חודש חשוון הוא החודש השמיני בשנה, על פי המקרא. לא ברור היכן ומתי נוסף לו התואר "מר" שהפך אותו ל"מר-חשוון", וטעמים שונים ניתנו לתוספת זו. אחד מהם תולה את ה"מר" בהיעדרם של חגים וחגיגות בחודש זה, ואף צבר של מאורעות שליליים, על פי המסורת, שאירעו בו. למשל, המבול בתקופת נח שהחל בחודש חשוון.
הסיגד, חגם של יהודי אתיופיה, שנחגג היום - כ"ט בחשוון - הוא בעצם התיקון של חטא דור המבול. נראה שהלהט של דור המבול להצליח בחיים, שאיפתם להגיע אל פסגת הניצחון, שיבשה את דעתם והביאה אותם לראות בזולת כלי לקידום מטרותיהם ולהגשמת חלומותיהם במקרה הטוב - ובמקרה הגרוע כגורם מעכב ומאיים.
תרבות זו הובילה להרס יחסי האנוש התקינים, לניכור ולבסוף לתפיסות היררכיות ושיפוטיות האחד נגד השני. המקרא מתאר זאת במילים: "כי מלאה הארץ חמס מפניהם", וחכמי הגמרא מדייקים ש"לא נחתם גזר דינם של דור המבול - אלא על עוון גזל". כך הצליח דור המבול לטשטש את הרעיון המרכזי של התורה - "ואהבת לרעך כמוך" דווקא בגלל שהוא לא כמוך.
המטרה: ללמוד לחיות ביחד
מי המבול שטפו ומחקו את העולם שקדם לזה. סבתי נהגה לומר לי: "כשיש אהבה, אפשר לחיות גם על חודו של מחט". אם לפני המבול הרגיש כל אחד שעולמו צר וצפוף, הרי התיקון של מציאות זאת הוא בישיבה בתיבה קטנה עם אבא נח ובניו שם, חם ויפת, המייצגים את הענפים שמהם יצאו כל אומות העולם. כאשר הם למדו לחיות ביחד, הם ניצלו מימי המבול.
חג הסיגד חל 50 ימים לאחר יום הכיפורים. מקובלני מסבי זצ"ל אבא דג'ן (גדעון) מנגשה, שבבסיס התפיסה התיאולוגית בעולמה של קהילת ביתא ישראל עומד ערך יסודי אחד, ערך השוויון. לפני האל כולם שווים. אין שיח של "אתם" ו"אנחנו". יהא האדם אשר יהיה – יהודי או שאינו - כולם מתייחסים לקב"ה בצורה שווה. אין חשוב יותר וחשוב פחות, כולם מהווים חלק מהישות האלוקית.
וזו הייתה מטרתו של חג הסיגד, בין היתר: ליצור פיוס בין אנשים, לשבור חומות ומחיצות המפרידות בין אדם לאדם ובין כפר לכפר; להבין שעם המעט שיש אפשר להיות מאושרים. שבעצם כולנו חיים בתיבה של נח.
כיצד העבירו את המסר לקהילה?
באתיופיה החלו ההכנות לחג ימים רבים לפניו, כאשר התושבים היהודים שגרו בכפרים נידחים התקבצו לכפרי היהודים שהיו סמוכים להר שעליו נחגג הסיגד.
יום הסיגד עצמו היה יום צום. כולם קמו השכם בבוקר, טבלו בנהר ולבשו בגדי חג. הכהנים היו מוליכים את ספר התורה בראש שיירה שעלתה במעלות ההר תוך כדי שירה, והנשים השמיעו קולות שמחה. חלק מן העולים אל ההר נהגו לשאת על גבם או על ראשם אבן כאות הכנעה לפני ה' וכהבעת רצון לבקש סליחה.
התפללנו לעלות לירושלים, לעיר שעושה את כל ישראל חברים - ושם להגביר את האהבה, הסליחה וההבנה ההדדית. דומני שאפשר להתבונן במנהג הרמת האבן על הכתף כאות וכסמל להכנעה לפני האל. ביום הכיפורים הכנעה זאת הייתה חזרה בתשובה, חשבון נפש אישי ופרטי לפני האל. 50 יום אחר כך, בחג הסיגד, שוב ישנה חזרה בתשובה - אך הפעם היא מתמקדת בחשבון נפש ציבורי, תוך הגברת תחושת תלות הדדית, אכפתיות וסולידרית.
זאת הכנעה של כל אחד מאתנו לפני הזולת. למדנו לחיות ולהתבונן על העולם דרך המשקפיים של האחר, למרות שבכפר לא ידענו מה זה משקפיים. אבל יותר מזה, למדנו לראות את המציאות בעיניים של גאולה, ולא בעיניים של חורבן ונבואות זעם.
אולי כדאי שנצום
השנה כדאי היה לציין את החג הזה בצום כללי כזעקה על הפירוד והשסע בחברתנו. בעת הזאת חייבים לאמץ את תודעת ההכנעה, ראיית הטוב שבכל אדם ובכך לשאוף ליצירת חיבור והבנה בין אנשים שונים מכל העדות מכל הזרמים.
חג הסיגד נחגג מתוך תודעה והבנה שאנחנו לא לבד, ושללא הזולת אין לנו קיום והמשך. איש בא לקראת רעהו מתוך אותה תודעת ההכנעה המחברת ומייצרת שוויון, אבל בעיקר מתוך הגברת האמון ההדדי וראיית הטוב - בתקווה לעתיד משותף.
יש לנו את החברה הכי נפלאה בעולם - יהודים ושאינם יהודים, כל אזרחי ישראל, כולנו משפחה אחת בגלל שאנחנו מאמינים גדולים ביכולתה של החברה הישראלית לעשות תיקון, לחזור בתשובה, ובכך לרפא או לצמצם את השיח האגרסיבי העוסק בנראות ופחות בעובדות; אותו שיח מוקצן, תחרותי ואגרסיבי שמסמן "טובים" ו"רעים" באופן דיכוטומי.
זו ההזדמנות להזכיר למנהיגינו את בקשתם של מנהיגים מקרב הקהילה האתיופית, להוריד מחודש חשוון את התואר "מר". הלא יש לנו את חג הסיגד שנחגג בחודש זה, והפך אותו מ"מר-חשוון" ל "מתוק-חשוון".
- הרב שרון שלום הוא ראש הקתדרה הבינלאומית לחקר יהדות אתיופיה בקריה האקדמית אונו
פורסם לראשונה: 13:15, 16.11.20
