צפו: היומן הגנוז ממחנה הריכוז ג'אדו
(בזוית שונה - עזרי לזר)
סמוך ליום הולדתו ה-16 גילה שמעון דעדוש - צבר מחולון ובן להורים יוצאי לוב - שהוא בנם של ניצולי שואה. זה קרה ערב אחד בשנת 1977, כשהצטרף לאביו יוסף ז"ל שהוזמן לתת הרצאה בפני חיילי צה"ל, ושם - מסביבו עשרות צעירים לובשי מדים שאינו מכיר - שמע לראשונה בחייו על הזוועות שעברו בני משפחתו.
דעדוש הצעיר היה המום. הוא ראה את אביו הנערץ כפי שמעולם לא ראה אותו קודם לכן. בדקות הראשונות עדיין האזין לו כמו נער ישראלי ממוצע שחולק כבוד לזכר השואה, שעומד בצפירה לאות הזדהות. אבל לאט-לאט התחיל לקלוט לתדהמתו שהסיפור המחריד שמתאר אביו לפרטים, הוא למעשה סיפור השורשים שלו.
"ידעתי שאבא ואמא היו במחנה ג'אדו בלוב, שנמצא דרומית לטריפולי, אבל לא מעבר לזה", הוא אומר היום, "עד שאבא סיפר בהרצאה ההיא על התינוקת שלהם. לא ידעתי שהייתה לי אחות בכורה שנולדה במחנה, לא ידעתי שהיא חלתה בטיפוס בגיל שלושה חודשים וכשהם לקחו אותה לרופא הנאצי של המחנה, הוא הזריק לה רעל והיא מתה תוך כמה שעות. אני זוכר את התחושה המטלטלת שהרגשתי כשהוא אמר את השם שלה, 'עדה', איך הגוף שלי מתנתק מעצמו, ושלא יכול להיות שהוא מדבר עלינו, על המשפחה שלנו".
על אף שעברו מאז 45 שנים, הוא זוכר בבהירות את הנסיעה חזרה הביתה אחרי ההרצאה ההיא, ואת העימות החריף עם אביו: "אמרתי לו שזה לא הגיוני, לא פייר שאני צריך לשמוע ככה את הסיפור שלנו, וביקשתי הסבר לזה שלא ידעתי דבר עד היום והסתירו ממני".
8 צפייה בגלריה
"מקשיש מבוגר עם פנים חרושות קמטים, פתאום ראיתי את הצעיר היפה והאמיץ מתעורר לחיים". יוסף דעדוש בצעירותו
יוסף היה כבר אזרח ישראלי גאה עם וותק של למעלה מ-25 שנים בישראל של שנות ה-70' והוא סירב להתרגש. "הוא אמר לי, 'אנחנו חיים היום במדינת ישראל, והכול בסדר. זאת רק היסטוריה, ואלה דברים שקרו לי ולאמא לפני שנולדתם. הרגשתי שהוא מגונן עליי, מצד אחד רצה לחסוך מאיתנו את הזוועה, מצד שני היה חשוב לו שנדע מה קרה שם".
אוצר משפחתי גנוז
היום שמעון בן 61, ומזה שנים נושא שם משפחה שאינו דעדוש. כעובד מוסד שיצא לשליחות בחו"ל, התבקש לעברת את שמו והחליף בצער גדול ל"דורון". הוא החמישי מתוך שישה ילדים שנולדו ליוסף וברוריה ז"ל, אחרי שביתם הבכורה נרצחה לנגד עיניהם בג'אדו, וככל הנראה העקשן והעקבי מביניהם.
בדיעבד יתברר לו כי הגילוי המסעיר בגיל 16 על עברם של הוריו, כיהודים במחנה ריכוז, היה הראשון בלבד בסדרת גילויים שרובם יתרחשו רק אחרי מותו של אביו, ויגיע לשיא הדרמטי בשנת 1994 עם חשיפתו של האוצר האמיתי שהחביא אביו: יומן שכתב בג'אדו בזמן אמת, ומהווה למעשה את התיעוד היחיד של אסיר ממחנה הזוועה שאליו נשלחו יהודי בנגזי.
