(צילום: ליהי קרופניק)
לזכור ולא לשכוח: בלילה שבין ה-9 ל-10 בנובמבר נכנסו אנשי הגסטפו לביתה של תרצה הלבני בעיר גיילינגן (Gailingen) בגבול גרמניה-שווייץ ולקחו את אביה, הרב ד"ר מרדכי בורר. זו הייתה הפעם האחרונה שתרצה, אז בת 4, ראתה את אביה - שנרצח כמה שבועות לאחר מכן בדכאו.
הלבני, היום בת 86, משחזרת את אירועי "ליל הבדולח", בראיון ל-ynet: "הם התפרצו אלינו הביתה. הייתי בת 4, הילדה השביעית במשפחה – בת הזקונים - וראיתי איך הכו את אבא מכות רצח וגררו אותו מאיתנו". ארבעה חודשים לאחר הפוגרום עזבה המשפחה את גרמניה.
במהלך פוגרום "ליל הבדולח" נרצחו כ-400 יהודים (דו"ח של בית הדין העליון של המפלגה הנאצית מציין 91 הרוגים יהודים), מאות נפצעו (רבים מהם קשה), 30,000 נאסרו ונשלחו למחנות ריכוז (שהוקמו, בתחילה, ברחבי גרמניה כנגד מתנגדים פוליטיים) - מתוכם מתו כ-600. כ-1,500 בתי כנסת, אלפי בתי עסק ובתי מגורים של יהודים נהרסו או הועלו באש. על המשטרה נאסר למנוע את ההתפרעויות אלא אם הייתה סכנה לפגיעה ברכוש של לא יהודים ובחייהם. הפוגרום הופסק בשעות הבוקר על ידי הוראה מגבוה. למעשה, פוגרום "ליל הבדולח" סימן את תחילתה של שואת יהודי אירופה.
מאז 1981 נוהגת הלבני להגיע לאזכרה בבית הקברות היהודי בעיירת ילדותה. "יש לי יחס לארץ הזאת באופן שקשה להגדיר", היא מודה, "אהבה ושנאה בלתי נפרדים. אני מבחינה בין התושבים הקשישים לבין הצעירים - עם הצעירים קל יותר לפתח קשר ובעיניי הם אינם אשמים בגיבנת שהשאירו להם הוריהם".
הלבני מוסיפה כי בצעד מיוחד שיזמו יהודים מהעיר הסמוכה ומתנדבים גרמניים נוספים, הוגשה לממשלת גרמניה בקשה לקבלת בית הקהילה בגיילינגן, (שהיה מבנה לשימור) - ולהופכו למוזיאון להנצחת יהודי גיילינגן והסביבה. בשנת 2000 נחנך הבית רשמית. בימים אלו, מספרת הלבני, מגוייס כסף לשיפוץ היקר. "לצורך העניין גויסה אדריכלות והיסטוריונית והן ביקשו את עזרתי. נכנסתי אל הבית - עמדתי בעיבורו של מה שהיה הסלון שלנו - והמילים קלחו מפי. זכרתי כל פרט והזיכרון הכה את השומעים בתדהמה, הלוא הייתי בת ארבע בסך הכל. ואני הסברתי ותיארתי בפירוט שעה ארוכה. אז באו גם הזיכרונות הרגשיים. הילדות שלי שהייתה מלאה בבית הזה".
על היוזמה להקמת האתר היא מוסיפה: "זו הייתה חוויה מרגשת. כאילו חייתי את ילדותי מחדש. כמו להפיח חיים. בקומה הראשונה, היה בית הקהילה שם אבא לימד, ובקומה העליונה מימין הייתה הדירה שלנו. המורה לוי גר בעבר השני. עניתי כמיטב יכולתי לשאלות ההיסטוריונית והאדריכלות. מאז חלפו לא רק שנים אלא גם הלכי רוח. עכשיו אני ישראלית. אני לא שייכת לשם אלא לכאן. אבל 'שם' תמיד יהיה המקום של הכאב".
השידוך עם אמא וההסמכה לרב
הלבני, תושבת רמת השרון מתארת את אביה, הרב ד"ר בורר, כצעיר אינטליגנטי ומבטיח שפגש יום אחד מתמטיקאי רוסי ומבריק אחר. שיחותיהם המתמשכות פתחו בפניו עולם יהודי חדש. משם הוא נרשם ללימודי פילוסופיה והוסמך לרבנות. כאשר כבר היה בעל תואר דוקטור בפילוסופיה נסע לטלז' בליטא ולמד שם בישיבה.
תחנתו הבאה הייתה קובנו, הסמינר לבנות "יבנה", שם לימד כאשר הציעו לו שידוך בקניגסברג. "משפחתה של אמא הייתה דתית, כמובן, והחתונה נערכה כדת וכדין. בקניגסברג נולדו שני אחיי מאיר-מיכאל ודב-דניאל ואז נקרא אבא להנהיג את הקהילה הקטנה של גיילינגן והסביבה", היא מספרת. "בגיילינגן נולדו אחי ואחיותיי ואני- תרצה-תסי נולדתי לפני חנה-הנלה. היא נפטרה בהיותה בת שנתיים, כך שהייתי לבת הזקונים של הורי".
בית הרב: בית אוהב לכולם
בית הרב ששכן בסמוך לבית הכנסת, היא מתארת, היה פתוח לכל היהודים והיווה מרחב בטוח לקהילה שעודדה סובלנות וליברליזם. "אבא נהג להגיד שהמצווה החשובה ביותר היא 'ואהבת לרעך כמוך' וזה ההבדל בין עם הארץ לבין אפיקורס".
