ימי החג
חג סוכות נמשך שמונה ימים - מט"ו ועד כ"ב בתשרי. היום הראשון (נקרא גם "חג ראשון") והיום האחרון (הוא שמיני עצרת ושמחת תורה) הם ימי שבתון, האסורים בכל מלאכה – מלבד המלאכות שהותרו לצורך "אוכל נפש" – בישול אוכל על-ידי העברת אש (אך ללא הדלקתה).
שני ימי השבתון, היום הראשון של החג והיום השמיני, נפתחים בהדלקת נרות, תפילת ערבית, קידוש וסעודת חג. בבוקר – תפילות שחרית ומוסף, סעודת יום טוב, ובצאת החג – הבדלה.
גם במעבר מיום טוב ראשון לחול המועד, וגם במעבר משבת לחול המועד עורכים הבדלה. אלא שבמוצאי החג מבדילים רק על היין, ובמוצאי שבת גם על בשמים ונר (סדרי התפילות המיוחדים לסוכות ולשמיני עצרת – בהמשך).
חול המועד
הימים שבין יום טוב ראשון לבין שמיני עצרת הם ימי חול המועד.
אין בתורה פירוט מה הן המלאכות האסורות ומה מותר בחול-המועד - וחכמים הם שהגדירו זאת. הם קבעו כי האיסור אינו מוגדר לפי סוג המלאכה, כמו בשבת, אלא לפי ההקשר שבו היא נעשית. למעשה, חכמים קבעו חמשה עקרונות המתירים לעשות מלאכות בחול המועד:
• "צורך המועד" – מותר לעשות מלאכות המיועדות לצורך המועד. אבל אין להשאיר בכוונה לחול המועד מלאכות שהיו יכולות להיעשות מראש, ואין לנצל את חול המועד לעבודות המיועדות לאחרי החג.
• "דבר האבד" - דבר שאי הטיפול בו יגרום להפסד ממון. לדוגמה – אפשר לתקן ברז דולף, כדי למנוע בזבוז מים ונזקי רטיבות.
• "מלאכת הדיוט" - מלאכה שאינה מצריכה ידע מקצועי. לדוגמה, מותר לתקן כפתור בבגד, אך לא לסרוג צעיף. בכלל זה יש להחשיב כל מלאכה שאין בה טרחה מיוחדת ואינה מצריכה מיומנות מיוחדת.
• "צורך הרבים" – מלאכה שנעשית לצורך הציבור, מותרת. לדוגמה, סלילת כבישים ומדרכות על ידי הרשות המקומית מותרת גם בחול המועד.
• "אין לו מה יאכל" - אדם שנזקק לפרנסה ברמה בסיסית ביותר – רשאי לעבוד בחול המועד. שהרי שכרו הוא לצורך המועד שלו.
ארבעת המינים
מצוותו המיוחדת השנייה של חג סוכות – "ולקחתם לכם". ארבעת המינים שנוטלים רק בשישה משבעת ימי חג הסוכות – ולא בשבת.
הברכה: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב" – הלולב מוזכר בברכה מאחר שהוא הציר הבולט והמרכזי של ארבעת המינים.
זמן הנטילה: יוצאים ידי חובת המצווה במשך כל היום - מהנץ החמה ועד השקיעה (ובדיעבד, אפשר גם מעלות השחר, אם לא יוכל אחר כך ליטול לולב, וכן אחרי השקיעה – עד צאת הכוכבים, ובלי ברכה). הזמן העיקרי של נטילת הלולב והנענועים הוא בעת אמירת ההלל והקפת הבימה בהושענות בתפילת שחרית בבית הכנסת. "זקני ירושלים" היו מסתובבים כל היום עם הלולב בידם, כחייל המופקד על נשקו ואינו נוטשו אף לרגע אחד.
אופן הנטילה: כדי לצאת ידי חובה, די להגביה את ארבעת המינים יחד, כדרך גידולם (הראש כלפי מעלה). המנהג הוא גם לנענע אותם לארבע רוחות השמים, למעלה ולמטה. יש סדרים ומנהגים שונים באופן הנענועים ונזכירם בהמשך - בסדר התפילה.
החייבים: כל הגברים בני מצווה חייבים. נשים פטורות, כדין מצות עשה שהזמן גרמה, אבל רבות נוהגות ליטול ואף להקפיד על קיום המצווה. הפסיקה האשכנזית מתירה גם לנשים לברך "אשר קדשנו במצוותיו".
