ארז לבנון
(הקול היהודי)
כשארז לבנון נרצח בדם קר על ידי מחבלים, ביום חורף לפני 14 שנים, היו שלושת ילדיו – הבכור אֶדר והתאומים צהר ולבונה – בן 11 ו-7. היום הם כבר בני 25 ו-21, אבל עבור אמא שלהם, דפנה לבנון, הזמן כמו קפא מרגע ההודעה ההיא. לאחרונה הוציאה את הספר "זרעים עם אבא ארז" כאילו היו הילדים עדיין רכים בשנים, כאילו הרצח הקפיא את הסיטואציה, כאילו אבא ארז הלך רק כעת לבלי שוב.
בבוקר הילדים ראו את אמא בחדר,
וידעו מיד שמשהו לא בסדר.
אמא חיבקה אותם ואמרה בעיניים דומעות:
"מצאו את אבא בלילה, אבל הוא כבר לא חי עוד.
כי כשאבא התבודד אתמול בעמק לבדו
באו מחבלים פתאום והרגו אותו".
"כתיבת הספר בערה בי", מספרת דפנה לבנון, אמנית וסופרת. "ניסיתי לכתוב פעם אחר פעם, אך הטקסטים הראשונים היו עצובים מדי: איך אפשר לכתוב ספר לילדים על אובדן? ספרים מסוגת הילדים תמיד אופטימיים, מתוקים ושמחים".
"רציתי להכיר את אבא"
הרצון העז שפיעם נבע בסוף לכדי פרוייקט מימון המונים. היא אספה את שירי הילדים היפים שכתב ארז, שהיה יוצר וזמר מחונן, והצמידה להם איורים שובי לב פרי ידה. את הספר חילקה לשלושה: סיפור לילדים שמלווה את האובדן, שירי הילדים שכתב ארז בצירוף תקליטור ולינק לאודיו - וסיפור חסידי מהבעל שם-טוב שאותו העביר לבנון בתוכנית הרדיו השבועית שלו, לפני שנרצח.
"עם השנים הצטרפו לדאבונינו לא מעט ילדים למשפחת השכול, והספר עשוי לסייע להם", לבנון אומרת, "אבל התגובות הרבות מלמדות כי גם ילדים 'רגילים' נהנים לשמוע את השירים, בליווי צמוד של הטקסט". לבונה, בתו של ארז, היום בת 21, שותפה לתחושה: "לא כל הסופים טובים, אנשים גם מתים לפעמים. אבל הספר של אמא הצליח להמחיש בצורה נעימה את היכולת להתמודד, לעשות שימוש בניצנים שנשתלו אז - שגם אם ניסו לגדוע אותם, בסוף הם פורחים".
מה את זוכרת מאבא?
"כשאת מאבדת מישהו בגיל צעיר, את אף פעם לא בטוחה אם הזיכרונות שלך אמיתיים, או שמא הם תוצר של תמונות וסיפורים שראית ושמעת, לכן אני חושבת שזה מעורבב", היא מודה.
בשנים הראשונות התכחשה לבונה לזיכרונות, אך בהמשך, היא מספרת, הבינה שחלק מן הקשיים שלה כרוכים באירוע: "מצאתי את עצמי חושבת עליו יותר ויותר, והחלטתי שאני רוצה להכיר אותו לשמוע עליו סיפורים מחברים שהכירו אותו. גיליתי שהוא היה אדם גדול. הבנתי שאני שואפת להמשיך בדרכו".
החברים של אבא עמדו ליד קברו, שבורים
ואת השירים של אבא החלו בעצב שרים
אחר כך במשך שבעה ימים קשים
התמלא הבית בהמוני אנשים
שבאו לנחם ולספר על אבא ארז היקר
איך שימח את כלם בשיריו ותמיד עזר.
