קשה להצביע במדויק מתי החל עלון בית הכנסת להופיע. בשנת 1984 התחיל ד"ר יצחק אלפסי, תוך ניצול סובסידיה כספית מטעם מפלגת המפד"ל, לפרסם את "שבת בשבתו", ראשון העלונים בעלי המתכונת המקובלת כיום. ואולם חוקרת התנ"ך הידועה, נחמה לייבוביץ', החלה להפיץ עותקים מודפסים בצפיפות של פרשנותה על פרשת השבת עוד קודם לכן.
לא מעט עלוני בית כנסת החלו כיוזמות מקומיות. על-פי הערכה אחת, כבר בשנת 1996 הופצו כמיליון עותקים של כמאה עלונים שונים. סקר משנת 2004 על קהילות של הציונות הדתית שפורסם בגליון האלף של "שבת בשבתו" – מצא ש-69% מהמשיבים נהגו לעיין בעלוני בית כנסת בכל שבוע, ועוד כ-10% כמעט כל שבוע. רק 3% מעולם לא עיינו בהם, ורק 6% לא נהגו לקחת אותם הביתה מבית הכנסת. כמו כן נמצא שגם 41% מהנשים נהגו לעיין בעלונים, כמו גם 26% מהילדים.
עלוני בית הכנסת מצויים כיום בשלבי התפתחות. בעוד שהמטרה של יצירת עיתון במדיה הרחבה יכולה לנוע בין הפקת רווח לקידום מסר פוליטי, המניעים ליצירת עלוני בתי כנסת משתרעים על טווח רחב יותר. קיימים עלוני בתי כנסת שנוצרו עבור קבוצות מטרה שונות על ידי מגוון רחב של מוסדות, כולל מוסדות חינוך דתיים רבים כמו ישיבות, תוך שיקוף טווח נרחב של השקפות תיאולוגיות. אך לא מעטים כיום מופקים על ידי מוסדות או בעלי אינטרסים שונים, לעתים כדי לקדם את תוכניותיהם.
ואכן, עד סוף העשור הראשון של המאה הפכה התופעה של הפקת עלון שבת כמעט לחובה בכל מוסד חינוכי דתי המזוהה עם המגזר הדתי-לאומי.
לא רק דברי תורה
מרבית העלונים מופקים בסגנון פופולרי, המיועד לפנות אל קהלים רחבים באוכלוסייה. חריג אחד הוא העלון המופק על ידי אוניברסיטת בר אילן, בעל הסגנון האינטלקטואלי האופייני לה. חלק מהעלונים הפופולריים ביותר היו אלה שזוהו עם ישיבות ממגזר הציונות הדתית, שנועדו לקהל החוזרים בתשובה. למשל, "עולם קטן", שבועון צבעוני בגודל גליון פוליו, המכוון כלפי בני נוער. עורכיו מיומנים היטב בזיהוי נושאים המעסיקים את בני הנוער. בין הנושאים המכוסים בו - הומוסקסואליות, קיום האל, אוננות וביקורים בהר הבית.
"שבתון" הוא עלון עצמאי שהוקם בשנת 2000 על ידי מוטי זפט (שגם עורך אותו) ושותפיו אלי עציון ושוקי גולובינסקי, וביקש לצעוד במסלול המרכזי בקרב הקהל הדתי-לאומי. הוא מופץ ב-60 אלף עותקים מדי שבוע, בכל רחבי המדינה. בתקופת הקורונה הוא מופץ גם במאות "מנייני חצר", נוסף על תפוצה רחבה ברשתות החברתיות. "שבתון" אינו חושש לטפל בסוגיות שנויות במחלוקת כמו פמיניזם יהודי, הומוסקסואליות, נשים עגונות, כשרות עצמאית, קשרים של אורתודוכסים עם זרמים לא-אורתודוכסים, וכו'.
עלונים מסוימים מבטאים השקפה ימנית מובהקת, עם חריג אחד בדמות "שבת שלום", המופק על ידי "נתיבות שלום", ארגון המזוהה עם תנועת "שלום עכשיו". חלקם פורסמו בתמיכה או בחסות של מפלגות פוליטיות – כולל ש"ס ("מעיין"), ליכוד ("עונג שבת"), דגל התורה ("תודעה"), ו"שבת בשבתו" של המפד"ל באותה תקופה – תוך העלאת השאלה אם העלון משמש כסוכן לגיוס פוליטי בקרב הקוראים.
קיימים עלוני בתי כנסת שנוצרו עבור קבוצות מטרה שונות על ידי מגוון רחב של מוסדות, תוך שיקוף טווח נרחב של השקפות תיאולוגיות. אך לא מעטים כיום מופקים על ידי מוסדות או בעלי אינטרסים שונים, לעתים כדי לקדם את תוכניותיהם
ככלות הכול, הצמיחה המהירה של העלונים כפטריות אחר הגשם בשנות ה-80 וה-90 התרחשה באותה תקופה שארבע המפלגות הללו – הן החרדיות והן של הציונות הדתית – התקדמו מבחינה פוליטית: עליית ש"ס כמפלגה, הפיכת דגל התורה לקול פוליטי נבדל מאגודת ישראל, הליכוד שחיזר אחרי הימין הדתי, והמפד"ל שעבר ימינה.
פרדוכס העלונים בשעת התפילה
השבת אמורה ליצור אווירה רוחנית מרוממת, החופשית מוולגריות מסחרית, ולפיכך יש הטוענים שהעלון, המופץ בתפילות ערב שבת, מנוגד לאווירת הרוחניות החמורה האמורה לאפיין את התפילה בציבור. רבנים מסוימים לא אהבו את מקומם של עלוני בית הכנסת. עבור קוראים מסוימים הם משמשים אפילו כחלופה מושכת לתפילות הפחות מושכות – מה שהביא להחלטה בבתי כנסת מסוימים לחלק את העלונים רק אחרי סיום התפילה של ערב שבת.
חרדים – שגם להם, כמו אצל הדתיים-לאומיים, יש עלוני בית כנסת – היו ביקורתיים יותר. רק 8% ו-4% מהחרדים הליטאים, ו-3% ו-6% מהחרדים החסידיים בהתאמה, היו "לגמרי בעד" או "כמעט בעד" שרבנים ישתמשו בערוצי תקשורת
חלק מהעלונים נאלצים לייצר לעצמם תקציב, מה שגורם להם להיות מלאים בדפי כרומו צבעוניים עם פרסומות בולטות לנסיעות ונופש, פרוייקטים של בנייני מגורים ואירועים המכוונים לציבור הדתי-לאומי. פרסומות יכולות להכניס עד אלף דולר לעמוד בעלונים בעלי תפוצה רחבה, מה שמעמיד דילמה שמא העלון – שהוא מכשיר חינוכי – עלול לחדול לתפקד ללא הכנסות אלו.
עלון אחד, "עלים לתרופה" של הקהילה החסידית בעלזא, מצא דרך מקורית ליצירת תקציב על-ידי מכירת שטחים למודעות לזכר קרובי משפחה שנפטרו בשבוע שבו חל היורצייט לפטירת אותו אדם. לדעת רבנים מסוימים הפרסומות המופיעות בעלונים המופצים בבתי הכנסת בשבת הן בעייתיות, בהינתן שההלכה אוסרת על יהודים להחליט החלטות כלכליות בשבת - ולו גם החלטה מנטלית בלבד.
בסקר של רבנים שנערך על ידי מחבר שורות אלה עלה כי 73% מרבני הציונות הדתית מתנגדים להופעת פרסומות בעלונים. למען האמת, עיתוני סוף השבוע גם הם לא פחות מלאים בפרסומות.
היח"צ של הרבנים
בהשוואה לעלונים, קיים פער גדול בין הקהל היהודי הישראלי הרחב לבין הרבנים בשאלה אם ראוי בכלל שרבנים יופיעו בתקשורת ההמונים. רבנים רואים בציטוט דבריהם בתקשורת תופעה חיובית: 28% מכלל הרבנים שהשתתפו בסקר של המחבר ראו בתופעה זאת "דבר טוב מאוד" ו-28% - "דבר טוב", בהתאמה. עוד 24% מכל הרבנים הסכימו "במידה מסוימת" לכך.
אלא שלמעשה הרבנים לא מופיעים הרבה בתקשורת הכללית: 64% מכלל הרבנים שהשתתפו בסקר לא רואיינו או צוטטו אפילו פעם אחת בתקשורת הכללית בשנה האחרונה, ו-73% מההרבנים שהשתתפו מעולם לא התראיינו ברדיו.
רבנים מסוימים לא אהבו את מקומם של עלוני בית הכנסת. עבור קוראים מסוימים הם משמשים אפילו כחלופה מושכת לתפילות הפחות מושכות – מה שהביא להחלטה בבתי כנסת מסוימים לחלק את העלונים רק אחרי סיום התפילה של ערב שבת
ובכל זאת, הציבור הישראלי סבור אחרת. בסקר שכלל למעלה מ-500 יהודים ישראלים ביחס למידע והתקשורת, שהושלם על ידי המחבר השנה, 28% ו-22% בהתאמה מהציבור היהודי הישראלי "לא הסכים "בכלל" או "מאוד לא הסכים" לכך שרבנים יעשו שימוש בתקשורת, כדי להפיץ את דעותיהם. רק 8% ו-14% מהציבור הסכים "לגמרי" או "במידה רבה" בהתאמה (24% הסכימו במידה מסוימת).
