"נפל דבר" בפמיניזם הדתי. בין אסון מירון לרקטות הודיעה דבורה אלחדד-ארושס, מייסדת קבוצת הפדלחו"שיות (אני פמיניסטית דתייה וגם אין לי חוש הומור), על סגירת הקבוצה. בפנייה ארוכה ומפורטת היא שיתפה את חברות וחברי הקבוצה כי החליטה לעזוב את הדת, שבה היא רואה מקור למיזוגיניות. למעשה, בעיניה, לא תיתכן מציאות של פמיניזם שהוא דתי.
הטענה הרואה בפמיניזם-דתי אוקסימורון, הייתה קלישאה רווחת לפני אי-אלו עשורים במחקר הפמיניסטי, זה שהאמין בכל ליבו כי חילון הוא שיביא לעולם את השוויון המגדרי המיוחל, ולמעשה לא תיתכן מציאות של פמיניזם בתוככי דתות, על הפרקטיקות הלא פמיניסטיות בעליל שלהם. בהתאם, נתפסו פמיניסטיות דתיות מכל הדתות כ"חשודות מיידיות" והוטלו בספק. אך בעוד המחקר הפמיניסטי התבגר והצליח לראות את נגעי עצמו - השטח, מסתבר, הצליח פחות.
אין עוררין בקרב כל זרמי הפמיניזמים למיניהם על כך שכולנו חיות וחיים בתוך חברה פטריארכלית. המשמעות של המילה "פטריארכיה", במובנה הבסיסי, היא מבנה חברתי המעניק תעדוף לגברים על פני נשים. מבנה זה עמוק ועתיק כמעט כימיה של האנושות כולה. הוא נוצר טרם היו בני ישראל לעם בין מצרים לכנען. הוא גלובלי וחוצה תרבויות, ולמעשה - למעט אי-אילו חברות קדם-מודרניות, שאיתרו אנתרופולוגים בראשית המאה שעברה - העולם לא מכיר מציאות חברתית אחרת. כולנו חיות וחיים את המבנה הזה: חילונים, דתיים, יפנים ואמריקאים, נשים וגברים.
לא מאמינים?
עשו רגע הפסקה בקריאה ורוצו לעמוד הראשי של ynet. ביום טוב אולי תמצאו בראש הכותרות אישה אחת לרפואה. מי שכותבים עליהם, בעלי הכוח והסמכות - "האנשים החשובים" - הם 99.9% גברים (בכל זאת, אחרי 100 שנות פמיניזם התקדמנו טיפונת).
"פטריארכיה", במובנה הבסיסי, היא מבנה חברתי המעניק תעדוף לגברים על פני נשים. מבנה זה עמוק ועתיק כמעט כימיה של האנושות כולה. הוא נוצר טרם היו בני ישראל לעם בין מצרים לכנען
זו הצצה קטנה אבל מוחשית מאוד לחוסר השוויון שבו מתנהל העולם סביבנו. אותו מבנה עומק נמצא בכל מקום, כולל במדינות שבהן יש יותר שוויון מגדרי כמו דנמרק ושוודיה. גם שם הפטריארכיה לא מתה, היא לכל היותר חטפה צינון קל. היא עודנה נטועה חזק בחלוקה המגדרית של ההון שנמצא בידיהם של בני האדם, במערכות הפוליטיות והצבאיות, בשוק העבודה - וכמובן במערכות היחסים האינטימיות שבין גברים לנשים. שם הדפוסים התרבותיים הללו לא רק משוחזרים, אלא גם משועתקים לדור הבא.
אז כן הוא נמצא גם בבית הכנסת, אבל גם בכל מועדון או בר תל אביבי. הדפוס הזה הוא עתיק וראשוני, ולצערי הרב מוחלט.
בשנת 2015 פגשתי בפעם הראשונה את מי שנחשבת לאחת מחלוצות "הפמיניזם הדתי", התיאולוגית והפילוסופית פרופ' תמר רוס. נפגשנו בביתה שבירושלים, שם היא הציגה בפניי את עבודת הדוקטורט שלה שעסקה בתנועת המוסר הליטאית, כתובה על דפים מצהיבים במכונת כתיבה.
הדפוסים התרבותיים הללו לא רק משוחזרים, אלא גם משועתקים לדור הבא. אז כן, חוסר השוויון נמצא גם בבית הכנסת, אבל גם בכל מועדון או בר תל אביבי. הדפוס הזה הוא עתיק וראשוני, ולצערי הרב מוחלט
דפים אלה טרום משנתה הפמיניסטית, הם אלה שנתנו לי פרספקטיבה לא רק לזמן שעבר מאז, אלא גם לדרך הקצרה - אם כי משמעותית - שעשה הפמיניזם הדתי בישראל. הם סיפקו הצצה ל"עידן שלפני" עבודתה המחקרית על פמיניזם ויהדות, שבזכותה הפכה רוס לפורצת דרך בינלאומית. אבל אחרי ששמנו את הדיון הפילוסופי והתיאולוגי בצד, ודיברנו על החיים בכלל והחיים הדתיים בפרט - היא סיפרה לי בגילוי לב שחמש פעמים ביום לפחות היא מנהלת בינה לבין עצמה דיון מתי "לאוורר את הפמיניסטית שבפנים" ומתי לחייך בשלווה סטואית.
לא יכולתי שלא להזדהות
רוס לא לבד, כמובן. כל אישה עושה את זה. משא ומתן עם הפטריארכיה היא עובדת הקיום של נשים כקבוצה, במודע או שלא במודע. היא שם כאשר אנו מתלבטות אם לשים את עצמינו בחזית, לשם שינוי; האם להידחק לנעלי עקב, לשים אודם ולק כי מצופה מאיתנו ומשום שלימדו אותנו שזה יפה ומטופח. כמה כסף להשקיע בטיפול פנים כדי לטשטש את סימני הגיל, שמחמיאים כידוע לגברים בלבד.