"במהלך השנים ביקשתי מאמא כמה פעמים לפתוח את הארון שלו, שהיה עמוס במסמכים", הוא מספר. "רציתי להסתכל בחומרים שהיו שם. ערב אחד, אחרי ששוב ביקשתי ממנה להסתכל בקלסרים של אבא, היא אמרה פתאום: 'אתה יודע מה, אבויה? אתה יכול היום לגשת לארון".
"לא ידעתי שהייתה לי אחות בכורה שנולדה במחנה, לא ידעתי שהיא חלתה בטיפוס בגיל שלושה חודשים וכשהם לקחו אותה לרופא הנאצי של המחנה, הוא הזריק לה רעל והיא מתה תוך כמה שעות"
דורון לא המתין אפילו רגע נוסף. הוא התיישב ליד השולחן הגדול בפינת האוכל של בית הוריו בחולון, וצלל מיד לתוך ערמות הניירת: "בסביבות 12 בלילה התקשרתי הביתה להודיע שאני לא מגיע, לא הייתי מסוגל לעצור". לקראת השעה 3 לפנות בוקר, הוא מצא מעין מחברת שנכרכה בחוטים: "היא הייתה כתובה באיטלקית, הדפים שנקשרו בחוטים היו דהויים וצהובים. בדף הראשון היו כמה מילים באיטלקית, אחת מהן הייתה 'ג'אדו' – היחידה שהכרתי. השורות היו צפופות מאוד, הכתב מחובר ואחיד, ויותר מזה לא הבנתי".
במתח עצום הוא המתין שהשחר יעלה, כדי שיוכל לקבל תרגום מאימו: "בשש וחצי בבוקר היא התעוררה, והראיתי לה את המחברת. היא התחילה לקרוא, ופרצה בבכי נוראי. אמא הקריאה ותרגמה לי את הכותרת, 'זיכרון ממחנה ג'אדו', ובקושי הייתה מסוגלת לדבר. היא רק אמרה, 'אבא כתב יומן במחנה, ואפילו לא ידעתי מזה'.
מתוך היומן: "עשיתי כל מאמץ שלא למעוד ועצרתי את דמעותיי. התמקדתי רק במשימה אחת; להביא את עדה לקבורה יהודית, אבל בלי שהנוגשים יראו אותי בחולשתי, ובלי שיינתן להם העונג להתקלס בי ובדמעות שחנקו את גרוני"
"אנחנו מתחילים לקלוט שהוא סיכן את החיים שלו מידי לילה. תחת השמירה הכבדה של החיילים הנאצים והאיטלקים, הוא הצליח לכתוב על ניירות שהשיג מפה ומשם, כשהוא יודע שאם תופסים אותו מתעד בזמן אמת, יורים בו. ולא רק זה, הוא מעולם לא דיבר על זה אחר כך, אף פעם; לא הזכיר את היומן בשום עדות או ריאיון עיתונאי שנתן בחייו".
תיעוד מפורט של אימה, רעב ומחלות
למרות שהחזיקו בידיהם נייר מתפורר ועליו שורות שמחק הזמן, הבינו האם ובנה שאסור לעצור כאן, ועליהם לפענח את המסמך הנדיר. להשלים את השורות שלא נכתבו מעולם בספרי ההיסטוריה, על 2,600 יהודי קירנייקה שהועברו בכפייה לג'אדו.
דורון גייס לעזרתו את שלמה אברמוביץ', סופר וחוקר שכתב בעבר על יהדות לוב - ואת ד"ר יעקב לאטס, מומחה לחקר יהודי איטליה מימי הרנסנס ועד ימינו. לאטס פענח ותרגם, ואברמוביץ' הפך את הטקסט המקורי של היומן, למוטיב המרכזי של ספרו החדש והמקיף "היומן הגנוז ממחנה הריכוז ג'אדו - סיפורה של שואה נעלמה בלוב, מיומנו של יוסף דעדוש" (הוצאת ידיעות ספרים).
עם יציאתו ביום השואה הבינלאומי, בינואר האחרון, הפך הספר תוך שבועיים לרב-מכר בישראל, ועורר עניין עצום גם בקרב קוראות וקוראים מוסלמים. פוסט שפרסם משרד החוץ בדף הפייסבוק שלו, זכה לאלפי לייקים ולמאות תגובות ושיתופים של גולשים מרחבי העולם הערבי; ממדינות כמו לוב, מצרים, מרוקו, מדינות המפרץ וגם מהרשות הפלסטינית. חלק מהגולשים הביעו עניין בסיפור וביקשו שהספר יתורגם לערבית, אך היו גם תגובות שהשוו את הכיבוש הישראלי לכיבוש הנאצי.
"בשש וחצי בבוקר אמא התעוררה, והראיתי לה את המחברת. היא התחילה לקרוא, ופרצה בבכי נוראי. אמא תרגמה לי את הכותרת, ובקושי הייתה מסוגלת לדבר. היא רק אמרה, 'אבא כתב יומן במחנה, ואפילו לא ידעתי מזה'"
כתב היד המחוק שהוסתר תחת כתמי עובש ושמן, קם לתחייה תחת ידיהם של העוסקי במלאכה, והמציאות המחרידה של שגרת החיים במחנה ריכוז ב-1942, עלתה וצפה לנגד עיניהם של בני המשפחה: הוצאת היהודים מבתיהם בבנגזי, הובלתם למחנה הריכוז ותקופת המעצר במחנה. תיאוריו המפורטים של יוסף דעדוש מציירים תמונות של אימה, רעב, מחלות ומוות, ובאותה נשימה מדגישים את זקיפות הקומה היהודית ואת העמידה הנחושה של אסירי ג'אדו אל מול ההתעללות, ההשפלה וסכנת המוות.
"ביקשתי סליחה מביתי המתה"
בעודם קוראים את השורות שכתב אביהם המנוח, הבינו עד כמה מתעתע זיכרון הטראומה. מה ששמע בהרצאה ההיא מאביו על רצח אחותו עדה, לא התקרב אפילו למה שיקרא ביומן כפי שכתב 75 שנים קודם לכן, והוא אב צעיר כבן 21: "הייתי זקוק לארגז עץ קטן כדי לקחת את עדה לקבורה, אבל לא היו ארגזים במחנה", כתב יוסף באותו לילה. "מגפת הטיפוס הרגה מבוגרים וילדים בקצב מחריד, וארגזי העץ - הגדולים והקטנים - הפכו מצרך נדיר. לאחר כשעה הבנתי שלא אצליח להשיג ארגז עץ כלשהו. אחזתי בעדה המתה בידיי והתחלתי לצעוד אל שער המחנה".
יחד עם אימו, אחיותיו ואחיו קרא דורון לראשונה על דרך הייסורים שעבר אביהם בדרך לקבורה: "נשאתי את עדה על כפיים מהמכלאה הנוראה שבמחנה הריכוז, אל בית עלמין עתיק ששימש יהודים כבר לפני 900 שנה. גם בגיהינום של ג'אדו הקפדנו על קבורה יהודית. בוססתי בחול כששני חיילים איטלקים, חגורים באקדחים ואוחזים במגלבים, מלווים אותי כל הדרך. עשיתי כל מאמץ שלא למעוד ועצרתי את דמעותיי. התמקדתי רק במשימה אחת; רציתי להביא את עדה לקבורה יהודית, אבל בלי שהנוגשים הללו יראו אותי בחולשתי, ובלי שיינתן להם העונג להתקלס בי ובדמעות שחנקו את גרוני.