אבל עיתונים חילוניים מובילים כן מפרסמים בסופי שבוע טור על פרשת השבוע, ואחרים - כמו "מקור ראשון" ועיתונים יומיים חרדיים - כוללים מוספים מלאים (הנקראים בשפה עממית "מוספי קודש").
החרדים לא מתלהבים
פירוט רב יותר של הסקר של הציבור הישראלי מגלה הבדלים ניכרים בקרב הציבור. התומכים ביותר ביציאת רבנים לתקשורת היו הציבור הדתי-לאומי: 16% ו-26% מהציבור שהגדירו עצמם "דתיים-לאומיים" הסכימו "לגמרי" או "במידה רבה" שראוי שרבנים יעשו שימוש בערוצי תקשורת כדי להסביר את השקפותיהם (עוד 35% "הסכימו"). תופעה זאת הייתה נכונה עוד יותר לגבי יהודים המוגדרים כחרד"לים, ביניהם 17% ו-32% היו בעד "לגמרי" או "במידה רבה" שראוי לצטט רבנים (עוד 32% "הסכימו").
לעומתם, חרדים – שגם להם, כמו אצל הדתיים-לאומיים, יש עלוני בית כנסת – היו ביקורתיים יותר. רק 8% ו-4% מהחרדים הליטאים, ו-3% ו-6% מהחרדים החסידיים בהתאמה, היו "לגמרי בעד" או "כמעט בעד" שרבנים ישתמשו בערוצי תקשורת. 50% ו-27% מהחרדים החסידים, ו-32% ו-28% מהחרדים הליטאים "לא הסכימו כלל" או "הסכימו רק במקצת", בהתאמה, שראוי שרבנים יסבירו את השקפותיהם באמצעות התקשורת.
חלק מהעלונים נאלצים לייצר לעצמם תקציב, מה שגורם להם להיות מלאים בדפי כרומו צבעוניים עם פרסומות בולטות. פרסומות יכולות להכניס עד אלף דולר לעמוד בעלונים בעלי תפוצה רחבה
עלון השבת ממלא כיום תפקיד ייחודי במתן במה לרבנים, שלא התקיימה בעבר. הוא משלים את הדרשה מהדוכן בבית הכנסת עצמו. מאז שהחל עידן הדפוס ב-1450, רבנים נהנו משליטה מועטה על הפצת המסרים שלהם באמצעות תקשורת ההמונים, כפי שקיים כיום. יש בכך אישור להשקפה הרחבה שאנשים אינם שואבים את זהותם הדתית מבית הכנסת בלבד, אלא הם יכולים לעשות זאת גם מתוך הסביבה הרחבה יותר, כולל מהתקשורת.
ולמרות השינוי הרב שהביאו העלונים, בפלטפורמה הזו הרב מדבר עם ה"קהילה" – כאשר המסר אינו מגיע לציבור הישראלי הרחב יותר.
סקר של רבנים אורתודוכסים-מודרנים שערך המחבר מצא כי 50% מהרבנים הדתיים-לאומיים ראו בעלון תופעה "טובה" או "טובה מאוד", ועוד 27% דיווחו על התייחסות "ניטרלית".
השאלות האתיות
עלון בית הכנסת ותפקידו ברשתות התקשורת שבתוך הקהילות הדתיות, מעלה שאלות אתיות ודמוקרטיות. הוא מספק לרבנים תיבת תהודה נשלטת וחשובה. העלון התפתח בחלקו עקב כך שהתקשורת המרכזית הישראלית לא נתנה ביטוי להשקפות של הקהילות הדתיות – ובייחוד לא יישבה בין רעיונות דמוקרטיים מודרניים, לבין השקפות תורניות תיאוקרטיות.
העלון מספק לרב במה חופשית ללא צנזורה להפצת מסריו. דבריו מהווים פרשנויות של אירועי היום, מהזוית היהודית הדתית.
תקשורת ההמונים ובמיוחד עיתונים מודפסים, פיתחו קוד של סטנדרטים אתיים במשך העשורים, מאז שהחלו להופיע במאה ה-16. אוביקטיביות ודיוק נדרשים כיום על ידי בתי ההוצאה של מרבית העיתונים במדינות המערב.
סדר היום של עלון בית הכנסת עדיין מעלה שאלות. רבים אינם שואפים ליישם מידות טובות עיתונאיות בסיסיות, כמו הפרדה בין עובדות לבין דעות, דיווח אובייקטיבי, או ציון מהו תוכן עיתונאי חופשי - לעומת יחסי ציבור המתפרסמים בחסות פרסומת בתשלום. השאלות הבסיסיות הללו נראות כאילו נותרו מחוץ למסך הרדאר של עורכים, מו"לים ומחברים רבים של עלונים אלה – וכן גם של קוראים רבים.
פרופי יואל כהן, חבר סגל של בית הספר לתקשורת, אוניברסיטת אריאל. מרכז המדור של חוקרי דת ותקשורת International Association of Media & Communication Research