דבר אחד, שאולי איפיין את אבא מכול - זוכרת לבונה היטב: "אבא היה מנגן ושר לנו לפני השינה תמיד. בכל מוצאי שבת, היינו רוקדים ביחד כל המשפחה". באמצעות הספר, מזכירה דפנה לילדיה, וכנראה שגם לעצמה, את חוויותיהם מאבא: את לבונה הוא העיף "גבוה לשמיים", עם צהר הוא היה בוצר ענבים, ואֶדר חווה שוב ושוב את הטיסה לאומן.
אבל לצד הזכרונות צפות ועולות גם שאלות קשות: למה זה קרה לו? למה דווקא הוא? "הילדים", מספרת דפנה בגילוי נוגע ללב, "חיכו בסתר לבם שאבא פשוט יחזור הביתה, אך עכשיו הם כבר מבינים שהוא לא ישוב לעולם".
ייסד את "הבית היהודי" בהודו
ארז לבנון נולד בחיפה בשנת 1965 וגדל בבת-גלים. אביו הוא העיתונאי והפזמונאי המוכר מוטקה לבנון. הוא היה ספורטאי מבריק - חגורה חומה בג'ודו, שחייה, הטלת כידון ועוד - שהקנו לו צבר מרשים של מדליות.
בגיל 14 החל לנגן בעיקר בגיטרה, והתגלה כמוזיקאי מחונן. לבנון הקים להקת רוק עם חבריו, והלחין לא מעט מנגינות משלו. בצבא היה מפקד כיתה בנח"ל מוצנח, והיה בין מייסדי קיבוץ אורטל. במהלך השירות הרבה ארז לקרא פילוסופיה, ובגיל 23, כשעבד בניקיונות של בתים בתל אביב, נתקל במודעה המזמינה לשיעוריו של הרב גינצבורג והחל להתקרב ליהדות.
לאחר תחנה ב"מכון מאיר", הגיע לבנון לישיבת "עוד יוסף חי" בקבר יוסף של הרב גינצבורג, וראה בו את רבו. אז הכיר את דפנה הירדני, אמנית צעירה מבית מסורתי, והשנים החליטו להתחתן במהירות. את ביתם קבעו בבת עין שבגוש עציון, יישוב טרי, קרוב לטבע ומאוכלס, כמוהם, בבעלי תשובה עם נטייה לחסידות – בדיוק כמו שאהבו.
לזוג נולדו שלשה ילדים, וארז החל להתקרב לחסידות ברסלב, ועסוק היה במוזיקה ובקירוב: הוא היה מעביר שיעורים ב"שיר חדש" בתל אביב, שידר תוכנית רדיו שבועית ברדיו ברסלב, ניגן בבתי חולים וגם נסע מידי שנה להודו – שם ייסד את "הבית היהודי". בעזרת הגיטרה והשירה היה מפיץ יהדות, ומאזין במשך ימים למצוקותיהם של אלפי צעירים שהגיעו למקום.
"ממש חוררו אותו"
ארז החל לאסוף שירים לאלבום הילדים שלו – חלקם פרי עטו של אביו הפזמונאי, וחלקם שלו. אך בדיוק אז נגדע המסע המופלא של הצעיר האנרגטי והשמח. היה זה ביום ז' באדר, הנחשב בחסידות ליום משמעותי - יום הולדתו ופטירתו של משה רבנו. ארז הודיע לדפנה כי הוא יוצא להתבודדות ליד הנחל הסמוך ליישוב, צופית, לדבר עם ה' כפי שהיה נוהג, וכמנהג חסידי ברסלב. באותו ערב אמור היה למסור עם חבר שיעור בתל אביב, ודפנה מסרה שיעור בחסידות בביתה לנשים.
כשראה החבר שארז לא מגיע לנסיעה המשותפת, נפתח מסע חיפושים. דפנה לא דאגה: "היינו בטוחים שהוא נתקע עם הרכב. היה ערפל כבד והייתי משוכנעת שמדובר במשהו פרקטי". אלא שהשעות נקפו וארז לא נמצא. דפנה, שהייתה טרודה בשיעור, סיפרה לאן יצא בעלה, והמחפשים בחרו לחזור ולבדוק גם במקומות שבהם היו קודם.