גם דת כמו כל תרבות היא סנסור רגיש המשקף את הנרטיב של החברה שבתוכה הוא מתקיים. כשהחברה פטריארכלית, התרבות שלה היא כזו, ואם יש לה דת אז גם היא כזו
הפטריארכיה שם כאשר מישהי שואלת את עצמה אם "מותר לה" להיראות בים בבגד ים, ואם להגיב לבוס (משום מה, זה עדיין בוס ברוב המקרים). היא שם בצורות המעודנות ביותר של השתקה מבטלת ועד לאגרסיביות של הטרדה ותקיפה מינית. היא שם גם ברגעים הכמוסים והפרטיים עד מאוד של נקיפות המצפון על אי-עמידה ברף ציפיות החברה מאמהות, או בתרעומת על חלוקת נטל הטיפול בילדים ובכביסה. היא שם בהחלטה היום-יומית אם לדבר ולמחות, או שמא לשתוק ולבלוע. אם לשמר הרמוניה בכל מחיר, או להפר אותה לפחות מדי פעם.
זו הפטריארכיה שמולה כולן נושאות ונותנות. מותחות גבולות כשאפשר - ובולעות את הרוק כשאי אפשר. וכן, גם מי שבוחרת במודע להגיב ולהחזיר מלחמה, ולהיאבק יותר בכמה שיותר חזיתות, לא משלה את עצמה שיש מקום תחת השמש ש"נקי" ממנה.
לאחרונה זעמו ארגונים פמיניסטיים
הם זעמו ובצדק על כך שבראש הארגונים המרכזיים של הקהילה הלהטב"קית נבחרו לעמוד גברים בלבד, זאת על אף שהם רק אות אחת ממגוון הייצוגים והקבוצות שחוסות תחת המטרייה הרחבה הזאת. זה כמובן לא נעשה ממניעים דתיים כלשהם. זו פשוט מציאות החיים שמתחילה באות פ' כפי שהיא משתקפת, סופרייז סופרייז, גם שם.
בעוד החוק החילוני תחת המהפכה הפמיניסטית התקדם לעבר שוויון זכויות פורמלי (כאמור, אנחנו עדיין בשלב הפורמלי) - הרי שההלכה היהודית קפאה בזמן זה על שמריה, מפוחדת
גם דת כמו כל תרבות היא סנסור רגיש המשקף את הנרטיב של החברה שבתוכה הוא מתקיים. כשהחברה פטריארכלית, התרבות שלה היא כזו, ואם יש לה דת אז גם היא כזו.
ודווקא באופן מפתיע, ההלכה היהודית עד למהפכה הפמיניסטית נחשבה למתקדמת ביותר מבחינה מגדרית. בעוד נשים באירופה היו אוויר בעיניי החוק, היהדות הכירה אלפי שנים קודם לכן בזכויות קניין, עצמאות כלכלית, זכויות משפטיות ועוד. אך בעוד החוק החילוני תחת המהפכה הפמיניסטית התקדם לעבר שוויון זכויות פורמלי (כאמור, אנחנו עדיין בשלב הפורמלי) - הרי שההלכה היהודית קפאה בזמן זה על שמריה, מפוחדת.
נחזור לפרופ' רוס
השינויים העוברים על העולם הדתי בפרק הזמן שהוא לכל היותר מצמוץ בראייה היסטורית, הם עמוקים ובעיקר בלתי הפיכים. מהרגע שנשים הפכו לבעלות זכויות על ידע, גם ארון הספרים היהודי נפתח כולו בפניהן. כאשר נשים דתיות החלו ללמוד תורה, שעון החול ההיסטורי התהפך לו.
המורשת היהודית בת אלפי השנים, היא התרבות של כולנו, חילונים ודתיים וכן גברים ונשים. היא חלק ממי שאנחנו, מהזהות הבסיסית. היא גם מכילה לא מעט נשים מדהימות שהותירו עקבות קלושים בכתבי הקודש
אין זה אומר שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה, ואין זה אומר שאיננו ניצבים בפני עבודה סיזיפית של ריקון ארגז חול של מסורות פטריארכליות בכפית. אבל היא החלה רק לפני דקה - והיא לא עומדת להיעצר. כך עתרו לבג"ץ מאות נשים דתיות שלומדות תורה, כדי להיות רבניות ותלמידות חכמים בקהילותיהן, להכיר בלימודים שלהן בדיוק כמו שהמדינה מכירה בלימודי התורה של גברים.
טלי פרקשהמורשת היהודית בת אלפי השנים היא התרבות שלנו כולנו, חילונים ודתיים וכן גברים ונשים. היא חלק ממי שאנחנו, מהזהות הבסיסית שלנו. היא גם מכילה לא מעט נשים מדהימות שהותירו עקבות קלושים בכתבי הקודש. קלושים, אבל מספיקים כדי לאפשר לנשים יהודיות בנות ימינו לפסוע בעקבותיהן ולדעת שאפשר גם אחרת.
המלאכה לא תושלם מחר בבוקר, בדיוק כמו שלא נקום מחר בבוקר לחברה שאיננה פטריארכלית, עם כיפה או בלעדיה. עם זאת, אחרי מאה שנות פמיניזם - וכמה עשורים בקושי של פמיניזם דתי - הרי שכל מי שרוצה בשוויון מגדרי לדור הבא של הבנות והבנים של כולנו, חייב לשנס מותניים ולהגשים את חזון הנביאים (והנביאות!) על כוחן של נשים לגאול את האנושות כולה.
- הכותבת היא דוקטורנטית במחלקה ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן
