כמיליון יהודים עזבו את ביתם תוך שנים ספורות. בכך הגיעה לקיצה נוכחות של יהודים בארצות ערב שנמשכה במקרים מסוימים אלפי שנים. התהליך ההיסטורי הזה, חסר תקדים בעולם, ממשיך לספק לא מעט תהיות כיצד אירע שנוכחות יהודית כה ארוכה בלא מעט מדינות, הסתיימה בזמן כל כך קצר.
כל מי שגדל בישראל מאז 1948 מכיר היטב את ההסבר המקובל: הנרטיב הציוני לפיו ההגירה של יהודי ארצות ערב לישראל נעשתה ממניעים אידיאולוגיים-דתיים, ושישראל שימשה בית קולט ליהודים שהגשימו חלום של 2,000 שנה.
הנרטיב השני, שהשתרש בשנים האחרונות, הוא שהקמת מדינת ישראל והציונות יצרו חיץ בין יהודי ארצות ערב לבין השלטונות והאוכלוסייה הערבית המקומית, וכך לא נותרה ברירה ליהודים - אלא לעזוב או להיות מגורשים ולהפוך לפליטים עד למעבר לישראל.
אבל מהי האמת ההיסטורית?
מחקר חדש שערכה ההיסטוריונית פרופ' אסתר מאיר-גליצנשטיין, מאוניברסיטת בן-גוריון, מראה לדבריה כי במקרים רבים התנועה של יהודים החוצה מארצות ערב, כלל לא הייתה קשורה למדינת ישראל עצמה, אלא לפעולות שעשו השלטונות המקומיים ופעילותם של גורמים בינלאומיים, ובראשם הבריטים, שביקשו לפתור את "הבעיה היהודית" שערערה את היציבות במדינות ערב שבהן הם שלטו.
במילים אחרות, מדינת ישראל נקלעה לסיטואציה?
"מדינת ישראל רצתה את היהודים האלה, לא בגלל האהבה הגדולה אליהם אלא בגלל הדמוגרפיה. הנהגת המדינה הבינה שכמות האוכלוסייה הקיימת בארץ לא תספיק למדינה בת קיימא, ומצד שני, שאם היהודים יישארו בארצות ערב, הם ישלמו את המחיר של הסכסוך הערבי-ישראלי. היה ברור שצריך להביא את האנשים האלה לארץ – והשאלות היו מתי, האם להביא את כולם, האם להביא רק את המבוססים או הצעירים. היו הרבה שאלות".
מה גילית במחקר לגבי האמת ההיסטורית?
"התמקדתי במחקר ביהדות עיראק, לוב ותימן, שהיו כולן תחת שלטון או השפעה בריטית. בפועל, ההגעה של היהודים ממדינות אלו לא הייתה בסדר הזמנים שההנהגה בישראל תכננה. היא הייתה עסוקה בשלב זה בהבאתם של ניצולי שואה מאירופה.
"מהר מאוד התברר שיהודי תימן לא חיכו לשום דבר, ותוך שלושה חודשים כמעט כולם עזבו והמתינו לעלות לארץ. ישראל לא העלתה על הדעת ש-30 אלף יגיעו כל כך מהר, ונוצרו שיבושים קשים גם במחנות שבהם חיכו"
מנגד, קורים תהליכים במדינות האלו שגורמים לכך שאי אפשר לחכות. בלוב, למשל, עומד לקום שלטון עצמאי ערבי, וברור שהיהודים לא יוכלו להישאר שם. הבריטים היו די אנושיים ולא רצו לקחת אחריות על זה שהיהודים ייפגעו באזורים שבהם הם היו אחראים. אין איזה מסמך מכונן שבו מפורטת המדיניות שלהם, אבל בפועל רואים שבכל הארצות הללו הם אפשרו את הדברים ונתנו ליהודים לצאת, ודי ברור שבלי שיתוף הפעולה שלהם זה היה הרבה יותר קשה".
