שמחת עניות
"רוּץ, בֶּן-סוּסִי,רוּץ וּדְהַר! רוּץ בַּבִּקְעָה, טוּס בָּהָר! רוּצָה, טוּסָה, יוֹם וָלָיִל – פָּרָשׁ אָנִי וּבֶן-חָיִל!" כמעט מאה שנים שהורים שרים בגנים הציבוריים את "שיר הפרש" של חיים נחמן ביאליק, בשעה שבנותיהם דוהרות על סוס עץ, נדנדה, או קורה מזדמנת ומרגישות שהן כובשות את העולם.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
שירי הילדות של ביאליק אינם תמימים וברמזי-רמזים, המוכרים למי שמקורות ישראל שגורים בפיה, הוא מתייחס לסוגיות פוליטיות ותיאולוגיות. השיר "פרש" הוא שיר לעג על הפוליטיקאים הקטנים, ולמרבה הצער אין מתאים ממנו לימים אלה.
בשבוע שבו הושבעו בכנסת חברות וחברים מהזן הבינוני והנמוך, לצד גזענים מן המעלה הראשונה, שהם גם שונאי נשים ולהט"בים (כמובן שגם הושבעו ח"כים וח"כיות שראויות לכל שבח), אני מתנחמת במסורת שהורישו לנו דורות של חכמי ישראל, וביניהם גם ביאליק; חכמים שהגיבו לרפש הפוליטי בלעג דרשני מתוחכם. אני מזמזמת לעצמי, "רוץ בן סוסי".
פרש רוכב על רפש
ולמה בחר ביאליק בתואר המשונה "בן סוסי" ולא בצורות המתבקשות: "סוסי", "בן סוס" או "בן סוסים"? משום ש"בן סוסי" אינו סוס אלא מנהיג מקראי מהדרג הנמוך. מנהיג חסר חשיבות המוזכר פעם אחת בתורה, כאחד מהמרגלים שנשלחו לתור את ארץ כנען ובשובם מהמשימה יצרו דמורליזציה, והאריכו את שנות הנדודים במדבר (במדבר, י"ג): "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן... וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן... כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה... לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה גַּדִּי בֶּן סוּסִי". מרגל עם שם חמוד ומקטין, המורכב משמותיהן של שתי חיות, "גדי בן סוסי".
הפרשנים כמעט עמדו בפיתוי
מעטים הפירושים והדרשות המתייחסים לפוליטיקאי המסית והנשכח של ימי המדבר. ובכל זאת, הרי אין בתורה מילה ללא דרשה, וכך זכה גם אחרון הפוליטיקאים, בן סוסי, לכמה התייחסויות. רבי מרדכי הכהן, פרשן קבלי מהמאות ה-17-16, הקדיש לו כמה מילים משעשעות בחיבורו, "שפתי כהן": "גדי, שעושה עצמו כגדי שצריך לאימו. בן סוסי, שעשה עצמו כסוס לרכיבה".
פוליטיקאי תינוק שעדיין מתחבא תחת סינרה של אמא. הוא חסר עמוד שדרה וגדולים וחזקים ממנו רוכבים עליו. לא מעט מהזן הזה הושבעו השבוע בכנסת.
מדרשים קדומים יותר קושרים בין השם "סוסי" למילה הארמית "סיסא" שמשמעותה זעם. כן, גם מהזן הזה טעמה השבוע כנסת ישראל. אנשים מלאי חרון ושנאה. בעלי סיסא לצד תינוקות, לוחכי פנכה, באלה התברכנו בערב יום העצמאות ה-73 למדינת היהודים.
"רוץ בן סוסי" דוהרת הילדה כמלכה על סוס ומגיעה בדמיונה למחוזות רחוקים. זה מה שראוי לעשות עם פוליטיקאים מזן זה, אומר לנו ביאליק, וטוב לא יצא מזה - הם יובילו אותנו להצלחות מדומיינות ולשנות נדודים במדבר.
שנת ה(ל)עג למדינת ישראל
לא צריך שזרים ילעגו לנו, אנחנו עושות זאת בעצמנו. אנחנו העלנו לשלטון את העונש שלנו. משחק קצר בתוכנת גימטרייה מגלה ששנת הע"ג היא גם שנת ה"אדיוט גדול". והבדיחה הזו היא עלינו. מזל טוב.
אני רק שאלה
אגב "אידיוט גדול", אני גרה ממש קרוב להר הרצל ומדי ערב אני שומעת את החזרות לטקס יום העצמאות - הנזיפות בדגלניות, השירים שאמורים לגרום לנו להרגיש אחדות והתלהבות, ושיא השיאים - החזרות למופע הזיקוקים. בכל שנה אני מסתבכת מחדש עם השאלה האם חזרה גנרלית למופע זיקוקים לא דומה להדלקת גפרור בשביל לבדוק אם הוא עובד?
