ז'קלין מאטס-מוצ'ין רגילה לחיות בחברה רב-תרבותית, אבל אפילו בתוכה היא עושה היסטוריה: הכירו את הרבה הסינית-אמריקנית הראשונה, המכהנת כבר כרַבָּה בכירה ב"טמפל סיני", בית כנסת הרפורמי באוקלנד שבקליפורניה.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
מאטס-מוצ'ין היא אם לארבעה, בוגרת ההיברו יוניון קולג', שם כתבה תיזה בנושא "מאמרותיו של קונפוציוס ומקבילותיהן במחשבה הרבנית המוקדמת", והיא חשה מחויבות לסייע למוסדות היהודיים הוותיקים ביותר להפוך למכילים יותר, תוך שהיא שואבת מניסיונה הייחודי כחברה ב"שני עמים, שתי מסורות", כדבריה.
- האם נשים מזמנות ומוציאות את הגברים?/ החדשו"ת
"אני אוהבת את לימודי היהדות ולימודי הדת באופן כללי", מאטס-מוצ'ין, ילידת סן פרנסיסקו – ביתם של מהגרים סינים ויהודים רבים. "חשבתי ללכת לאקדמיה, ואז אבא שלי הציע לי לחשוב על הסמכה לרבנות. לדעתי זה נבע בעיקר מהרצון להיות עם אנשים, עם אלה שמתעסקים יום-יום במסורת. זו באמת דרך מתגמלת מאוד לחיות את החיים".
להרגיש בנוח בשני עולמות
אמה, סינית-אמריקנית שמשפחתה היגרה כבר במאה ה-19, נישאה לאביה שמשפחתו נמלטה מאוסטריה לארה"ב בשנות השלושים. שתי המשפחות חיות בסן-פרנסיסקו, ושם גם גדלה מאסט-מוצ'ין כשהיא מוקפת בדודים ודודנים. לתוך זה השתלבו המסורות המקבילות שבתוכן חיה.
"הזיכרונות היהודיים שלי מילדותי סובבים סביב המשפחה שלי: הוריי וארבעת אחיי ואחיותיי. אני זוכרת במיוחד את שולחן הסדר, וגם חגים אחרים ודברים מהסוג הזה. כנערה, התחלתי להיות מעורבת יותר בחיי הקהילה בבית הכנסת שלנו, ואפשר לומר שעשיתי את זה בכוחות עצמי. המשפחה שלי לא הייתה פעילה במיוחד, אף שכולנו היינו שייכים לבית כנסת, וכולנו חגגנו בר או בת מצווה.
"הוריי הבהירו לנו תמיד שהתמזל מזלנו על שהגענו משתי מסורות עשירות ממש ועתיקות יומין. מבחינתנו, לא הייתה שום התנגשות בין השתיים. מעולם לא היו חיכוכים; הכול עבר חלק. בשתי המסורות יש היבטים רבים ששמים דגש על חיי משפחה. מבחינת הדמיון ביניהן, הוריי דיברו הרבה על ההתמקדות במשפחה ועל ההתמקדות בחינוך, אבל אני חושבת שמדובר גם בקווי דמיון בין המשפחות שלי".
"הוריי הבהירו לנו תמיד שהתמזל מזלנו על שהגענו משתי מסורות עשירות ממש ועתיקות יומין. מבחינתנו, לא הייתה שום התנגשות בין השתיים. בשתי המסורות יש היבטים רבים ששמים דגש על חיי משפחה"
היא מוסיפה כי "קיומה של קהילה סינית כה גדולה ומבוססת בסן-פרנסיסקו אפשר לנו להיות חלק מאותו עולם, ולהרגיש מאוד בנוח במרחבים הסיניים ועם ההיבט הזה של התרבות ושל המורשת שלנו. אני מאוד מזדהה עם המושג סינית-אמריקנית. כלומר, המשפחה שלי נמצאת כאן כבר הרבה מאוד זמן, וכשמתעוררת אצלי נוסטלגיה למוצאה של המשפחה שלי, החלקים האלה של סן-פרנסיסקו הם שבאמת מדברים אל הצד הסיני שבי".
"עוד לא סיימנו את המלאכה"
מאטס מוצ'ין חוותה, לדבריה, "חוויות מאתגרות" בצעירותה בתוך הקהילה היהודית, ונתקלה בערעור על זהותה מצד חבריה. "אני חושבת שאחד ההיבטים המרתקים ביותר ביהדות הוא תחושת השייכות - שייכות לקהילה, שייכות לעם היהודי, ללא קשר לזמן ולמקום, כך שכולנו טועמים משהו מהנצח, כי כולנו רואים את עצמנו כחלק מהרצף היהודי הזה שהתחיל לפני אלפי שנים ויימשך עוד אלפים רבים.
"דברים מהסוג שאמרו לי בעבר, מאתגרים בהחלט את אותה תחושת שייכות החיונית כל כך ליהדות. לכן אני רוצה לוודא שהקהילה שלי - והקהילה היהודית בכלל - מעניקה לכולם את ההזדמנות לחוש שייכים; את ההכרה הזאת במי שהם, ואת האמונה שהם חלק מאותו הרצף.
"אני חושבת שהניסיון שלי מקנה לי סוג של רגישות - לפחות כלפי אנשים שחוו חוויות דומות סביב נושא הגזע. אני מקווה שזה יאפשר לי להיות צנועה מספיק כדי להכיר בכך שיש הרבה מאוד אנשים שמרגישים מבודדים ומנודים, כך שעליי לשמור תמיד על ראש פתוח. כולנו צריכים לשמור תמיד על ראש פתוח, ולהקשיב לאופן שבו אחרים רואים את עצמם.
