הם היו מנהיגים, הוגי דעות ורבנים גדולים, שותפים למיזם הציוני, פעילים חברתיים ואנשי תרבות. כולם הותירו חותם ענק והיו שותפים לנס הקמתה ופריחתה של מדינת ישראל. אך בתודעה הציבורית, במערכת הלימודים ובסיפור הישראלי, שמם היה ידוע עד כה רק למתי מעט.
הנרטיב שעליו גדלו והתחנכו דורות שלמים היה של סיפור אחד בלבד: של חובבי ציון, העליות הראשונות ממזרח אירופה שייבשו את הביצות והפריחו לבדם את השממה; של הדמויות שעל שמן קרויים רחובות ראשיים בכל עיר בישראל.
אופיר טובול, פעיל חברתי, איסף ואגד כמה מהדמויות הבולטות הללו לספר חדש שאותו ערך, "קול התור" (בהוצאת ידיעות ספרים), במטרה להעלות על נס את תרומתם האדירה של האישים הללו, שעל רובם אף אחד לא שמע ובוודאי שלא למד במערכת החינוך.
"בזכות הספר אנחנו מתחילים לגלות את חלקה האדיר של יהדות המזרח לתקומת ישראל, החל מעליית המגרבים שקדמה לעלייה הראשונה, ויצרה יחד עם היישוב הספרדי את התשתית לעליות הגדולות מאירופה - ועד לחלוצי עיירות הפיתוח והמעברות שהרחיבו את גבולות המדינה", אומר טובול, מייסד תנועת "תור הזהב", שקמה לפני כחמש שנים כדי לעלות את נס את הסיפור המזרחי, ולתת במה למי שנשכחו מאחור.
"אבל יותר מזה, הדברים שאמרו המנהיגים שלהם, ההוגים והרבנים, הפכו בתקופה שלנו לרלוונטיים מתמיד בוודאי עבור מי שרואה את הסכמי אברהם, ומי שמבין שאין ישראליות בלי יהדות ומסורת. כאן נמצאים הוגים שדיברו על הצורך להתחבר למסורת ולתרבות המזרח כבר לפני מאה שנה ויותר".
טובול מקווה כי מדובר בסנונית ראשונה של מהפכה חינוכית ותרבותית רחבה יותר לחשיפת האוצר המזרחי, ובתקווה גם לחסות ולגיבוי ממשלתיים. ביום העצמאות ה-73 לתקומתה של מדינת ישראל, הוא מקווה לעשות תיקון. זהו סיפורם.
הרב ד״ר יהודה אריה לאון ביבאס
1852-1789, גיברלטר-קורפו-ארץ ישראל
מראשוני המדברים על ריבונות יהודית בארץ ישראל בתקופה המודרנית. בשנת הת״ר (1839) יצא למסע ברחבי אירופה במטרה לשכנע את הקהילות היהודיות בדבר חשיבות העלייה לארץ ישראל. במהלך המסע הוא פוגש את אחד מדמויות המפתח שעוררו את הקמת התנועה הציונית, הרב יהודה אלקלעי (שהיה הרב בבית הכנסת של אביו וסבו של הרצל). הוא עולה לארץ ב-1852, ובאותה השנה גם נפטר ונקבר בחברון.
חכם כלפון משה הכהן
1950-1874, האי ג׳רבה, טוניסיה
חכם כלפון היה מנהיג האי ג׳רבה, שעד היום מיושב ביהודים. הוא תמך באופן בלתי מסויג בתנועה הציונית ובהרצל (״ומקרוב בימינו אלה הופיע בקרבנו איש רם המעלה זך השכל וחד הרעיון, בנימין תיאודור הרצל שמו״), ניסח בכתביו תוכנית אופרטיבית למדינה שבדרך, שאותה ראה כחלק מגאולת העולם כולו. בין היתר, הציע שמקום מושבת האומות המאוחדות (אותה חזה עוד בטרם הוקמה), יהיה בירושלים.