עלותו של טקס הדלקת המשואות הוא בין שמונה לתשעה מיליון שקלים (עלות הזיקוקים, כולל אלה שנשרפים מעל ביתי בחזרה הגנרלית - כ-80 אלף ש"ח). תקציב סל הבריאות של מדינת ישראל הוא 550 מיליון ש"ח. אולי עדיף להעביר לסל הזה עוד 9 מיליון? אולי נקדיש אותו לניצולות שואה, לנפגעות קורונה או למניעת אלימות ביתית?
הדלקת משואות שהתבלבלה
בפרשת השבוע, "שמיני", מתועדים כמה ממנגנוני ההתבצרות של השלטון. בפרשה מתואר "טקס הדלקת המשואות" הראשון של בני ישראל - טקס חנוכת המשכן במדבר. המון אש, ריח שריפה של בשר ודם, בגדי כהונה חדשים והרבה זהב וכסף, כסף שזורם למקומות הלא נכונים; לשריפת חיות על המזבח ולמעמד שעמל לבסס את שלטונו - מעמד הכהנים.
24 פסוקים של חגיגות עוברים בשמחה, ומיד מגיעה האימה: שני בני אהרון, נדב ואביהו, מקריבים במשכן "אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם". תגובת אלוהים מהירה ומרה, "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'".
הזר הקרב יומת
בהפטרת הפרשה מסופר על העלאת ארון אלוהים מ"גבעה" ל"עיר דוד". גם כאן מתחיל האירוע בזיקוקים וריקודים, ומסתיים בזעם אלוהי. עוזה, שאביו שמר באהבה על הארון, משתתף בחגיגות העברתו. ברגע מסוים הוא שולח את ידו להציל את ארון האלוהים מנפילה - ואלוהים מגיב לאינסטינקט ההצלה של עוזה בדומה לאופן שבו הגיב לאש של בני אהרון (שמואל ב', ו'): "ויִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים".
איך ששלטון מתבצר לו
פרשת שמיני והפטרתה הן שיעור חזק וכואב לאופנים שבהם שלטון מבסס מנגנוני שליטה: הממסד זקוק למקומות ולאירועים שמייצרים אווירת "שבט אחים ואחיות גם יחד", המנהיגים מעמידים את עצמם במוקד טקסי אחדות אלה, כמי שיש להם בעלות על ההישגים המדומיינים והאמיתיים שלנו. לכן לשלטון יש אינטרס לבזבז כספים ומשאבים על החגיגות הללו. אלו החגיגות שלו.
מות הבנים ומות עוזה הם, למרבה האימה, חלק מבניית המעמד השליט. שלטון זקוק לעם מפוחד, ואין זה משנה אם הפחד הוא מפני הפצצה האירנית או מזעמו של האל. בני אהרון ועוזה הם הגיבורים הטובים של הסיפור, ומותם מלמד שכולנו תחת איום - אפילו הטובים ביותר. רק הקפדה על ציות לחוקים והענקת סמכויות לנציגיו הבכירים של האל, תציע ביטחון. למה להסתכן עם המזבח או עם האיראנים? נעניק למנהיגים את החירויות שלנו, נתרחק מעמדות כוח ואולי נזכה להצלה.
למה אני לא חוגגת את יום העצמאות?
לא בגלל ששוב ביבי, ולא בגלל ש"שלטון העם ירד אל הכביש ואני מתבזה", ולא בגלל שאולי-בחירות-חמישיות, אלא בגלל שמדינה היא אמצעי ולא מטרה. אני לא מאמינה ב"אהבת המולדת" ואני מפחדת מרעיונות משיחיים ומחשבות על גאולה (גם גאולה חילונית). מדינה, כל מדינה, היא לא סיבה למסיבה אלא סיבה לעבודה. מדינה היא כלי לשירות האזרחיות והאזרחים, והיא צריכה להיבחן באופן שבו היא דואגת לשכבות המוחלשות של הקהילה. אין סיבה לחגוג תפקוד מוצלח ואחראי של מדינה, אנחנו משלמות על זה. בוודאי שאין סיבה לחגוג תפקוד חולה, מושחת ומשחית.
ובבית המדרש של הטוקבקים
חברות שלי, העובדה שמפלגת "הציונות הדתית" בכנסת היא איומה ונוראה בשני מובנים לפחות: האחד - שאנשים עם דעות גזעניות ושנאה כלפי עולם ומלואו נושאים את שמה של "הציונות הדתית" והשני - שיש לאנשים האלה כוח שלטוני. זה הזמן להרבות במצוות "ואהבת". לא נתייאש ונזכור שמעט אור מגרש הרבה חושך.
שבת שלום!