את הבית בגיילינגן קיבלה המשפחה מהרשויות ב-1927. משרת הרב של אביה הייתה משרה ממלכתית ותוקצבה על ידי הרשות; בבית המרווח, ששימש גם מקום התוועדות ליהודי העיירה, היה מקווה ומולו שכן בית הכנסת.
"אנחנו גרנו בקומה העליונה בין חדריו השתובבתי, ילדת זקונים שובבה שיושבת על מדרגות הכניסה לבית ושרה", אומרת הלבני בחיוך, "ליבו של הקשר לגרמניה הוא הזיכרון של הקהילה החמה, המחבקת שאבי, הרב האחרון מקהילה שהייתה שם מאז שנת 1600, ניהל בחמלה ובתבונה של יהודי הומניסט ונאור".
"חשבנו שבמוקדם או במאוחר זה ייגמר"
בשנת 1932 - שנה לפני שהיטלר עלה לשלטון - נסע הרב ד"ר בורר לפלשתינה עם קבוצת יהודים. "אבא היה ציוני, כולנו היינו ציונים ומשאת הנפש שלנו הייתה לעלות ולעשות נפשות לעלייה. אבא לא הסתיר את נטיותיו הציוניות, אדרבא, הוא היה גאה בהן, ובשל כך אחרי 1933, היה הגסטפו בעקבותיו. בתחילה זימנו אותו ל'פגישות' מתארכות, אך הוא תמיד חזר".
5 צפייה בגלריה
בית הכנסת הצמוד לביתה של תרצה – הוא בית הרב – אשר נשרף בליל הבדולח
( באדיבות תרצה הלבני)
חמש שנים לאחר מכן, בשנת 1937 התהדק החבל סביב צווארו של אביה. "עצרו את אבי כי הסתרנו יהודים שבאו מאוסטריה בעליית הגג. גרנו על גבול שוויצריה על הריין, ואבא עזר לאנשים להבריח את הגבול. מישהו כנראה הלשין על אבא, ולקחו לבית הסוהר".
בתוך הבית, במשרד של אביה, מתארת הלבני, גילו איש גסטפו מאיים במעיל עור, "שהשליך ספרים לכל עבר, משתלח בכל הבא ליד". אלא שאז, אימא החליטה להתערב. "היא הכירה את הניב הגרמני הזה עוד מילדותה בקניגסברג. האישה הקטנה והחזקה הזאת הרעימה עליו בקולה, 'אינך מתבייש לעשות דברים כאלה בבית עם אישה לבדה עם שבעה ילדים? איזה מין גבר אתה?!', אמרה לו - והוא פשוט קם ועזב".
"הגעגועים לא שככו"
למרות ההתעמרות הקשה ביהודי הקהילה, התחבט אביה קשות בשאלת עזיבתה. "באותו הזמן כבר עשינו הכנות לקראת העלייה. סבא עלה ראשון ב-1935 עם שתי בנותיו ובנו ומפלשתינה ושלח לכולנו סרטיפיקטים. אבל אבא עוד לא ידע איך יוכל לעזוב את הקהילה הקטנה שלו. ובכל זאת ארזנו מין מכולה בתחילת 1938".
אלא שבסוף נובמבר באותה השנה, כאמור, מת אביה בדכאו למרות שהייתה ברשותו אשרת יציאה מהארץ. אמה של הלבני המשיכה לשאת בתפקידה כאשת הרב - והייתה לראש הקהילה היהודית של העיירה וסביבתה. "אמא התבקשה לבוא לאסוף את גופתו והיא יצאה בדרך הארוכה מאד מגיילינגן לדכאו, הביאה את גופתו למינכן, שם קברה אותו ברחוב שנקרא, 'רחוב בתי העלמין'. שם, בבית הקברות היהודי קבור אבא שלי.
"לאחר מכן, מביתנו הלכנו ברגל עם אמא לגשר המפריד את גרמניה ושוויצריה. היינו האחרונים מהעיר שעברו גשר זה לפני שנסגר למעבר יהודים, כך ששאר אנשי הקהילה ניספו בסופו של דבר באושוויץ".
לחזור לקבר של אבא
ב-1971, לאחר ביקור בארה"ב, החליטה הלבני שהיא חוזרת לעיר לבקר בקברו של אבא. "הגעגועים מעולם לא שככו. והזיכרונות. הזיכרונות אף יותר מהגעגועים כי הם היו מוחשיים. הגעגוע היה רק מין תופעת לוואי שלהם".
"נסענו לקהילה היהודית של מינכן, עליתי לקברו של אבא", היא ממשיכה לתאר, "מצאתי אותו בבית הקברות היהודי ב'נויה יודישה פריטהוף', בית עלמין מסוף המאה ה-18, עליו אחראית משפחה גרמנית".
בבית המשפחה הגרמנית גילתה ספר ובו שמות כל הקבורים שם. "הגברת הגרמניה מצאה בשבילי את אבא - והדיסוננס שיתק אותי. פתאום גיילינגן הפכה להיות גרמניה, לא עיירת ילדותי היפה, אלא חלק מהארץ הרעה הזאת. הרצון, הצורך, לראות את מקום קבורת אבי היה כה עז, כה עמוק לעומת ההרגשה שאני דורכת על אדמת גרמניה. הרגשה קשה. לא יכולתי לגשר בין האסון הנורא, לבין ההבנה שאני עולה לקבר אבי כאדם חופשי ולא מאויים. הלב עמד מדפוק כשהתחלתי לזהות שלטים עם שמות העיירות הקטנות סביב עירי".
"עיר ילדותי הייתה אבן שואבת לאנשים ולרגשות", חותמת הלבני, "היא הייתה בביתנו בישראל, היא הייתה בכל מקום. ומכל מקום הגיעו לביתנו בישראל יהודים שגורשו משם. היא החולייה המקשרת אותי אל ילדותי המוקדמת".
