אישה דתייה ונשואה נמשכת בסתר לנשים, אחרת מתמודדת עם תקיפה מינית שעברה במחנה הקיץ האורתודוכסי, ושלישית מספרת כיצד הפסיקה להקפיד על שמירת נגיעה (ולסבול מרגשי אשם). הכירו את "מונולוגים מהמקום" (המילה "מקום" מופיעה בעברית באותיות לטיניות בשם הספר), היוצא בימים אלה ובוחן סוגיות של מיניות, מגדר ודימוי גוף בחייהן של נשים יהודיות אורתודוכסיות בארה"ב.
ואם השם שלו נשמע לכם מוכר, זה לא במקרה: הספר מתכתב עם רב-המכר "מונולוגים מהווגינה", ומורכב מתריסר סיפורים, שירים והגיגים (חלקם בעילום שם), העוסקים בהתמודדות הנשית עם סגירותה של הקהילה האורתודוכסית בשיחות על מיניות והשפעתה עליהן. הוא משקף את האופן המוצנע שבו מתקיים השיח על מיניות האישה בקהילה היהודית-אמריקנית.
עוד תרבות בערוץ היהדות:
ספר: השאלות הגדולות של התנ"ך
קליפ: הנשים שלא מוותרות לקורונה
תפילה: ערב הסליחות הגדול ב-ynet
"אני רוצה שנשים יהודיות, ובעיקר אלו ששומרות מצוות, יקראו את הספר הזה, ימצאו בו את עצמן - ויחושו שהן לא לבד בעולם", אומרת רבקה כהן. היא אחת מחמש עורכות הספר, ומתגוררת בירושלים: "אני רוצה שהן ישאבו ממנו העצמה וחיזוק. אני גם רוצה שאנשים מחוץ לקהילה - או גברים מתוכה - יקראו את הספר ויקבלו תובנות לגבי חיינו וילמדו מכך".
"לתת קול לנשים דתיות"
לא פשוט להוציא לאור, כפשוטו, שיח מוצנע כל כך, בחברה שבה אפילו המילה "ואגינה" היא טאבו, ומכונה בתיאור העלום "המקום" (ולכן השם בעברית). שלוש שנים עמלו העורכות על הוצאתו, וראשיתו של הספר באירוע בעל אותו שם שערכו חברות "האגודה הפמיניסטית האורתודוכסית היהודית" (JOFA). הספר מציג חוויות טיפוסיות לקהילה, למשל שני סיפורים המתארים את רשמיהן של נשים שטובלות במקווה לאחר ימי הנידה, אבל יש בו עיסוק גם בחוויות אוניברסליות יותר. למשל, תקיפות מינית והשלכותיהן ארוכות השנים.
כהן והעורכת השותפה, רבקה זימילובר שחיה בניו-יורק, מספרות כיצד נרקם הרעיון: "'מונולוגים מהמקום' התחיל בסדרת הופעות פומביות המבוססות על המופע הידוע 'מונולוגים מהוואגינה', שבו נשים שונות כתבו את המונולוגים שלהן והציגו אותם בפני קהל של נשים", אומרת כהן.
לדבריה, לאחר שצפתה במופע השני בסדרה, נותרה משתאית מול המונולוגים האישיים: "היו בהם הרבה מאוד רגשות והומור, והכול עורר בי הזדהות עמוקה. זמן קצר אחר כך התחלתי לעבוד ב'אגודה הפמיניסטית האורתודוכסית היהודית', ושם החלטנו להפוך את המופעים לספר כדי להביא את הדברים לקהל רחב הרבה יותר - ואולי גם לתת קול לאלו שייתכן כי לא חשו בנוח לחלוק את חוויותיהן בפומבי. כעבור זמן לא רב זה הפך לפרויקט עצמאי של ממש".
"לא ידענו כלום על מיניות"
זימילובר מוסיפה כי נקודת המוצא שלה החלה בהיותה תיכוניסטית במה שהיא מגדירה כ"בית ספר אורתודוכסי מודרני נחמד מהזרם המרכזי", שם נושא המיניות לא דובר כלל. "לא קיבלנו שיעורי חינוך מיני", היא אומרת. "הכול הסתכם בלמידה על טהרת המשפחה וההליכה למקווה. הכול סב סביב הנישואין, ועד כמה שאישה חייבת לתמוך בבעלה. לא הייתה כל התייחסות והבנה של ממש לגוף האישה או למיניות מחוץ למסגרת הנישואין".
לדבריה, "אמא שלי הניחה שאני מקבלת את המידע הזה בבית הספר - ואני סיימתי את לימודיי מבלי לדעת דבר על מיניות. כמה מאיתנו עשו דברים שהיו 'מתקדמים מדי' מבחינה מינית, לטעמן של המורות, אבל לא ידענו מה המשמעות של הדברים. עמדנו על סף התהום ולא היה מי שיושיט לנו יד מכוונת".
