אחד הסיפורים הכי מטורפים בתלמוד הבבלי (ותאמינו לי שהתחרות קשה) נפתח בטענה מבהילה: רבה בר נחמני (מחשובי חכמי בבל) מת בגלל שמד. לאחר קביעה זו יש לצפות לסיפור בסגנון הרוגי מלכות. אלא שתחת סיפור הירואי על קידוש השם, מביא התלמוד פרודיה על חיי הישיבות בגלות בבל (את האגדה תמצאו במסכת בבא מציעא, דף פ"ו, עמוד א').
"כסף מגלגל את העולם" (משה בקר)
תאוות השלטונות לכספי מיסים היא עתיקה, ועתיקים כמוה המאמצים להיפטר מעול זה. האגדה על "מות הקדושים" של רבה נפתחת בהלשנה לשלטונות על כך שבמהלך חודש אחד בחורף וחודש נוסף בקיץ, רבה מבטל 12 אלף גברים מישראל מתשלום מיסים. יש פרשנים שטוענים שהפטור הושג בגלל ההתקבצויות הגדולות שקיימו הישיבות בחודשים אלה, והעלימו את הגברים מבתיהם ומגובי המיסים שהגיעו לבתים הריקים.
אין ארוחות חינם
מישהו נדרש לשלם את כספי המיסים של תלמידי הישיבה. אין לדעת אם היו אלה יתר חברי הקהילה היהודית, או גויים שגרו באותם מחוזות. אין לדעת גם מי הלשין על רבה והאם היה שייך לקהילה היהודית, או שמדובר בגובה מיסים שנקנס בגלל הקופה המדולדלת שהביא ממחוזו. כך או אחרת, רבה חטף תלונה, השלטונות שלחו משלחת שתתפוס אותו ורבה ברח.
הפרודיה ממשיכה ומתארת את רבה בורח במעגל, ומסיים את הבריחה בעיר שממנה יצא ובה מחפשים אותו השלטונות: פומבדיתא. לא תופתעו לשמוע שהם מצאו אותו.
סיפור ה"שמד" מעמיק את אחיזתו במחוזות הגרוטסקה וההפרזה, ובתרגיל מיוחד (שלא כדאי לנסות בבית) מצליח רבה לסובב את פרצופו של שליח המלך לאחור, כך שעיניו היו בגבו, שינוי פיזי שיקשה עליו לתפוס את גיבורנו. משום שמדובר בשליח המלך, הוחלט לבטל את הקסם ולהחזיר את עיניו של השליח לקדמת הפנים. אין ארוחות חינם, ולאחר תיקון פניו של השליח רבה נאלץ לשוב ולברוח.
לבד במנוסתו
מדהים לראות שרבה, ראש הישיבה החשוב, זה שדאג לפטור ממיסים ל-12 אלף תלמידים, בורח מהשלטונות לבדו ואיש מבני חסותו לא מלווה אותו. כך זה תמיד מסתיים. מנהיג שבונה על כריזמה, על מתנות ופטור ממסים ועל אלפי לוחכי פנכה, יוותר לבד בשעת מצוקה. החנפים והנצלנים יעברו לנותן חסות אחר.
כך זה יהיה גם עם ביבי
יום אחד, כשייתמו כל קסמיו, הוא ירד מכיסאו ומנכסיו הפוליטיים, ויידרש לברוח מהבית בבלפור ומאימת שליחי בית המשפט. באותו היום תתגלה האמת, אין לו חברים, יש לו רק חנפים. ביום שביבי יאבד את הכוח הוא יהיה האדם הבודד ביותר בעולם, וכולנו נבין שכזה הוא היה תמיד.
רבה בורח למקום ושמו "אגמא". הוא יושב שם על גדם של דקל ועושה את הדבר היחיד שהוא יודע לעשות: לומד תורה.
אני כבר אנוח בקבר
מסתבר שגם בשמיים יש בית מדרש, ובזמן שרבה הבורח יושב ולומד תורה, גם בבית המדרש של מעלה לומדים תורה: "יש מחלוקת בישיבה של הרקיע: אם בהרת קודמת לשיער לבן - האדם טמא. אבל אם השיער הלבן יוצא לפני הבהרת - האדם טהור. אם יש ספק (איזה נגע הופיע ראשון) הקדוש ברוך-הוא אומר טהור, וכל יתר חברי הישיבה פוסקים, 'טמא'".
ייתכן שהדיון בשמיים התרחש השבוע לפני כ–1,700 שנים, שכן השבוע נקרא בבתי הכנסת את פרשת "תזריע" שבה מתואר נגע הצרעת (ויקרא י"ג, כ"ה): "וְרָאָה אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ שֵׂעָר לָבָן בַּבַּהֶרֶת וּמַרְאֶהָ עָמֹק מִן הָעוֹר צָרַעַת הִיא".
בישיבה של מעלה אולי למדו פרשת שבוע, והסיקו שעל מנת להכריז על אדם כמצורע יש צורך שסימני ההתבהרות בעורו יקדמו לשיער הלבן שצומח במקום הנגוע. כמו חכמי הישיבה הארצית, גם חכמי הישיבה השמימית אוהבים להתחכם, ושואלים מה יהיה הדין במקרה שלא נדע איזה סימן הופיע קודם: בהרת או שיער לבן.
בשביל להעצים את טירוף המערכות, מודיע התלמוד שבעניין זה נוצרה מחלוקת בין בורא עולם שמטהר, לכל יתר החברים שמטמאים. הפולנייה שאמרה "אני כבר אנוח בקבר", לא העלתה בדעתה כמה סוערים החיים בישיבה של מעלה.