רק בשעה 11 בלילה נמצא ארז דקור - "ממש חוררו אותו" – ללא רוח חיים. על פי הערכות, האירוע התרחש בשעה 4 אחר הצהריים. "אמא הודיעה לנו את זה בבוקר", נזכרת בלונה. "לא הבנתי עד הסוף מה זה אומר. רק בהמשך, ככל שהזמן עבר, הבנתי שאיבדתי את אבא שלי ושהוא לא יחזור יותר".
וברגעי געגוע וצער, כשאמא מזילה קצת דמעות
כולם מתחבקים אתה יחד ומזכירים לה את כל השטויות
שאבא ארז היה עושה לפעמים, כמו להשמיע קולות של חיות
או לשים את הרגל על הראש, העיקר בשמחה להיות.
הרוצחים, שני נערים בני 17, התרברבו באוזני חבריהם כי רצחו את ארז, וגם סיפרו כי הצעיר הספורטאי הצליח להדוף אותם ורק כשהיה עם הגב אליהם הצליחו לדקור אותו עד שביצעו בו וידוא הריגה. שעה לאחר מכן כבר נעצרו בידי כוחות הביטחון. על פי השמועות הם שוחררו בעיסקת שליט – אך גם דפנה וגם לבונה לא מעוניינות לדעת על כך.
"הרוצחים קיבלו עשרים-ומשהו שנים, אך שנים ספורות לאחר מכן סיפרה לי חברה, שבעלה נרצח גם כן, כי ראתה את שמות הרוצחים של בעלה בעיסקת שליט", מספרת דפנה לבנון. "היא לא ישנה במשך לילות. אז החלטתי לא לבדוק. השמועות מספרות שהם השתחררו, ובחרתי לא להתעסק עם זה. אני בוחרת לא להתעניין בזה, לא להיות עסוקה בנקמה".
מתמודדת עם הסרטן - ומצליחה, "בזכות ארז"
ארז נקבר בבית העלמין שבכפר עציון, וקברו הממוקם 300 מטרים מעל נחל צופית – צופה אל מקום הרצח. לבונה מבקרת שם לא מעט. היא לא חוששת: "לא אתן למחבלים למנוע ממני להמשיך לחיות. אטייל היכן שאני רוצה, ואם אלוהים יחליט שזמני יגיע – הוא יגיע". באתר הרצח הוקמה פינה יפה לזכרו, ובימים אלה עובדת דפנה על הארכת שביל היישוב, שיכלול פסיפס גם לאזור זה.
בימים אלה מתמודדת דפנה עם מחלת הסרטן שתקפה אותה שוב לאחר שנרפאה ממנה. נדמה כי סאת ייסוריה של האשה הצעירה לא מלאה, אך בשיחה איתה קשה להבחין בכך. לדבריה, גם לחוסן הנפשי שלה אחראי ארז.
עד כמה את מתגעגעת? אני מעז לשאול, והיא משיבה: "הגעגוע קיים, ללא ספק. בשנים הראשונות הייתי מסתובבת בחדרים ומחפשת אותו. איפה הוא. היום זה ממקום אחר. הוא סוג של מורה דרך. אני כבר לא רואה אותו כבעל, אלא כדמות שממנה אני לומדת. הצוואה שלו הייתה חד-משמעית – להיות בשמחה ולעסוק בנתינה. לשמוח בכל מחיר, לתת מכל הלב. ארז לא היה שמח מטבעו, אבל הוא עבד קשה על כך. על כל נפילה הוא היה מרים את עצמו ובמסירות נפש ונאחז בשמחה, והשמחה, אנחנו יודעים, כרוכה בנתינה. זה היה ארז".