ברכה צפירה
1990-1910, ישראל
נולדה בירושלים, בת להורים עולי תימן. צפירה היא האישה שהשפיעה יותר מכולן על הפסקול הישראלי, מתוקף היותר הזמרת הראשונה שיצרה מוזיקה ים-תיכונית ישראלית עוד בשנות השלושים של המאה הקודמת, והיוותה כור היתוך בין הטקסטים של ביאליק ללחנים מזרחיים.
צפירה פעלה מתוך מודעות לתרבות המזרחית, ואף הביעה אותה עוד בשנים ההן של "יפי הבלורית והתואר": ״לדידי, תרבות המערב צריכה להימנע מלנשל ומלטשטש את ערכי הרוח של עדות המזרח", אמרה. "גאולת המוסיקה המקורית של העדות תלויה בעוז רצונן ובהכשרתן של אותן עדות עצמן, שלא תהיינה תלויות בשום גורם פוליטי. השכלתנות של המערב לא תוכל לקצץ בכנפי הדמיון היוצר ולא באינסטינקט הטבעי, ובוודאי לא בכוחה של האמונה. אלה הם חלק מתכונתם וממזגם. יש רק להאמין שכל אחד ואחד ימצא לו את ביטויו ואפיקו הטבעי, ושום סכר מלאכותי לא יעכב בעדו״
רבי יוסף משאש
1974-1892, מרוקו-חיפה
נולד בעיר מקנס שבמרוקו, שימש כרב קהילה ופוסק הלכה בערים נוספות ובהן טלמסן שבאלג׳יריה הצרפתית - שם נודעה גישתו המתונה והמחברת ביחס למגמות החילון החדשות. ב-1964 עלה לארץ ישראל והתמנה לרב העיר חיפה.
הרב משאש ראה במדינת ישראל את התגשמות נבואות ישראל. כאשר נשאל האם יש לקרוא הלל ביום העצמאות, השיב: ״אין לך לסכסך דעתך בעניינים אלו. אתה ספרדי חרד, עשה מה שאנחנו עושים, עושים אותו יום טוב בהלל גמור ובהודאה למלך הכבוד ב"ה, ואוכלים ושותים ושמחים, ואין לנו עסק עם אחרים״.
אסתר מויאל
1948-1873, ביירות-יפו
עיתונאית וסופרת. הקימה ב-1899 את ״אל עאילה״ (המשפחה), עיתון "לטובת שחרורה של האשה המזרחית ושיפור חייה". התחתנה עם ד״ר שמעון מויאל, פעיל ציוני שתרגם לערבית חלקים מהתלמוד.
ב-1899, לאחר שנכחה בכנס ציוני ביפו המתחדשת, כתבה על המתח הספרדי-אשכנזי: ״דבר גדול רוצה אני ללמוד מאסיפה זו, והוא כי ההתנגשות אשר ממנה יראתי כל כך בתחילה לא הייתה כל כך נוראה. כן! יכולים אנחנו להתאחד וללכת שלובי זרוע, מפני שהקרע אשר נתהווה בין היהודים בכוח הזמן ובכוח השפעת הלאומים השונים אשר גלינו לתוכם, לא רחב, לאושרנו, יותר מדי".
יוסף אליהו שלוש
1934-1870, יפו-תל אביב
יליד הארץ, בן להורים שעלו ב״עליית המגרבים״ (שקדמה לעלייה הראשונה), פעיל ציוני ממקימי העיר תל אביב. הקים את ״המגן״ - אגודה שפעלה מול מנהיגים ערבים ובעיתונות הערבית בכדי להסביר כי אין ניגוד אינטרסים בין שאיפות היהודים והערבים.