"לאחר למעלה משעה של הליכה בחום המדבר, בדרך שנראה היה כאילו לא תסתיים לעולם, זיהיתי את בית הקברות לפי המצבות והכתב העברי שעליהן. חיפשתי מקום לקבור את עדה בין כמה מצבות אבן. הנחתי על הקרקע את הגוף הדומם והתחלתי לחפור בידיי בור קטנטן. חפרתי, התפללתי ובכיתי, אך בעיקר ביקשתי סליחה מבתי המתה. האם עשיתי כל שיכולתי כדי להצילה? שאלתי את עצמי שוב ושוב. כשהבור נראה לי עמוק ורחב דיו, הנחתי בו את עדה הקטנה העטופה בקרעי סדינים, כיסיתי אותה בחול בתנועות נחרצות, ומלמלתי את מעט תפילות האשכבה שזכרתי בעל-פה".
לחיות עם רגשי האשם
רק כאשר קרא את הטיוטה הסופית של הספר שכתב אברמוביץ' על היומן הגנוז, הבין דורון שבנוסף לשכול, התמודד אביו ככל הנראה גם עם רגשות אשם: "ובעודו מתבוסס באבק המדבר, המכַסה בכבדות כל אדם וחיה", תיאר אברמוביץ' בספר את דרכו של יוסף חזרה מהקבורה למחנה, "עלה בו כבמחזה חי הוויכוח החריף שניהל עם אגינו פאלה, שאצלו עבד כמנהל חשבונות, שביקש להיטיב עם יוסף ועם משפחתו ולא לכלול את שמו ברשימת המיועדים לגירוש אל ג'אדו. את כל הפרוטקציות שבעולם התנדב הבוס לגייס, אבל יוסף סירב. חלקו יהיה עם אחיו הגולים".
זו לא תהיה הפעם האחרונה שיוסף יסרב להזדמנות למלט את משפחתו. גם כשהוצע לו על ידי אגינו פאלה, ידידו של הקומיסר הפשיסטי, פראנצוזי הקומנדטורה, לנצל את כישוריו ואת תפקידו ולקבל אישור מיוחד להישאר בבנגזי, העדיף להתפנות עם שאר בני הקהילה כחלק מהפיתרון הסופי שהכתיבו הגרמנים. התשובה שנתן לקומיסר - "למקום אליו הולכים כל אחיי היהודים, אלך גם אני" - הפכה תחת ידיו של אברמוביץ' למוטיב המרכזי שמופיע בעמוד הראשון של הספר, והיא משקפת נאמנה את דמותו של דעדוש כמנהיג.
אברמוביץ' מסכם את הדילמה האיומה של דעדוש-האב ודעדוש-המנהיג: "צומת ההחלטות הטרגי הוביל את דעדוש אל מסלול ההישרדות המפלצתי של ג'אדו, אל מותה של בתו הפעוטה עדה, אל שגרת חיים שאך כפסע בה בין כליה לבין הישרדות".
ניסיון לשמור על כבוד האדם
בשנת 1938 נכנע מוסוליני להיטלר וחוקק את "חוקי הגזע" בלוב, וב-1940 הצטרפה איטליה למלחמת העולם השנייה לצד היטלר. בפברואר 1942 החלה הגליית יהודי קירינייקה/ בנגאזי למחנה הריכוז בג'אדו, כחלק מהפתרון הסופי של יהודי לוב שקבע את תחילת ה"טיפול" ביהודי קירינאיקה ולאחר מכן ביהודי טריפולי.
יהודי לוב בעלי אזרחות בריטית הועברו למחנות הריכוז באינסברוק-רייכנאו, ברגן בלזן, מחנות בתוניס ובאיטליה ובדרך למחנות בגרמניה. במחנה הריכוז ג'אדו מצאו את מותם 562 מיהודי לוב. בחודש האחרון, לאחר מספר ניסיונות שעשה בתקופה שבה היה יושב ראש התאחדות יוצאי לוב בישראל ולא צלחו, הודיעה לדורון ד"ר אורנה כץ, המפקחת הראשית של לימודי ההיסטוריה, כי היא ממליצה למורים ללמד פרקים מתוך הספר, וכי התלמידים אף ייבחנו על חלקם.
