אולי תופתעו, אבל אני מעריך מאוד את הדאגה של חברת הכנסת תמר זנדברג, הגלומה בהצעת החוק החדשה-ישנה שהיא חתומה עליה נגד פנייה לנערים מתחת לגיל 18 לקיים את מצוות הנחת תפילין. אני באמת חושב שטמון בה משהו מאוד חריג לימינו אנו – התעניינות ודאגה למה שקורה עם ילדינו.
לא עוד, "היי-ביי-עזוב-אותי אחרי יום עבודה, אתה חי ונושם אז זה מספיק לי כרגע", לא אטימות מוחלטת כלפי מה היה בבית הספר, מה למדת ומה מקרינים לך על המסך הענק הזה בסלון שאתה רובץ מולו כל כך הרבה שעות, כאשר אתה לא מול המחשב או הנייד. אלא דאגה, אכפתיות, התעניינות.
לתמר יש את אביגיל ורחל, שתי בנותיה שיאריכו ימים בנעימים (ואם מישהו באמת שלח לעברן איומים או נאצות כלשהם במהלך השבוע, על רקע החוק, שיבדוק בדחיפות את כשרות התפילין שלו כי זה ממש לא הולך ביחד). לי יש קצת יותר, ברוך ה' ובלי עין הרע. חלק ניכר מסדר היום שלי ושל רעייתי כולל וידוא שהחיים שאנו מזמנים להם יהיו טובים ונוחים בריאותית, נפשית, וגם חשוב לא פחות – רוחנית.
מה זה אומר? למשל, לפני שצופים בסרט במחשב – לוודא מה הוא כולל. שלפני שקונים בגד מסוים, גם אם יש סייל מטורף בנקסט או שיין – לבדוק שהוא עונה על גדרי הצניעות ואורח החיים שאנו מחויבים להם. שלא נתבייש להגיד להם, כן, גם לנערה מתבגרת בת 16, שספר מסוים לא יעשה לה טוב לנשמה, ובתור הורים שצברו כמה ניסיונות בחיים, נמליץ לה על משהו אחר.
לפעמים אני גם משמש בתור המתריע בשער. כי בישראל של היום, כשאתה לוקח את הילדים למרפאת שיניים שנמצאת בתוך קניון, אתה צריך מראש להסביר שיש חנויות שעדיף לדלג על חלונות הראווה שלהן, שיש עיתונים בדוכן עם תוכן שלא מתאים לחיינו, ושלא כל ריח מגרה - מקורו במאכלים שלגוף של יהודי מומלץ להיטען מהם. בצבא פשוט קוראים לזה "סיפור דרך" – טרם היציאה לניווט, לצפות מראש את המורכבות של התוואי.
אבל כאן ההערכה שלי מסתיימת
כי בחוק הזה – שאגב, ברור לכולם שלא יעבור - טמונים עוד כמה דברים שקשה להחליט מה מקומם ומרגיז מהם יותר. נפתח ביכולת לנפח חזה ולהיעמד בריש-גלי נגד אחד מסימני היהדות המובהקים, הבסיסיים והמקובלים ביותר. באיזה סרט צריך לחיות כדי לחשוב שזה בכלל לגיטימי לאסור על פנייה לנער, כדי לבדוק אם הוא רוצה להניח תפילין?
תשאלו בבקשה את נחום גולדשמיד מנתניה, את ירון פרידמן מהקריות, את ברל'ה שיינר מלוד. כולם אנשים יקרים, חלקם שליחי חב"ד, שמקדישים שעות מזמנם ומרצם פשוט כדי להיות שם, בעמדת התפילין עבור מי שרוצה או צריך. תשאלו אותם כמה אנשים, חלקם נערים, שמחים על הימצאותם ועל השירות שהם מקבלים.
אין כאן שום פעילות לא חוקית, שום ניסיון להחזרה בתשובה. בסך הכול הצעה לקיים מצווה למי שטרם הסתייע בידו, מסיבות כאלו ואחרות, לקיימה קודם לכן. לא משהו מאיים יותר מדוכן החתמה על עצומה נגד ניסויים בבעלי חיים, או נקודת מכירה של רשת סלולרית חדשה שתצ'פר אותך בסלפי-סטיק ורוד. ואם אתה כהורה חווה פריחה מלווה בעקצוצים מהמחשבה שבנך יניח תפילין – "הזהר" אותו מכך, בדיוק כמו שאני עושה עם ילדיי בדרך לרופא השיניים בקניון ההוא.
ואפרופו מרחב ציבורי
כמה מקומם האליטיזם המחנך מבית מדרשה של מרצ, שתמיד בטוחים כי הם ורק הם יודעים מה נכון עבור כולנו, ומקימים מערכת פילטרים שלא הייתה מביישת חברה למים מינרליים רק כדי להבטיח שהכול יתאים לאג'נדה: מה אנחנו אמורים ללמוד, למי מותר לשהות במרחב הציבורי, למי להפגין, נגד מה ואת מי נשמיע.
נגיד, הזמנה לחוג קפוארה, הצגת ילדים, סדנת כושר לפני גיוס, תנועת נוער או פעילות קיץ: כל אלה תלויים ברגעים אלה ממש על לוח מודעות כלשהו בכל עיר שהיא, ופונים לקטינים. אבל זה כנראה בסדר, כי זה "החומר הנכון".
כבר היינו אמורים להתרגל לכותרות הללו נגד הפרהסיה היהודית. פעם זה חבר מועצה וונאבי מתל אביב, פעם זו פרופסורית מתלהמת בשדה תעופה. קצת כמו הלחימה בעזה, גם פה יש סבבים פעם בכמה שנים. אבל מה שתמיד קורה אחרי כל כותרת כזו, זה התנפלות של ממש על הרצון להניח תפילין. זה קורה גם הפעם, עם שיח סוחף וגאה ברשתות של יהודים שאולי מזמן לא התחברו מצווה, אבל התזכורת הזו הזכירה להם מיהם ומה הם.
על פי מה שאני קורא, זנדברג מיועדת להיות השרה להגנת הסביבה בממשלה שאולי תקום. פעם קראו למשרד הזה "איכות הסביבה", והייתי ממליץ בחום שלצד הדאגה לאוזון, לחופים, למיחזור ולפקקים, לדאוג באמת לאיכות הסביבה שבה אנחנו חיים. לא עוד טמינת הראש בחול אל מול ערכים קלוקלים, שיווק אגרסיבי (סמוי ושאינו), עילגות ובערות, אלימות ומיניות מתפרצת – לכל אלה חשופים ילדי ישראל כמעט במתכונת של 24/7 בטלוויזיה, באינטרנט ובמקומות הבילוי. אבל כן להבין כמה צלול האוויר כשהוא מזמן הנחת תפילין פעם בשבוע.
הכותב הוא מנהל אגף דוברות חב"ד בצעירי חב"ד ושליח הרבי מלובביץ' בקרב אנשי התקשורת הישראלית.
