על "תוכנית אוגנדה" ליישב את היהודים במזרח אפריקה לומדים בשיעורי היסטוריה. אבל לא רבים מכירים את התוכנית החלופית של תאודור (בנימין זאב) הרצל - מה שכמעט הוכרז כ"תוכנית מרוקו" - ליישב את יהודי רוסיה במרוקו, הצעה שהועלתה במכתב אניגמטי שכתב חוזה המדינה בשנת 1903.
בחודש אפריל של אותה השנה פנה ג'וזף צ'מברליין, שר המושבות הבריטי, בהצעה להרצל ליישב את היהודים במזרח אפריקה הבריטית, קניה. בשיח הציוני זכתה ההצעה לכינוי הידוע "תכנית אוגנדה". הרצל דחה את ההצעה על הסף מהטענה ש"רק לארץ ישראל עורגים היהודים".
כמה ימים קודם לכן התרחשו פרעות ביהודי קישינב שברוסיה, והרצל היה נחוש ובהול מתמיד לקדם את עניין הבית הלאומי. הוא הציג את תוכניתו בקונגרס הציוני השישי בבאזל שבשוויץ, והתנועה הציונית כמעט והתפצלה בשל ההתנגדות להצעת המדינה העצמאית באוגנדה, כמקלט זמני.
ההחלטה התקבלה למורת רוחם של צירים רבים ועורר סערת רגשות גדולה וביקורת קשה על הרצל. לימים זכה הקונגרס השישי לכינוי "קונגרס הדמעות". בקונגרס השביעי, שנה לאחר מכן, הצעת אוגנדה נדחתה.
מכתב בשם קוד
אבל שבועות ספורים שהועלתה לדיון בקונגרס, שקל הרצל להציע מיקום אחר למדינה היהודית - אזור עמק הסוס שבדרום מערב מרוקו. ב-20 ביולי 1903, חודש לפני הקונגרס, כתב הרצל מכתב לג'וזף קאוון, פעיל בריטי ומידידיו הקרובים.
המכתב - כמרבית התכתבויותיו עם פעילים ציוניים ואנשי סוד – נכתב בקודים, ובארכיון הרצל מאופסן מפתח שלם ל"קוד הרצל", השמור גם בהסתדרות הציונית העולמית. במכתבים כגון אלה היה חותם כ"בנימין" (שמו העברי). נושא המכתב היה העיתונאי הבריטי האנטישמי, ארנולד ווייט (לבן), שכונה במכתב "בלאק" (שחור).
ווייט היה בין הפעילים הדומיננטים שביקשו להפסיק את ההגירה היהודית לבריטניה, במיוחד מרוסיה. הוא הגיע עד הצאר הרוסי, ובסוף המאה ה-19 הציע לו להקים מושבה יהודית בארגנטינה על מנת להטות את זרם "המהגרים היהודים שזממו לדרדר את האימפריה הבריטית ולהרוס אותה מבית".
בשנת 1903 עשה ווייט מאמצים עילאיים בחיפוש אחר מקום מתאים ברחבי העולם לקולוניה היהודית. הרצל, כך נראה מהתכתובות שנחשפו אז, שקל למנף את דבריו האנטישמיים לטובת הפרויקט הציוני:
"האם לא כדאי לנו לתת לארנולד ווייט (שם קוד בלאק) להציע לרוסיה לתת לנו את מרוקו (שם קוד רוקי) להתיישבות בה? התנאים שם יובילו, במוקדם או במאוחר, להתערבות המעצמות. היום הארץ לא שייכת עדיין לשום מעצמה, אך ארבע שואפות לשלוט בה. כמובן שזו אופציה טובה יותר משמשון (מזרח אפריקה). על בלאק לא לדעת בשום אופן כי ההצעה הגיעה ממני".
"היה שם ריכוז מאוד גדול של יהודים - גם במרוקו עצמה וגם באזור צפון אפריקה בכלל", מסביר יעקב חגואל, יו"ר ההסתדרות הציונות העולמית. "צריך להבין שהרצל היה איש פרגמטי מאוד. הוא ראה בעיה עם יהודים נרדפים שחווים פרעות בעיקר במזרח אירופה - ומצד שני, ראה שבמרוקו יש קהילה יהודית פורחת עם מרכזים יהודיים פעילים.
