(צילום: עמית הובר, שחר גולדשטיין)
אמש (יום ד') התייצבו כמה עשרות נשים חרדיות, בנות הגיל השלישי, חלקן ניצולות שואה – להפגנה לא שגרתית. כל הבוקר הן ישבו והכינו שלטים: "אל תשליכנו לעת זקנה", "את סבתא לא מגרשים מהבית" – ובערב הגיעו לבניין העירייה במחזה לא שגרתי כלל.
ואף שראש העיר סירב להכניס אותן לישיבה שהתקיימה בזמן ההפגנה, ולא יצא אליהן – 125 קשישות, תושבות בני ברק – הן מקווות עדיין לדבר אל לבו, ולמנוע את הפיכתו של מקום המפלט היחידי שלהם לישיבה לצעירים שרובם, אם זה משנה בכלל, כלל אינם תושבי העיר.
הישיבה כבר הכניסה קרוואן עם ציוד למקום, כפי שפורסם ב-ynet, והנשים קיבלו מסר ברור הן מצד העמותה והן מגורמים בעירייה, לדבריהן, שזמנן במועדונית היום הפועלת לרווחתן כבר ארבעה עשורים, קצוב ומדוד.
"מבחינה נפשית זה יגמור אותנו", מעידה טובה בוקצ'ן, בריאיון לאולפן ynet. "אנחנו, כמבוגרים, מתמודדים עם התקופה הזו מאוד קשה. אנו יושבים בבית שומרים על הכללים כי אנחנו רוצים לחיות. זה לא עניין של בריאות, זה עניין של חיים. אבל יש לזה מחיר נפשי".
"הבחורים פרצו למועדון וצעקו"
בוקצ'ן, ניצולת שואה, רואה במועדונית היום חבל הצלה של ממש שגאל אותה מטיפול פסיכיאטרי בעקבות הטראומות שחוותה בילדותה: "לא הייתה לי ילדות. זו הייתה שואה עם רעב ועם תנאים תת-אנושיים, ובגיל מבוגר זה התפרץ אצלי. פניתי לפסיכיאטר והופניתי לטיפול, אבל מה שהציל אותי זה המועדון הזה".
כבר ארבעה עשורים שלמים פועל מועדון היום לקשישות, בשיכון ה' בעיר בני ברק. כל 125 הנשים החברות בו עצמאיות ומחולקות לשתי קבוצות גיל: במועדון "חוכמת נשים" פועלות 80 נשים בגילאי 75-65, ועוד 45 נשים במועדון "מופת", כשהמבוגרת שבהן נושקת לגיל 100.
אם יתממש האיום, ייסגר המועדון ברחוב הרב לוין מרישא, בשיכון ה' בבני ברק. את המבנה הישן, על קרקע של כ-700 מטרים, תרמה לפני חמישים שנה אישה ערירית לתנועת האישה הדתית "אמונה", "לטובת הציבור". עשור אחר כך הוסב המקום למועדונית לגמלאיות ללא קשר לתנועה.
לפני כשנתיים מכרה "אמונה" את זכויות החכירה בשטח לעמותת "בית אליהו אחיעזר", ומאז מבקשת זו להקים במקום ישיבה ל-31 בחורים, בראשות הרב ראובן כהן, ולפנות את הקשישות. המקום, מספר הבכיר, עבר לרשות הבעלים החדשים בידיעה על הערת אזהרה שיש על השטח, המופקע לפעילות ציבורית של עיריית בני ברק – קרי, מועדון הקשישות.
כעת, לאחר תקופה של רגיעה, שב האיום והוא מוחשי מתמיד: "לפני שבוע אני מגיעה למועדון ורואה את הרכזת שלנו, והיא כל כך עצובה. שאלתי אותה מה קרה, והיא סיפרה שבבוקר פרצו למועדון בחורים והודיעו לה שהמועדון הוא שלהם, שייך להם, בצעקות והתנהגות לא יפה. היא הייתה בהלם. היא הרגישה ששודדים לה את המבנה, את מה שהיא כל כך טרחה לבנות. המועדון היה ישן ומוזנח, אך ברכה נלחמה בחירוף שישפצו אותו".