"בתוך היהדות, האופן שבו אנשים מבינים את זהותם שלהם משתנה, וכך גם האופן שבו אנשים מרגישים לפעמים שהם נדחקים הצידה, לשוליים. עדיין לא סיימנו את המלאכה בכל מה שקשור להכלה ולשייכות. עלינו להיות קשובים כדי שנמשיך ללמוד מיהי הקהילה שלנו, וכדי שנמשיך להרחיב את נקודת המבט הזאת".
איך התמודדת בילדותך עם תחושות של הדרה וחוסר שייכות?
"ההורים שלי היו המפתח. אני זוכרת אותם אומרים לי שאנשים אחרים עלולים לומר לי דברים מוזרים. שאני עלולה לשמוע דברים בעייתיים, כי יש אנשים שישאלו אם אמא שלי יהודייה או לא, או שיפנו אליי שאלות משום שהם לא רגילים לראות סינים-יהודים - או לא רגילים לראות אנשים שנראים כמו המשפחה שלי בקהילה היהודית. אבל זה הפגם שלהם, זה לא אומר עלינו כלום, וגם לא קובע אם אנחנו שייכים או לא.
"אני חושבת שהניסיון שלי מקנה לי סוג של רגישות - לפחות כלפי אנשים שחוו חוויות דומות סביב נושא הגזע. אני מקווה שזה יאפשר לי להיות צנועה מספיק כדי להכיר בכך שיש הרבה מאוד אנשים שמרגישים מבודדים ומנודים"
"לדעתי, בזכות העובדה שקיבלתי את הכלים האלה מבעוד מועד, כשאכן נתקלתי בתופעות האלו, לא פקפקתי בעצמי. לפעמים זה כאב, אבל זה לא גרם לי לשאול את עצמי האם אני באמת שייכת. אני מאמינה שלפעמים, כהורים, אנחנו רוצים להגן על הילדים שלנו ורוצים לקוות שהדברים האלה לא באמת קורים להם. אולי הפעם לא יהיו בריונים במגרש המשחקים, ואולי הפעם לא יהיו מבוגרים שיאמרו לילדים דברים לא ראויים. אבל כיוון שההורים שלי ציידו אותי מראש בכלים הנכונים, זה הגן עליי בהמשך מהטלת ספק בזהותי שלי".
"להכיר בקהילה כמו שהיא"
מאטס מוצ'ין מצפה ליותר פתיחות והכלה בקהילות היהודיות הממוסדות. "זו לא איזו התגלות פתאומית שעלינו לנהוג בכולם במאור פנים - אלא שעכשיו אנחנו מבינים את הצורך להבין מהי הקהילה שלנו, ומה הייתה הקהילה שלנו. זה לא שפתאום הופיע יש מאין המגוון הבין-גזעי במשפחות שלנו. זה לא חדש שפתאום הופיעו זוגות ומשפחות חד-מיניות. זה לא חדש שפתאום יש בינינו גם בעלי מוגבלויות. שום דבר מכל זה לא חדש, רק שפתאום אנשים חושבים על זה בצורה אחרת, ומדברים על זה בדרך אחרת. ולכן אני מאמינה שזו טעות לדבר על כך שכולנו צריכים 'לקדם בברכה גיוון'; אני מאמינה שכולנו צריכים פשוט להכיר בקהילה היהודית כמו שהיא".
מה שהיווה טריגר להדרה בצעירותה, הפך כיום לדבר שהרבה מאטס-מוצ'ין הכי אוהבת ביהדותה: "החוויה שלי כדו-גזעית. אני חושבת שהיהדות נמצאת היום בין הרבה קבוצות שונות; אני חושבת שכולנו רואים הרבה צדדים של טיעונים שונים, על סמך המקום שלנו בחברה וכל החוויות שחווינו. אפילו כעת מדבר השיח סביב נושא הפריבילגיוּת אל הרבה מאוד יהודים, ויש רבים שחווים חוויות אנטישמיות. אבל זה רק חלק אחד מהסיפור, והוא מוכיח שיש לנו תובנות מכל מיני צדדים, שאנחנו יכולים לראות דברים מנקודות מבט שונות.
"זה מה שמלמד אותנו התלמוד, לא? גם דעת המיעוט זוכה תמיד להבלטה; מישהו תמיד לוקח את הצד הנגדי, כדי שכולנו נוכל לראות את הדברים מכול נקודת מבט אפשרית. לדעתי זו תפיסה יהודית חשובה, המעניקה לנו הזדמנויות מופלאות להפגיש בין אנשים, לבנות גשרים ולהגיע לפשרה".
איך משפיעה האלימות נגד אסיאתים, כולל הרציחות בג'ורג'יה, על ההנהגה שלך כרבה? איך דיברת על זה עם הקהילה היהודית שלך?
"כקהילה יצרנו קשרים עם ארגונים אסיאתיים-אמריקניים. הגענו גם לצ'יינה-טאון, וחשבנו בינינו איך להיות חברים תומכים יותר בקהילה הגדולה של סן-פרנסיסקו רבתי. אם נסמן את מותו של ג'ורג' פלויד כאירוע מכונן של הכרה בעוולה הגזענית, אני מאמינה שזו הייתה נקודת מוצא לפתיחות רבה יותר בקרב אנשים, למודעות, לרגישות, להקשבה.
"המגפה שברה את כולנו, במובן מסוים. אנשים עדיין ממשיכים לחשוב על גזענות, אבל רוצים להיות כנים ופגיעים. אחת התקוות בעידן זה של חשבון נפש, הן בגלל הגזענות והן בגלל המגפה, היא שלאנשים תינתן הזדמנות להבין מה באמת חשוב להם, ואיך התייחסנו עד עכשיו בזלזול למה שקורה בעולם".