"החיבור בין השניים היה נראה לו הרבה יותר הגיוני מאוגנדה, למשל. בשורה התחתונה, גם הרצל וגם הקונגרס הציוני ובכלל התנועה הציונית, הבינו די מהר שבנושא הזה אין פתרון אמצע ושבסוגיה הזו הולכים ישר ולעניין עצמו: אל ציון, אל ישראל. לימים, הוא הודה שטעה בחלופות".
האחים מטבריה חשבו על זה קודם
פרופ' יוסף שיטרית מהחוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה, אומר כי אופציית מרוקו עלתה לראשונה הרבה לפני ווייט, על ידי שני אחים טבריינים – ברוך ויעקב משה טולידאנו - בנים להורים שעלו מקנז שבמרוקו, שהיו פעילים ציוניים ידועים בזמנם.
4 צפייה בגלריה
"בשנת 1820 הייתה תוכנית דומה להקים טריטוריה יהודית עצמאית בארצות הברית". פרופ' יוסף שטרית
(באדיבות המצולם)
"ברוך פנה בשמו ובשם אחיו להרצל, מספר חודשים לפני מותו, ובהמשך אף העביר את פנייתו לרב וידאל הצרפתי מפאס, שהיה מקורב למלכות ולאנשי הממשל המרוקאי, בכדי להקים טריטוריה עצמאית ליהודים בעמק הסוס. באותם הימים הייתה אנדרלמוסיה גדולה ומלחמות אחים בתוך מרוקו, וההצעה לא היתה רלוונטית.
"הרב הצרפתי שהיה בקי מאוד בפוליטיקה הפנימית, ידע שזו תוכנית הזויה שאינה מתחשבת במצב הפנימי של מרוקו, והניח אותו בתוך המגירה. לימים, נכדו בישראל שנושא את שמו, מצא את המסמך וחשף אותו לראשונה".
במכתב משנת 1909 כותב טולידאנו, "עוד עליי להזכיר במעלת כבוד תורתו, כי מזה חמש שנים, בעוד היה כבוד הד"ר הרצל חי, הצענו לו את ההצעה הזו על דבר ארץ ליהודים במלכות מרוקו... והוא השיבנו אז כי ההצעה הזו נכונה מאוד וראויה לתשומת לב, ואחרי ירחי מספר קיבלנו תשובה שנית כי ההצעה הנזכרת הוגשה להוועד הפועל הגדול של הציונים כדי לדון בה, ואחרי כן לא שמענו עוד דבר מפאת ההצעה הנזכרת". האח הוסיף השערה כי, "כנראה בגלל מחלוקת גדולה שקמה בפני הציונים".
"מותו הפתאומי של הרצל הוא זה שהביא, למזלנו, לגניזת התוכנית הזו וגם גניזת הרבה מאוד תוכניות שעלו ליהודים לפניה", אומר פרופ' שיטרית, "למשל, בית זמני ליהודים בעיראק ובסוריה".
מעניין שהצעות כמו קנדה או שוויץ לא הועלו.
"תתפלאי, בשנת 1820 הייתה תוכנית דומה להקים טריטוריה יהודית עצמאית בארצות הברית, שחלקים נרחבים ממנה לא היו מאוכלסים. זה לפני שמישהו בכלל חלם על ציונות. קנדה לא הייתה רלוונטית, כי ההצעות היו חייבות להתייחס לטריטוריה שבה שלטו האנגלים. מבחינת האנגלים – כל הצעה שיש בה כדי להרחיק את היהודים מלונדון ולהיפטר מהם, הרי היא מבורכת".
סרג' ברדוגו, נשיא הקהילות היהודיות במרוקו ושר התיירות לשעבר במדינה, לא הכיר את התוכנית: "מדינת היהודים במרוקו? לראשונה בחיי שאני שומע דבר כזה מטורף. אף אחד פה לא שמע על ההצעה ההזויה הזו. המשפחה שלי במרוקו משנת 1492, מאז גירוש ספרד, אני מכיר את כל הסיפורים שאי-פעם סופרו, אבל סיפור כזה עדיין לא שמעתי".