יש לחנך ילדים מקטנות למצווה זו כמו לשאר המצוות. בעבר, בעיקר בגולה, היה קשה מאד להשיג ארבעת המינים ויהודים מסרו את נפשם וממונם על מצווה זו. כיום, שבחה של ארץ ישראל הוא, שנקל להשיג בה מינים כשרים ואף מהודרים במחיר השווה לכל נפש, וראוי שלכל אחד יהיו ארבעת המינים, כדי שיוכלו ליטלם בשעת ההלל, לרבות ילדים שהגיעו לגיל שבו הם כבר מתחנכים להתפלל בבית כנסת ויש ביכולתם ליטול הלולב כהלכתו.
המינים: אתרוג אחד, לולב אחד, שלושה הדסים – ויש הנוהגים גם יותר, ושתי ערבות. כל אלו אגודים יחד באגד אחד.
דיני המינים – הזיהוי המדויק של הצמחים, הפרטים הכשרים והפוסלים, המהודר ושאינו מהודר – מצריכים דיון ארוך ומפורט. כיום, לרוב העולם אין בכך צורך – בשווקים מוכרים ארבעת המינים מפוקחים ומבוקרים, עם הכשרים ברמות הידור שונות, ובמחירים סבירים. אין צורך להוציא הון עתק על ארבעת המינים, ורבים המעדיפים לתת את המותר לצדקה.
סדרי התפילה
תפילת חג הסוכות מורכבות מסדרי התפילות הרגילים של יום חול, תוספות של שבת ומועד, והוספות ייחודיות לחג זה בלבד.
מתפללים תפילה של יום טוב. בתפילת העמידה, ברכת היום: "אתה בחרתנו ... מקדש ישראל והזמנים". בשחרית, אחרי תפילת העמידה, מוסיפים "הלל" שלם. אוחזים בארבעת המינים ומנענעים לפי המנהג המקובל: במזמור "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" בתחילה ובסוף, וב"אנא ה' הושיעה נא". אחרי ההלל – מוציאים ספר תורה, מקיפים את הבימה, איש לולבו בידו, וספר התורה שעליו, תוך כדי אמירת פיוטי "הושענות". יש הנוהגים לומר הושענות בסוף תפילת מנחה.
לקריאת התורה מוציאים שני ספרים, בראשון קוראים חמישה קרואים בפרשת המועדים שבחומש ויקרא, ובשני – מוסף של סוכות מתוך חומש במדבר. להפטרה קוראים מנבואת זכריה על חג הסוכות שלעתיד לבוא. אחרי הכנסת ספר התורה מתפללים מוסף של חג, ומזכירים את קרבן המוסף של יום הראשון. גם במנחה מתפללים תפילת עמידה של חג. אין קריאת התורה במנחה בחג.
סדר התפילה בימות חול המועד
מתפללים ערבית שחרית ומנחה כבכל יום, ומוסיפים "יעלה ויבוא" בברכת העבודה ("רצה"), גם בברכת המזון, מוסיפים "יעלה ויבוא" בברכת בונה ירושלים, בכל שמונת ימי החג. בשחרית מוסיפים הלל, הושענות וקריאת התורה במוספי היום בחומש במדבר – בדומה לחג. תפילת מוסף בכל יום – כמו בחג. יש מחלוקת קדומה אם מניחים תפילין בחול המועד או לא. וכל אחד יעשה כמנהג אבותיו, ולא ישנה באופן בולט ממנהג בית הכנסת בו הוא מתפלל.
שבת חול המועד
מתפללים תפילה של שבת, אך מקצרים בקבלת שבת. בבוקר – הלל והושענות כבכל ימי החג – אך אין נוטלים לולב כלל! מוסף של יום טוב, שבו מזכירים גם את השבת ומוספיה: "מקדש השבת וישראל והזמנים". יש נוהגים לקרוא מגילת קהלת בשבת זו. יש הקוראים אותה לפני קריאת התורה, מתוך מגילת קלף ואף מברכים על קריאתה "על מקרא מגילה" ו"שהחיינו".