לאחר מאורעות תרפ״ט כתב בביקורת לאחיו הציונים: ״במשך הזמן הזה של עבודתנו בבניין הארץ, לא השתדלנו אפילו ללמוד בכדי לדעת את שפת הארץ, שפת שכנינו, באותו זמן ששפות אחרות אנו לומדים בחפץ לב ועד היום בכל היישוב העברי החדש בערינו ובמושבותינו יש מספר קטן מאוד של אנשים היודעים קרוא וכתוב שפתם...״
ז׳קלין כהנוב
1979-1917, קהיר-ישראל
סופרת, מסאית והוגת דעות. קראה לייסד בישראל תרבות ״לבנטינית״ המאחדת מאפייני מזרח ומערב ומביאה בשורה לאומית קוסמופוליטית. ״ארץ ישראל היא לבנטינית מבחינת מעמדה הגיאוגרפי בין מזרח למערב, ומחמת עצם עירובם של יושביה. מתוך כך יכולה היא לצרף את שני היסודות העיקריים שבהרכבה לכלל אחדות דינאמית ויוצרת, כדוגמת התרבויות הלבנטיניות הגדולות של העבר״.
פריג׳א זוארץ
1993-1907, טריפולי-ישראל
משורר ומחנך, פעיל עלייה ציוני בלוב, חבר כנסת, חוקר ומשמר מורשת יהדות לוב. באחד משיריו שנועדו לחנך את הנוער היהודי בלוב לעלייה לארץ ולידיעת השפה העברית, כתב: ״רוח עמנו כאז נפריח / דת עם לאום ושפת הורים / גם את הגוף בל עוד נזניח / רוח מוצק עם שרירים״.
הרב אברהם חזן
2003-1920, אלג׳יריה-צרפת-ישראל
רב ופעיל עלייה ציוני באלג׳יריה ובשטרסבורג. עלה ארצה ב-1968 ומונה לתפקיד רב המשטרה ושירות בתי הסוהר. הקים את ״קרן התשובה״ לשיקום אסירים משוחררים. הרב חזן הטיף כל ימיו נגד קיצוניות דתית.
בנאום פרידתו מתפקיד רב המשטרה, אמר: "כל מי שעיניו בראשו רואה כי בעולמנו ובחברתנו פשטה מחלה נוראה וממאירה ושמה אידיאולוגיה. היא המבוע לכל הצורות של הטוטליטריזם... עולם הרוח, עולם הרבנות, העולם התורני העכשווי גם הוא נגוע באותה האידיאולוגיה, והכול כל כך זר לכול תפיסה יהודית. אידיאולוגיה זאת היא שמקצינה את העמדות עד הקיטוב המסוכן ביותר. וכשאני שומע וקורא, לא פעם מזדקרת השאלה: היכן ׳שבעים פנים לתורה׳? היכן ׳כולם דברי אלוהים חיים?'"
אליענה אמדו לוי-ולנסי
2006-1919, צרפת-ישראל
פסיכואנליטיקאית ופילוסופית צרפתיה-ישראלית, שותפה ל״אסכולת פריז לחוכמת ישראל״ - קבוצת אינטלקטואלים שלקחו על עצמם להקים את עולם ההגות היהודית בצרפת. אחרי מלחמת ששת הימים החליטה לעלות לארץ וקיבלה משרה באוניברסיטת בר אילן.
כתבה על היהדות והציונות כפירות מחשבה מסורתית העוברת מדור לדור: ״ככל ה'איזמים', הציונות זוהתה אף היא עם האידיאולוגיות, אפילו עם המכוערות ביותר שבהן, מבלי להתייחס למהותה הפנימית, ההיסטורית והמטאפיזית. הציונות זוהתה עם הקולוניאליזם, האימפריאליזם ועל ידי האו"ם עם הגזענות. אך יש להבין את התהליך הפנימי שהצמיח את הציונות ואת משמעותה... העיקר בציונות אינו הלבוש הזמני שהיא לבשה, אלא מה שלא יכול להיעלם: בקשת ההשתרשות והכמיהה לשוב לציון, נוכחות במקרא ובסידור ללא הרף. ואם לעתים האידיאולוגיה של עבודת האדמה מתלווה אליה, אין היא עיקר אלא עובדת הקשר לאדמה. הציונות יכולה לפשוט את כל ביטוייה האידיאולוגים ולאחוז במשמעות הכמוסה בה תמיד, כמו קרני השמש מבעד לעננים״.
