הררי מחמאות ניתכו על ראשו של הבמאי דוד פרלוב ב-1963, עם פרסום סרטו הדוקומנטרי (ברובו) "בירושלים", שאף זכה לימים במדליית ארד בפסטיבל ונציה. הסרט, המורכב מעשרה סרטונים קצרים מהווי ירושלים המחולקת, זכה להלל ושבח ואף לערך בוויקיפדיה העברית, המספר בהתלהבות כי מדובר ב"נקודת ציון בקולנוע הישראלי", הכוללת שיאים מרשימים, ובהם הפעם הראשונה בישראל שבה מלחין מוזיקה קלאסית כתב במיוחד יצירה חדשה לסרט קולנוע דוקומנטרי.
הסרט הפך לקאלט עד כי לימים הודפס בווינה עותק חדש שלו, ומרכז פומפידו בפריס רכש ממנו עותקים והקרין אותו ברטרוספקטיבה לסרטיו של פרלוב. ב-2013 נקבצו תלמידים ובוגרים מ"סם שפיגל" ויצרו תשעה סרטונים קצרים בהשראתו, אשר שולבו בסרטוני הסרט המקורי לכדי סרט באורך מלא בשם "עקבות בירושלים". לפיכך התיישבתי בדחילו לצפות בסרט שהוקדש לעיר הולדתי האהובה.
עוד תרבות בערוץ היהדות:
שר לעילוי נשמתם: "כשיהודי בצרה, הנשמה מרגישה"
דוקו: היהודי שנודד בין קהילות הקצה
רומן: הליטאי שנשרף על קידוש השם - "סיפורה של יהדות אירופה במאה ה-18"
אני לא מבינה כלום בקולנוע, ולפיכך אין לי דעה על איכותה הקולנועית של היצירה. אך כחוקרת וכמורת דרך המתמחה בירושלים, מדובר ללא ספק בחגיגה מרהיבה ותיעוד חזותי יוצא דופן לתקופה שחלפה. אז לָמה בחוויה האישית שלי כצופה, לא התחברתי?
ראשית, הסרט מורכב מסרטונים שונים למדי באופיים שגובבו לכדי יצירה אחת שלא מצאתי לה תמה או איזה היגיון עקבי. למעשה, כמעט כל אחד מהסרטונים יכול היה להשתבץ במקום אחר בסרט - והתוצאה הייתה זהה.
תחושה של ניכור
אחרי כמה "תמונות אווירה" של מקומות בירושלים על רקע הקרדיטים, פוצח הסרט בזיכרונותיה של אישה צעירה (לאחר בירור מסתבר כי זוהי המסאית והמתרגמת, עזה צבי), הלוקחת אותנו לימי ילדותה בשכונת הבוכרים, ומשם הוא מתפזר ברוח: אנחנו צופים בדופק החיים במאה שערים - ואז קופצים לריאיון עם מורי רוזנברג (שלאחר בירור מסתבר שהיה מזכיר הפדרציה הציונית-האנגלית), על סרט שצילם בשנת 1911, ואז פתאום נזירים בנדיקטינים מתהלכים על גג הדורמיציון ולפתע מצעד יום העצמאות במרכז העיר ואז שכונת ממילא ומראות חומות המגן וכך הלאה.
אם הבלגן הזה נועד ליצור איזו תמונה כוללת, אז אצלי זה לא עבד. פרלוב אמנם שתל תמונות חוזרות (וקצת מייגעות) מהווי חוצבי האבן הירושלמית כאיזה "פזמון חוזר" בין הסרטונים, אבל קטונתי מלהבין את מטרתו האמנותית של הדבר ומה הוא נועד לשרת. גם קצב הסרטונים מתעתע; מצד אחד, סטקטו של תמונות מהירות בין גגות העיר או של חרדים חוצים חיש את הכביש - ומצד שני, עזה צבי מתחבקת שעתיים עם הסלע במורד רחוב אברהם תלמודי, או שתי ילדות שמתנדנדות במשך נצח על איזה ענף באבו תור.