שמחת בית השואבה
מנהג חסידים שהולך ומתפשט ונהיה נפוץ יותר ויותר – לקיים "שמחת בית השואבה" בלילות החג, זכר לשמחה שהייתה במקדש – כפי שתואר לעיל. אין כללים וסדר קבוע לשמחה: אוכלים ושותים, שרים ומנגנים, יש אומרים את 15 מזמורי "שיר המעלות" בתהלים, לומדים ועוסקים בתורה, רוקדים ושמחים שמחה של מצווה.
זכר להקהל
בזמן שבית המקדש היה קיים, צוּוָה עם-ישראל להיאסף במקום אחת לשבע שנים, במוצאי שנת השמיטה, ולשמוע שם דברי תורה מפי המלך. המעמד קרוי על-שם הפסוק העוסק בו, "הקהל את העם, האנשים והנשים והטף", ונקבע להתקיים בחג הסוכות, שבו הם עולים לרגל ומגיעים בלאו-הכי לירושלים.
אף שכיום המצווה אינה תקפה, הונהג בעשרות השנים האחרונות בכותל המערבי אירוע "זכר להקהל" המנציח אותו, כאשר נשיא המדינה ממלא כביכול את מקום מלך ישראל, וקורא פרשיות נבחרות מחומש דברים. השנה ייערך המעמד ביום ד' (ב' חול המועד סוכות, 12/10).
בנוסף לאירוע המרכזי, אירועי "הקהל" נוספים נערכים בימות חול המועד סוכות במקומות שונים בארץ ואף בעולם, במתכונת צנועה יותר ופחות נאמנת-למקור. המעמד העתיק מונצח בהם בעיקר בהתאספות של קבל-רב סביב מטרה נעלה משותפת – דתית, חברתית וכדומה – וגם כסמל לאחדות העם.
הושענא רבא
היום השביעי של חג הסוכות נחשב ליום מיוחד במינו מבין ימי חול המועד. יש הקוראים לו "יום חיבוט ערבה". ביום זה מקיפים את הבימה שבע פעמים, ומרבים באמירת הושענות. אחרי ההקפות נוטלים אגד של ערבות, על פי הקבלה – חמש דווקא. אומרים מספר פיוטים העוסקים בעיקר בברכת ריבוי המים והשפע לשנה הבאה, ובסיום – חובטים את הערבות בקרקע.
מנהג זה, שנראה מוזר, מיוסד על חגיגת הערבה שהייתה במקדש, שסימלה את ריבוי המים והשפע. ועליו נוסף נופך מיוחד על פי הקבלה. המקובלים והחסידים רואים בהושענא רבא את יום החתימה של ימי הדין. לכן נוהגים בו כמה מנהגים של ימים נוראים: יש מתפללים בבגדי לבן, בניגון של יום הכפורים. טובלים במקווה. רבים נוהגים להישאר ערים כל הלילה ולעסוק בתורה כדי "להיטיב את החתימה".
בהושענא רבא נפרדים מכמה מן המנהגים שליוו אותנו במשך כל הימים הנוראים: אלו שנוהגים לומר "לדוד ה' אורי וישעי" בסיום התפילה, מראש חודש אלול, אומרים את המזמור בפעם האחרונה בהושענא רבא. מי שנוהגים לטבל הפת בדבש בכל יום מאז ראש השנה – הפעם האחרונה היא בהושענא רבא. תחושת הסיום והסיכום של הימים הנוראים
מיתרגמת גם לברכה המקובלת ליום זה: "פתקא טבא", כביכול ביום זה שולחים פתקאות מן השמים ובהן מפורט גזר הדין שנחתם לכל אחד בימים הנוראים.
הושענא רבא הוא גם יום אחרון של חג הסוכות. בבוקר, אחרי התפילה נפרדים מארבעת המינים, ובסופו של היום נפרדים מן הסוכה. יש הנוהגים לסעוד סעודת מצווה קלה (אין לסעוד סעודה של ממש כדי לא להגיע שבעים לסעודת החג של שמיני עצרת), ואומרים נוסח תפילה לפרידה מן הסוכה, שעיקרו תקוה: "יהי רצון שנזכה לישב בסוכת עורו של לוויתן".
זכה חג הסוכות ואין הוא מסתיים בחטף, אלא אדרבה, הולכים מחיל אל חיל, ומתקדמים לחג השמח הבא: שמיני עצרת ושמחת תורה.
"ושמחת בחגך – והיית אך שמח" – על כל בית ישראל.
פורסם לראשונה: 01:27, 02.10.20