הטרגדיה של יהודי תימן
בתימן, אחד הסיפורים הקשים של יציאת יהודי ארצות ערב, נוצר מצב שבו הבריטים, יחד עם השלטון המקומי, יוזמים את היציאה של היהודים. "כולם ידעו שישראל תקבל אותם, אבל מדינת ישראל הופתעה מהתזמון", אומרת פרופ' מאיר-גליצנשטיין. "הבריטים עושים את זה בידיעה ברורה, אפילו על אפה ועל חמתה של ישראל, כי הם מבינים את המחויבות של ישראל ואת הצורך של ישראל באוכלוסייה הזאת.
4 צפייה בגלריה
"כשהתבררו הנסיבות הנוראיות, הוחלט על מבצע חירום להעלות את יהודי תימן"
(צילום: החכם היומי)
"הבריטים שרטטו את התוכניות ודיברו על 20 אלף, בסך הכל, בתקופה של שנתיים. אבל מהר מאוד התברר שיהודי תימן לא חיכו לשום דבר, ותוך שלושה חודשים כמעט כולם עזבו והמתינו לעלות לארץ. מדינת ישראל לא העלתה על הדעת ש-30 אלף יגיעו כל כך מהר, וכאן נוצרו שיבושים קשים גם במחנות שבהם חיכו - וגם בקליטה בארץ.
"זאת טרגדיה שהיא פחות מדוברת, על התנאים הנוראיים במחנות המעבר שבהם חיכו לעלייה, שם מתו רבים - ועל העובדה ש-80% מהם הגיעו לארץ חולים ומזי רעב. כשהתבררו הנסיבות הנוראיות, הוחלט על מבצע חירום להעלות את יהודי תימן. אחר כך הוקמו מחנות קליטה בארץ, שבהם התחילו לטפל בעולים".
"אין איזה מסמך מכונן שבו מפורטת המדיניות של הבריטים, אבל בפועל רואים שבכל הארצות הללו הם אפשרו את הדברים ונתנו ליהודים לצאת, ודי ברור שבלי שיתוף הפעולה שלהם זה היה הרבה יותר קשה"
מישהו בכלל שאל את היהודים מה הם רוצים? להישאר, לבוא לארץ, להגר למקום אחר?
"היהודים רצו לצאת מפני שהתנאים שבהם חיו היו קשים, וכמו כל אדם רציונלי הם רצו לשפר את מצבם. בלוב, למשל, היו פוגרומים. זה לא רק שהרגו יהודים, אלא ששרפו להם את החנויות, והפגיעות היו כל כך קשות שהם לא יכלו להתאושש מהן.
"תמיד מדברים על כמה נהרגו, אבל זה היה מעבר - הרס התשתית הכלכלית של הקהילה. יהודי לוב התרוששו ורצו לצאת. הם רצו ללכת לאיטליה, זה היה די ברור שזה היעד, כי לוב הייתה קולוניה איטלקית. הם הגיעו לשם, אבל איטליה אחרי המלחמה הייתה הרוסה וענייה ולא רצתה לקלוט כמה עשרות-אלפי יהודים עניים, אז המוצא היחיד היה ישראל. בתימן כמובן שאף אחד לא שאל אותם, ובכל מקרה לא היה להם יעד אחר.
"בעיראק הסיפור הוא אחר, כי מדובר באוכלוסייה יותר עירונית ומבוססת. יהודי עיראק לא רצו לעלות לישראל ברובם הגדול, כי ישראל הייתה מדינה ענייה. האופציה הזאת הייתה על השולחן עוד קודם, אבל מעט מאוד מיהודי עיראק עלו לפני קום המדינה, והם ידעו מה קורה בישראל ועל מצבה הבעייתי בשנים הראשונות.
"עכשיו הסיטואציה הייתה אחרת לגמרי - תוכניות עלו על השולחן, והשלטון המקומי עצמו דיבר על העברת היהודים. הרוחות השתנו. גם הבריטים החלו לעסוק בנושא, וחשבו שזה יכול להיות רעיון טוב, נוכח כך שהמיעוט היהודי מתחיל להיות מאוים.
"בכל המקומות האלה הבריטים מעורבים בצורה אקטיבית, ובכל המקומות האלה יש פינוי כמעט מלא של הקהילה. אי אפשר להבין את היציאה ההמונית הזאת אם לא לוקחים בחשבון את הגורמים המקומיים שאירגנו את זה - ואת הבריטים שנתנו חסות למהלך".
