יום ירושלים החל היום (ב') הוא גם יום הזיכרון הממלכתי לכ-4,000 יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל, במסגרת "מבצע אחים". כבר 14 שנים נקשר זיכרון הכיסופים של יהודי אתיופיה לירוסלם – ביום שחרורה ואיחודה ירושלים. החודש יצויינו 30 שנים ל"מבצע שלמה", שבמסגרתו עלו ארצה 14,324 עולים בתוך 36 שעות, ביום אחד של חודש מאי 1991, ברכבת אווירית אחרי "מבצע משה", שבו עלו כ-8,000 מיהודי אתיופיה.
במבצע זה התאחדו משפחות רבות, אך עוד לפני שישראל פעלה במבצע ממלכתי להעלאת יהודי אתיופיה, היו אלפי משפחות שאיבדו את היקר להן מכל בדרך הקשה במדבריות סודן ובמחנות הממתינים. לצד הטקסים והחגיגו קיים היום משרד העלייה והקליטה את טקס האזכרה הממלכתי.
בשנים 1984-1980 החלה יציאה המונית של יהודי אתיופיה, קהילת "ביתא ישראל", מן הכפרים שבאזור גונדר לעבר סודן. רבים מהם הצליחו לברוח מאתיופיה לסודן, ושם המתינו במחנות זמניים לעלייה לישראל. העלייה דרך סודן התאפשרה בשל הסכם בשתיקה, שפרטיו היו ידועים רק לבכירים מעטים בסודן. סוכני המוסד שהמתינו לעולים במחנות שבגבול הורו להם להצניע את זהותם היהודית.
מחלות ומחסור במי שתייה נקיים
אביבה גטה (39) איבדה במסע הקשה בדרך לישראל את אמה, אביה ואחיה הקטן. ההתחלה הייתה מבטיחה: "שמענו שיש מבצע להעלאת יהודי אתיופיה, ובלילה עזבנו הכול ויצאנו לדרך", היא מספרת. "לאחר כחודש של הליכה במדבר הגענו לגבול סודן - מחנה הפליטים אמרה קובה. חשבנו שניצלנו אך ברגע שראינו את המחנה, הבנו שהסבל עדיין לא נגמר.
"המחנה היה מזוהם, ללא מי שתייה נקיים והמחלות כבר השתוללו. אמא שלי, חלשה וחולה מהדרך, נפטרה לאחר כחודש במחנה, ואחי התינוק נפטר כשבועיים אחר כך ממחסור בחלב אם. ולאחר שבועיים נוספים נפטר גם אבי".
הזיכרונות הקשים לא עוזבים את גטה ואחיה עד היום: "אחי שלמה זוכר איך ראה במחנה הפליטים אנשים נופלים ונפטרים ואת ערימות הגופות", היא מספרת. "אחי יאיר זוכר את הקושי שלו לשחרר את גופות הוריי, ואחותי אורית זוכרת את הרגע שבו אמא נפטרה והמילים האחרונות שלה לאבא היו 'שמור על הילדים'. ואני זוכרת אותי, בת 3 וחצי, מחפשת את הוריי במחנה הפליטים. עוברת חדר-חדר".
החלום על ירושלים התמלא בכאב. "הקרבנו הכול כדי לעלות לישראל", גטה אומרת בצער. "ההורים שלנו יצאו לדרך כשהם לא יודעים מה זו צופנת. זאת ציונות במלוא מובן המילה".
"להגשים את החלום של הוריי"
אייל וורקו איילין (44), איבד גם הוא את הוריו כשהיה רק בן 13. "לעלות לישראל, לירושלים, זה היה החלום של הוריי ושל סבי וסבתי", הוא מספר. "אבא שלי סייע בפועל לצעירים, למבוגרים ולמשפחות לצאת מאתיופיה לישראל דרך סודן, והוא רצה שגם אנחנו נעלה. אבל סבתי הייתה חולה והתפצלנו, כך שאני ואמי נשארנו איתה. אבא אמר שיחזור לקחת אותנו - וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו".
אחיו של איילין עלו ארצה והוא נשאר עם אמו, שחלתה במחנה הפליטים בסודן בעת שהמתינו לעלות לישראל. "כשחיכינו שיקחו אותנו משם, אמי לא חשה בטוב, ואחרי מספר ימים שבהם התדרדר מצבה, פינו אותה לבית החולים ומשם היא לא חזרה. הבנתי שאני עולה לישראל בלי אמא ובלי אבא - ונשברתי. נאלצתי להגשים את החלום של הוריי בלעדיהם, ואפילו בלי לקבור אותם. הפצע נשאר פתוח".
ביום הזה הוא מבקש שהחברה הישראלית תכיר באבל של בני העדה האתיופית: "מספיק איבדנו את ההורים והסבים שלנו, לפחות שיכירו בסבל שעברנו; שיספקו לנו את הכלים להתמודד עם הזוועות שראינו בשביל לעלות לארץ ישראל", הוא אומר.
בדרכי הבריחה ובמחנות בסודן סבלו היהודים ממגפות, מרעב וממעשי התנכלות, אונס ושוד רצחני. ההליכה של משפחות, קשישים וילדים נמשכה לעתים חודשים, ולאחריה נאלצו העולים להמתין במחנות הפליטים בסודן כשנתיים עד לחילוצם ולהעלאתם ארצה. אלפים נספו שם ובדרך ולא נקברו מעולם. שרת העלייה והקליטה, ח"כ פנינה תמנו שטה, אמרה היום כי "ביום הזיכרון הממלכתי ליהודי אתיופיה מעורבים גם עצב וכאב על מי שנספה ונשאר שם, אבל גם גאווה גדולה על מי שזכה והגיע לישראל, בנה פה את ביתו והכה פה שורש. נזכור את כולם".