המציאות המחרידה של שגרת החיים במחנה ריכוז ב-1942, עלתה וצפה לנגד עיניהם של בני המשפחה: הוצאת היהודים מבתיהם בבנגזי, הובלתם למחנה הריכוז ותקופת המעצר במחנה
היומן המרתק וגדוש האירועים, נכתב מתוך השקפת עולם שופעת רגישות ואהבת אדם. דעדוש מתאר את מצוקת הנשים במחנה, ויותר מכל את האלמנות והרווקות שהיו חשופות לאלימות מינית מצד החיילים והקצינים, את מאמציו להקל עליהן בכל דרך, את המחזה שכתב והעלה בפני האסירים – והכסף שנאסף ונתרם לאנשי ונשות הקהילה המוחלשים.
"באותם ימים הגיע אל המחנה רופא, וקבע שהתפשטה אצלנו מחלת הטיפוס", כותב דעדוש. "הכרזתו חייבה להטיל הסגר על כל הביתנים, בלא יוצא מן הכלל. בד בבד הורו שלטונות ג'אדו לגלח את ראשיהם של כל הגברים ואת ראשי כל הנערות עד גיל 12. זה היה מחזה איום... כמה מאנשי המחנה שנרתעו מהתגלחת המבישה, עשו מאמץ לקבל פטור מגילוח הראש. אני מצדי לא המתנתי. עוד לפני שהגיע תור הגילוח של גברי הביתן שלנו, ביתן H, מיהרתי לגלח את השיער בעצמי. אחר כך התקבצנו יחד, כל החברים מהביתן, וגם הם עשו כמוני".
8 צפייה בגלריה
"נשאתי את עדה על כפיים מהמכלאה הנוראה שבמחנה הריכוז, אל בית העלמין העתיק". מתוך יומנו של יוסף דעדוש
"היומן הזה שרף לי את הלב"
אברמוביץ', עיתונאי לשעבר, נשאב במהירות לתוך דמותו של הגיבור: "זו הייתה עוד דרך עבור החבר'ה הללו להפגין אל מול שלטונות המחנה כי הם שומרים על כבודם העצמי ועל חופש ההחלטה - גם אם זו החלטה פשוטה - מתי ואיך להשתמש בגופם. התרסה כה אלמנטרית וכה מהותית", הוא כותב בספר.
גם היום, שלושה חודשים לאחר צאת הספר, אברמוביץ' משוכנע שדמותו של דעדוש גדולה מהסיפור עצמו: "זאת כתיבה של אדם שנמצא בהישרדות, ובכל זאת מקפיד על דיוק בכל פרט ובכל שיחה שניהל. זה חלום של כל היסטוריון", הוא אומר. "אתה מבין לעומק את העוצמה של הקהילה היהודית, מקבל הצצה הכי אותנטית לפיסה היסטורית שלא תועדה. הרגשתי דרך הכתיבה שלו שהוא אדם עם תודעה ועם פרספקטיבה רחבה של זמן. אסיר שמבין שהחוויות האיומות שהוא עובר עכשיו יהיו יום אחד חלק מההיסטוריה".
עבור אברמוביץ', שזהו ספרו ה-21, מדובר בחוויה שונה לגמרי מספריו הקודמים: "היומן הזה שרף לי את הלב. כתבתי בעבר על שואה ופרטיזנים, ומה שאתה רואה בדרך כלל אלו תמונות של אנשים מבוגרים, של ניצולים. אתה לא באמת יודע איך הם נראו, כי לאף אחד לא נשארו תמונות אחרי המחנות.
"כאן קרה לי משהו מדהים, מצאנו צילום שלו משנת 1947, בתוך איזו תעודה שנשמרה בארון המסמכים. הגדלנו אותה, ומקשיש מבוגר עם פנים חרושות קמטים פתאום ראיתי את הצעיר היפה והאמיץ מתעורר לחיים. הרגשתי שיש לי שותף לכתיבה, שאני לא לבד, והוא כאן איתי".
"היומן הגנוז ממחנה הריכוז ג'אדו - סיפורה של שואה נעלמה בלוב (מיומנו של יוסף דעדוש)", הוצאת ידיעות ספרים.