זה סופו של כל שחצן
מה יעשו חברי בית דין של מעלה כשמתגלעת מחלוקת בינם לבין אלוהים? אם חשבתן שהם יתנו לאלוהים זכות ווטו, אתן לא מכירות בתי מדרש יהודיים. הם אמרו לו משהו בסגנון: "לא בשמיים היא", ושלחו משלחת לאיתור גורם ארצי שיכריע במחלוקת.
רבה, חכם גדול ולא ממש צנוע, אמר על עצמו: "אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות". כלומר אין אדם שמגיע למעלתי בהבנת דיני נגעים (צרעת) ודיני טומאה. אם כך, אמרו בשמיים, אתה האיש. ניקח אותך אלינו ותכריע את המחלוקת בין חברי הישיבה לאלוהים.
ברגעי בריחתו של רבה, בעודו מבקש להציל את עצמו ממוות בידיי שליחי המלך, הוא "זוכה" למוות בידי שמיים. ואם אתן לא עומדות במתח, נבהיר שרבה מכריע לטובת ריבונו של עולם ומטהר את בעלי הספק מדין המצורעים.
הסיפור מתדרדר
רבה מת בבדידותו, ותלמידי החכמים לא מחפשים אותו וגם לא רוצים לשבת עליו שבעה ימי אבל. זה סופו של אחד מגדולי חכמי ישראל, מנהיג שלימד תורה לרבים, היה מוקף בקהל תלמידים וחברים וביקש להשיג לאלפי יהודים פטור מתשלום מיסים. הוא ברח לבד ומת לבד.
לא טוב להצטיין
רבה קבע את גורלו הבודד ברגע שקבע "אני יחיד ב..." מי שמאמינה שהיא החכמה, הטובה והמוכשרת ביותר, גוזרת על עצמה בדידות. האמונה שאני "הכי" מעייפת, מבודדת ולא נבונה. בבחירה במעמד ה"הכי" אנו הופכות את עצמנו למצורעות - מבודדות מהקהילה "הנחותה".
מי שרוצה לחיות בטוב ובלי להוליך את עצמה שולל, חייבת להשלים עם העובדה שהיא לא הייתה ולא תהיה הכי טובה בשום דבר. כולנו באמצע וכולנו די אותו הדבר. האושר והחמלה שלנו תלויים ביכולת לקבל אמת זו ולחיות איתה באהבה.
על אורתודוכסיה, בדידות וכותל הדמעות
המונח "אורתודוכסיה" הוא שילוב של שתי מילים ביוונית שמשמעותן "הדרך הנכונה". כמו רבה שפסק "אני יחיד..." ובכך גזר על עצמו את מותו, גם אורתודוכסיות שמאמינות שהזרם שלהן הוא "הדרך הנכונה" מובילות את עצמן ואותנו אל השאול (חשוב לציין שרבות בזרם זה מבינות שהעולם מורכב ומקבלות באהבה זרמים אחרים).
מי שחושבת שהיא מייצגת את פסגת האמת תסבול מחיים יהירים, בודדים ומנותקים מהמציאות. חיבור צנוע למציאות מניח שיש יותר מדרך אחת להיות יהודייה, והדבר חייב לבוא לידי ביטוי בכל חוויות החיים הקהילתיות: בכותל, בתעודות הכשרות, בטקסי הנישואין והגירושין ובגיור. אני מודה לח"כ החדש, הרב עו"ד גלעד קריב, שהשתמש בחסינותו על מנת להגן על חופש הדת של אחיותיו.
הגוף חשוב
האגדה שראינו מציגה מנהיג יהודי בשעתו במביכה; מרמה את השלטונות, ובמקום לתקן בכסף את המעוות שעשה, הוא מנהל בריחה לא רציונלית, נתפס ובורח שוב. טוב שלא כל "שעות השמד" היהודיות הן מהזן הזה, אחרת לא היה לנו על מה להתלונן.
דבר נוסף שנלמד מאגדה זו הוא שהגוף חשוב. בבית דין של מעלה עוסקים בהלכות צרעת, נגעי גוף שעלולים להשפיע רק על מי שיש לה גוף. החיים הדתיים של היהודיים בנויים על כך שעבודת אלוהים נעשית בגוף. בתרבות שלנו החיים קדושים, הגוף קדוש ו"לא המתים יהללו יה". בשבוע שחל בו יום הזיכרון אני מתפללת שקובעי המדיניות ומנהלי המלחמות יזכרו שמה שקדוש זה החיים.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר אני הסברתי מדוע איני חוגגת את יום העצמאות ונילי הגיבה לדבריי: "את לא מבלבלת בין המדינה לבין שליטיה? ביום העצמאות איננו חוגגים את הממשלה, אלא את עצם קיומה והקמתה של המדינה. זה לא ראוי לחגיגה? ברור שמדינה היא סיבה לעבודה, אבל גם אם היא פגומה, הרי לא היית מעדיפה שלא תקום כלל".
נילי יקרה, תודה על הדברים המאתגרים שנכתבו ברוח טובה. אני לא חוגגת הקמה של מדינה גם כשהיא עושה דברים נפלאים. אני חוגגת את קדושת החיים, ואת האפשרות לחיות בכבוד. לפעמים מדינה אחראית לאפשרויות האלו ולרוב אלה אנחנו, הנשים הקטנות והגברים הקטנים שבקהל, שעושות את הישר והטוב למרות המכשולים שמערימה המדינה. מדינה היא תמיד אמצעי, היא יכולה להציל ויכולה להרוג, יכולה להיטיב ויכולה להתעמר. עצם קיומה אינו סיבה למסיבה.
שבת שלום!