בספר חושפת כהן את הפעם הראשונה שבה הפרה את שמירת הנגיעה - ואת ייסורי המצפון. "חלק גדול ממי שאני היא העובדה שהתחלתי לשמור נגיעה מגיל 12", היא מספרת. "זה מילא תפקיד גדול בחיי, במסלול שבו בחרתי וביחס שלי למיניותי. אני חושבת שזה גרם נזק רב כיוון שהכול נחלק לשחור-לבן. נהגתי לחשוב שאם אינך שומרת נגיעה, זה שווה-ערך לכך שהלכת ועשית דברים עם כל אחד, מה שאינו בריא כמובן, ומתחבר לחוסר היידע המשווע מהי הסכמה ומה משמעותה. לא היה לי מושג של גבולות".
לדבריה, חשה חוסר נוחות בשיתוף הפומבי. "הוריי כבר קראו את הספר וזה היה משהו שהייתי צריכה לשים מאחוריי. דאגתי איך אחרים יגיבו, אך בסופו של דבר אני מאמינה שהיה חשוב מאוד לספר את הסיפור שלי, כי אני יודעת שאחרים יתחברו אליו. יש בספר עוד מספר חלקים שפרסמתי בעילום שם, כי חשבתי שאלה קטעים שחשוב לחלוק אך עברה בי אי-נוחות מתגובה אפשרית של הקהילה. יש דברים שהם אינטימיים מכדי לחלוק עם זרים".
"גם בישיבות יש שיח ער על מיניות"
בשנים האחרונות השיח על תקיפות מיניות תפס תאוצה רבה. חלק מהסיפורים נוגעים בסוגיות של הסכמה ושל תקיפה מינית. כהן מסבירה כי גם בקהילה האורתודוכסית האמריקנית חלה תנועת "מי טו" משלה. "אין ספק שה'מי טו' שהשפיעה על הקהילה האורתודוכסית. היא התפתחה בערך באותו זמן שבו הספר החל להתגבש. כשליקטנו את הסיפורים לקחנו גם את זה בחשבון - ויש בהחלט חלקים העוסקים בכך. כאשר תנועת 'מי טו' התגברה, עשינו סבב נוסף של פניות לנשים לתרום מסיפוריהן, כדי לוודא שכללנו גם את הקולות האלה בספר".
זימילובר מפתיעה כי לדידה, בעולם האורתודוכסי ישנה יותר פתיחות לדון בסוגיות הללו. "בכל הנוגע לפתיחת השיח הזה, 'האגודה הפמיניסטית האורתודוכסית היהודית' עשתה עבודה מצוינת. במקביל, גם בישיבה-יוניברסיטי ניהלו שיח ער בנוגע לזהות להט"בית. אני לא רוצה לומר שיש זהות בין הדברים - אבל אני יכולה להגיד שכאשר דיברו בפומבי על חוויית הלהטב"ים, קווירים, א-מיניים או ביסקסואלים - השיחה בקרב התלמידים הייתה רחבה יותר, והתפשטה לשאלות סביב מיניות, זהות מגדרית וכיצד היא מוצאת ביטוי בקהילות שלנו".
כהן טוענת כי "מסתמן מסלול נרחב יותר של פתיחות וליברליות רבה לפחות בחלק מהזרמים בקהילה האורתודוכסית, אבל הדרך עוד ארוכה. עם זאת, אני מבחינה במגמה מעודדת והספר אולי ידרבן עוד אנשים".
זימילובר מחזקת את כהן, וגורסת כי למרות המגמות החיוביות בחברה היהודית-אמריקנית, בצד הימני הקיצוני של הקשת האורתודוכסית ישנן נשים ש"נמחקות כליל". לדבריה, "צריך לדבר על זה שיש עיתונים של הקהילה שאוסרים על פרסום פניהן של ילדות קטנות, ועל כך שתמונות של נשים מוצאות מהמגזינים - ושאת נשות הרבנים לא הוגים אפילו בשמן הפרטי".
רוצות לייצר שיח – גם בקרב המתלהמים
כשהן נשאלות מה הן מקוות שאנשים ילמדו מהספר, עונה זימילובר: "כשסיפרתי לראשונה למשפחתי על כך, שאל אחד מבני המשפחה: 'את לא חוששת שהאנשים שיקראו את הספר הם דווקא אלה שלא צריכים אותו?' עניתי: 'זאת שאלה מעניינת, אבל אני חושבת שגם האנשים שאתה חושב שלא צריכים אותו, צריכים לקרוא אותו'. אני רוצה שהשיח יימשך. מניסיוני, כשנשים מתחילות לדבר על משהו שחוו - אנשים מתרגזים. וזה מה שצריך כרגע".
"אני רוצה שנשים, בעיקר בקהילה היהודית שומרת המצוות, יקראו את הספר וימצאו את עצמן", אומרת כהן. "אני רוצה שהן ירגישו העצמה וחיזוק. שאנשים מחוץ לקהילה או גברים בקהילה יקראו את הספר, יזכו בתובנות על חיינו וילמדו מהן. אני זוכרת שבקולג' דיברתי על חינוך מיני, ונדהמתי כמה מעט ידע יש לעמיתיי בוגרי בתי הספר הציבוריים, ובמיוחד לחברותיי הנוצריות האדוקות שחוו חוויות דומות מאוד לשלי - תחושה אשמה ובושה כשנוגעים בסוגיות האלו. אני מאמינה שככל שנמשיך לדבר על זה, כך נוכל להגיע למקום של ריפוי".