אבל בבואי להצביע על הדבר שהיה הגורם המכריע ביותר באי הנוחות שחשתי, הרי זו העמדה שיוצריו תפסו כמתבוננים מבחוץ. התיעוד כולו הוא כמעט אנתרופולוגי ברוח "יו, הנה חרדים! הנה בחור מזרחי קורא עיתון על מיטה בחצר! הנה ירושלמים במחנה יהודה". הניכור ניכר, למשל, כאשר על רקע ילדים המשחקים בין החורבות ליד בית טאנוס, על שטח ההפקר, מתפייט מלכִּין על זה ש"ההריסות הן חומר לשירה חדישה" או ש"ההריסות מאוד פוטוגניות".
דמותו של הצלם מתועדת כאטרקציה, אורח לרגע שכולם מתחננים שיצלם אותם כדי להיות מונצחים שם, בעולם הגדול בחוץ, ולעומתם החרדים במאה שערים שמתחמקים שוב ושוב מהמצלמה, אבל האורח הזר מתעלם מרצונם בתיעוד המתאים לסרטי טבע. התחושה נדמתה לי, באופן אירוני, כמו אותה הסצנה בַּסרט שבה קבוצת תיירים עומדת בתור מול חור ההצצה אל מעבר לגבול, כדי להתבונן במה שקורה שם ואז לחזור הביתה.
אז למה כדאי לצפות ב"בירושלים"?
קודם כל, כי זהו מסמך היסטורי יקר מפז, המציג את ירושלים החצויה לפני כמעט שישים שנה. שנית, בגלל הצילום הנהדר של אדם גרינברג המוכשר, שצילם אחר כך עוד עשרות סרטים ואף היה מועמד לאוסקר. אבל בעיקר כדאי לצפות בו בגלל הפנינים הנפלאות והמרגשות מירושלים שנשזרו בו, כמו למשל הצילום היפהפה של מעברת קריית יובל; בית החלונות במוסררה לפני השיפוץ; שני פעוטות מתוקים מדבש צועדים יד ביד במאה שערים - וילדה יחפה המשחקת באמצע הכביש מתחת למדרגות הבייגלמאכער.
ויש גם תיעוד נדיר של קירות המגן בממילא; רגעי קסם של אם ובנותיה בבית טאנוס; סצנה סוריאליסטית לגמרי של תזמורת צבאית המתאמנת על "לך, לך למדבר" על הבמה היוונית-אורתודוכסית באבו תור, בין עזים ותרנגולות; וידאו (יחיד בעולם!) מ-1911 של מרכבת מונטיפיורי המקורית, זמן קצר לאחר שהועלתה ארצה אל חצר "בצלאל".
צעירות ירושלמיות בכותל ב-1911 מביטות בתדהמה בגברת מפונפנת, קשיש ירושלמי מקסים בבוכרים עושה פוזות מצחיקות למצלמה עם כובע ומטאטא; יצחק בן צבי ורחל ינאית משתתפים במצעד יום העצמאות ליד הכנסת בקינג ג'ורג'; תהלוכת הכנסת ספר תורה ספרדי מעפילה לקבר דוד המלך במעלה התלול להחריד של הר ציון ובחור מואר מסביר בעיניים בורקות איך מלטשים יהלום.
המשוררת זלדה מפתיעה בתיאור עולם הקבצנות ("לא נורא להיות קבצן"). הדברים שאמרה, אגב, עוררו משום מה מחאה ציבורית שהצריכה את התערבותו של בן גוריון, כדי שאפשר יהיה להקרין את הסרט. שערורייה נוספת התחוללה כאשר מורי רוזנברג גילה לתדהמתו שבסרט של פרלוב שולבו ללא רשות קטעים מסרטו שלו שצילם ב-1911.
הסרט זמין בימים אלה להקרנות בתשלום, ואני ממליצה בחום לארכיון הסרטים הישראלי להוסיף לו כתוביות (בעיקר לריאיון באנגלית עם מורי רוזנברג), ואף לציין לידיעת הצופה מה רואים בכל סצנה ולמי מאזינים.