מה התחושות של היהודים שם כלפי ישראל בשנים האלו?
"ישראל לא נחשבה אז למקום אטרקטיבי, וכשיש אופציות יותר טובות, היהודים בוחרים ללכת למקומות אחרים. רוב יהודי אלג'יריה, למשל, בחרו להגר לצרפת ולא להגיע לישראל. היהודים פשוט התנהגו בצורה נורמלית, וכל הסיפור הציוני על חלומות העלייה לארץ, ועל העלייה ברגע שנקרתה בפניהם ההזדמנות - זה נרטיב ציוני, שהייתה לו חשיבות עצומה מפני שהוא לקח את הפליטים האלה והפך אותם לציונים, והציג אותם ככאלה שבחרו לבוא.
"אלה דברים של בן גוריון שממציא את הנרטיב הזה, ומחזק את התפיסה של שיבת ציון: כולם שבים למולדת, הקשר אל התנ"ך וההבטחה, ויש לזה חשיבות פנימית להכשיר את דעת הקהל המקומית לקלוט אנשים שהם כל כך שונים מהאשכנזים שקלטו אותם.
"זה מאוד לא פשוט לקלוט אוכלוסייה שונה, שבאה מתרבות אחרת, ולשכנע את המקומיים להקריב עבורה כל כך הרבה. הנרטיב הציוני עשה כאן עבודה מאוד חשובה, ונתן כבוד לאותם אנשים שעלו – בגלל שהיו משוכנעים שהם עלו מתוך ציונות. גם היום קשה לרבים לקבל את התמונה הפחות מחמיאה מבחינה אידיאולוגית".
"אלה דברים של בן גוריון שממציא את הנרטיב הזה, ומחזק את התפיסה של שיבת ציון: כולם שבים למולדת, הקשר אל התנ"ך וההבטחה, ויש לזה חשיבות פנימית להכשיר את דעת הקהל המקומית"
את מרגישה שב-2021 יש כבר מקום לתת ספק בנרטיב הזה, ולתת את האמת ההיסטורית?
"בשנים האחרונות, הממשלה בישראל הלכה לכיוון השני. היא התחילה לדבר עליהם כעל פליטים מגורשים. זה גם לא נכון. יש אנשים שבאו מתוך בחירה, יש כאלה שעזבו, אבל לא כולם גורשו. יהודי תימן לא גורשו. הם פשוט הבינו שאין עתיד בתימן והחליטו לעזוב. הם ידעו שבארץ העתיד טוב יותר מאשר בתימן. בלוב הם עוזבים כי התשתית נפגעה, והיה ברור ששלטון ערבי מוסלמי לא ייטיב איתם. כל מערכת האיזונים התערערה. הסכסוך המזרח-תיכוני מתחיל להשפיע".
פרופ' אסתר מאיר-גליצנשטייןאתר אוניברסיטת בן-גוריוןכמי שגדלה על הנרטיב הציוני, איך את מרגישה נוכח הממצאים במחקר?
"אין לי שום אינטרס, אני לא יושבת בתפקיד ממלכתי, ואין לי רצון לתמוך בנרטיב זה או אחר. תוך כדי המחקר שיניתי את דעתי כמה וכמה פעמים. בתפיסתי אני ציונית וגדלתי על הנרטיב הציוני, אך ככל שהעמקתי במחקר גיליתי שהתמונה הרבה יותר מורכבת, אבל בסופו של דבר, היא לא פחות הירואית. כמות הקשיים שהיו צריכים להתמודד איתם ראשי המדינה באותה התקופה, מעוררת השתאות.
"תמונת המציאות היא לא הנרטיבים שפירשו אותה. מי שנתן את הפרשנות ידע שהיא לא הנכונה, אבל בחרו בה כי ידעו שהיא שירתה כל מיני אינטרסים. לכל פרשנות שניתנה הייתה משמעות פוליטית, והיום אנחנו מנסים לנער את האבק ולראות בעזרת מסמכים מה הייתה תמונת המצב האמיתית".
