבים, כמה שעות לפני קיום המכירה, והיא נעצרה.
עורכי הדין פורר ולוי מסרו בתגובה להגשת הבקשה על ידי היועץ המשפטי לממשלה: "אנו מברכים על הפעולה של היועמ"ש. המדובר במסמכים בעלי חשיבות עליונה, ומקומם הוא ב'יד ושם'".