"אני נסערת וכואבת"
עבורן זה קרש הצלה. הבית האמיתית. המקום שבו יש עם מי לדבר – ועבור חלקן גם המקום היחידי שבו יזכו לארוחה חמה. "לי יש ברוך ה' בעל שדואג לי, אבל יש הרבה אלמנות בינינו. מה הן יעשו בבית?" בוקצ'ן נאנחת.
"המועדון הזה פשוט נותן לנו חיות. פתוח לנו את העיניים עם יידע על כל מיני חידושים. הנאה, הרפייה, טיולים. אני מרגישה שזה חלק מהחיים שלי, שבלעדי זה הייתי במצב אחר לגמרי. אני פוגשת פה חברות שמחות, מאירות פנים".
בוקצ'ן מדברת בכאב: "אני נסערת וכואבת, האמיני לי שהמועדון מחייה אותנו. זה נותן לנו חשק לחיות, לטפח את עצמנו ולצאת מהבית. מדברים אלינו כה יפה, אנחנו אמנם מבוגרות, אבל יכולות להיות מטופחות".
ההפגנה אמש
מעיריית בני ברק נמסר בתגובה: "בני ברק נושאת את דגל ההערצה והכבוד לבני הגיל השלישי, אנשי חיל ומופת, דוגמה וסמל לכולנו. בניגוד לפרסומים, אין ולא הייתה כוונה לפנות את הגמלאים ממועדון מופת בעיר. מאחר שמדובר בשטח של עמותה פרטית, העירייה סיכמה מראש עם בעל המקום על אורכה כדי שהגמלאים יוכלו להמשיך לשהות במקום וליהנות משירותיו עד שיימצא עבורם אתר חלופי הולם. כל ניסיון ציני להציג את הדברים באור אחר, הוא בגדר לשון הרע ויטופל במלוא חומרת הדין".
הישיבה: "לא נוותר על הקרקע"
תגובת הרב ראובן כהן, ראש הישיבה: "הקרקע היא בבעלות פרטית של העמותה, והנושא אינו קשור אלינו כלל וכלל. כל השאלות ווהעיסוק בעניין הם כתוצאה של חוסר התמצאות מינימלית בענייני בעלות. למעשה כבר תקופה ארוכה שאנחנו צריכים את המקום עבור פעילות העמותה, ומתוך התחשבות ורגישות ניסינו להסתדר ללא המקום".
ישראל ברדוגו, מנהל הישיבה, מבהיר כי אין לישיבה כל כוונה לוותר על הקרקע גם במחיר פינוי הקשישות: "מדובר בקרקע פרטית. אנחנו לא מוותרים על מימוש זכותנו על הקרקע חד-משמעית. אנחנו רוצים לעשות את זה על הדרך הטובה, היפה והמהירה, אבל אין לי אופציה לתת מתנה".
ברדוגו ציין כי ראש הישיבה הוא זה שמתנהל מול העירייה, ולדבריו - "הם חד-משמעית יודעים והבינו שהם צריכים לפנות את המקום. מתי? זו שאלת השאלות. כעת אין לנו מקום אחר ואנחנו רוצים את המקום שלנו. השטח הוא של הישיבה... היה הסכם חתום לפעילות מול הקשישות עם ראש העיר הקודם, אבל זה לא קשור אלינו. אין לי אופציה לתת מתנה לאף אחד".
על הקרוואן שהוכנס הוא אומר: "השטח שלנו אז אין עניין של לפלוש. ניסינו לשים את הקרוואן אחורה, אולם טכנית זה לא עבד. אני לא אדם של מלחמות, ואין לנו משהו אישי נגדם. זה שאנחנו מתנהלים יפה וסופגים – לא אומר שאנחנו צריכים לוותר בין אם זה לזקן או לצעיר. מה גם שאנחנו לא צד בעניין שלהם, ומתנהלים מול העירייה".
