"מאיפה יש למנהיגים את האומץ והכתפיים הרחבות לקחת אחריות, ולהגיד לאנשים לא להתחסן? אנחנו קוברים את מתינו. בזק"א אנחנו רואים את המוות כל יום, והם אפילו לא יודעים במה מדובר. ההיסטוריה עוד תשפוט את המנהיגים האלה, שלא ידעו לעמוד בשער בזמן אמת, ולהתריע בפני אנשים להיזהר, להישמר, להתחסן". את הדברים אומר יו"ר זק"א, יהודה משי זהב, במלאת חודש לפטירת אביו, בדיון על הניסיון למציאת משמעות בקורונה, שנערך בוועידת "האנשים של המדינה" של ynet ו"ידיעות אחרונות".
בתוך שבוע איבד משי זהב את אביו ואמו, שנפטרו מהקורונה ומסיבוכיה. קצת לפני כן – את אחיו, ודווקא כמי שפוגש במוות מקרוב, הוא מצא עצמו חסר אונים נוכח רצף האסונות. "בתפקידי בזק"א הייתי באלפי מקרים כאלה, אבל כעת עמדתי שלוש פעמים בזמן יציאת הנשמה", הוא מספר. "ואני עומד ליד אבא שלי, ורואה את המדדים יורדים, ושומע את הצפצופים - ומתפלל 'שמע ישראל'. ואני אומר באותה התפילה שאני אוהב את אלוהים – תוך כדי שאני רואה מה קורה. אבא שלי גווע לנגד עיניי. זה היה לי מאוד קשה, אבל יצאתי בחיזוק ובאמונה, ואמרתי לעצמי שעמדתי במבחן".
במבחן האמונה ברורה למשי זהב ההיררכיה: יש בעל בית לעולם – ויש אותנו, "היהודים המאמינים", כדבריו. "בעל בית מנהל איתנו דיאלוג, דין וחשבון ואפילו מאזן. היה לי ברור שהוא מעמיד אותנו בניסיון, אבל לא ידעתי על מה ולמה. כיהודים מאמינים אנחנו מתפללים שלוש פעמים ביום, 'ואהבת את ה' אלוקיך כל לבבך ובכל מאודך'. אתה אוהב את ה' בכל תנאי ומצב".
שלוש פעמים ביום הוא מתמודד עם מבחן האהבה לאלוהים שלקח את יקיריו בבת-אחת, "ובכל פעם אני בוחן האם אני באמת מוכן נפשית לכך, שאני אומר את 'ואהבת' למרות המחיר". משי זהב מסביר כי לא חוכמה לאהוב את אלוהים "כשהכול טוב". ה"מאני טיים" האמוני שלו, הוא אומר, היה נוכח הסתלקותם של שלושת אהוביו: "האם אני עדיין אוהב אותו? האם אני עדיין ממשיך להאמין בו? והתשובה היא שזה לא גרם אפילו לסדק אחד של ערעור באמונה. גם במצב הכי קשה ה' נמצא אתך.
"בתחילת השנה אנחנו מאחלים זה לזה 'שנה טובה ומתוקה'. לפעמים קורים דברים שלא נראים לטובתנו, אז מבקשים שיהיה מתוק בפה. במקרה שלי זה היה מר מאוד, אבל ידעתי שאבא נותן מכות מאהבה, לא משנאה. זה שאני לא יודע איך ולמה זה לטובתי, אולי עוד אדע בהמשך".
שאלות מוסריות מול המדע
משי זהב מצר על אובדן המנהיגות החרדית, או כפי שהוא מכנה את זה, "ליקוי המאורות". "עמדתי במרפסת של הוריי במאה שערים, ואין בית שאין בו מת, אין בניין בלי מודעת אבל. אני זוכר שהדבקנו את מודעות האבל על אבא שלי, ובבוקר הן כבר כוסו בשמות חדשים, ואתה רואה ראשי רשויות חרדים מתפלספים: למה בבלפור, למה בהר הבית, למה באום אל-פאחם... אצלכם בעיר, אצלכם בבית מתים אנשים, יש לכם 38% מאומתים, למה אתם לא מניפים דגל אדום?"
ד"ר ג'רמי פוגל, מרצה לפילוסופיה, אומר כי חלק מהבעיה של מתנגדי החיסונים ומטפחי הקונספירציות הוא היחס למדע. "אנשים אולי לא מספיק מבינים מה זה ולא מכבדים את זה, ולכן מתווכחים עם מדענים על עובדות מדעיות", הוא אומר. "כשאתה טס במטוס בזכות המדע, אף אחד לא רוקם קונספירציות על 'המדענים שמשקרים', אבל בחיסונים משום מה כן.
ד"ר פוגל: "מרוב שיעמום אנחנו קונים דברים מיותרים לחלוטין, הורסים את העולם. הלוואי שיהיה איזשהו שיעור רוחני עמוק לאנושות באמצעות הקורונה, אבל כאשר קודם פותחים קניונים ואז חינוך, התיעדוף ברור"
"אבל שאלות מוסריות הן לא מדעיות. למשל, השאלה האם להקריב את הפרנסה של הרוב לעומת חיי המיעוט – זו שאלה אתית. של של ערכים, של טוב ורע. אין לזה פתרון מדעי. ברגע שקבענו את הקביעה האתית שאנחנו רוצים לפגוע בכלכלה כדי להציל חיים – אז מדענים יעזרו לנו לעשות את זה באופן המיטבי".
"הקורונה החזירה אותנו לאמונה"
ד"ר פוגל חושב לאחרונה רבות על מרקוס אורליוס, קיסר רומא ופילוסוף בן המאה השנייה לספירה, שחווה בתקופתו את מגפת האבעבועות השחורות שהפילה חללים רבים. "באותה תקופה הוא כותב את 'מחשבות לעצמי', סוג של יומן מדהים שבו אתה רואה התמודדות של אדם שהוא אמנם קיסר רומי, אבל איש עמוק ורגיש, שמתמודד עם מה שאנחנו מתמודדים איתו היום.
משי זהב: "אני זוכר שהדבקנו את מודעות האבל על אבא שלי, ובבוקר הן כבר כוסו בשמות חדשים, ואתה רואה ראשי רשויות חרדים מתפלספים: למה בבלפור, למה בהר הבית, למה באום אל-פאחם"
"אחת הנקודות המזוקקות שאפשר לחלץ מהספר הזה, זה הרעיון שאין לנו שום שליטה על המציאות. היא זורקת לנו מכות על שמאל ועל ימין, שלא תמיד אנחנו מבינים כיצד זה משחק לטובתנו. הדבר היחיד שיש שליטה עליו, זה התגובה שלנו. הוא מדבר על הדרך להגיב לעולם שיש בו סבל".
למשי זהב הדרך ברורה: "הקורונה העמידה אותנו בפרופורציה. חשבנו שאנחנו כובשים את העולם, שאנחנו בפסגת העולם, ושלחו לנו וירוס קטנטן שאי אפשר אפילו לראות, ושסגר אותנו בבתינו והרחיק אותנו אלה מאלה. זה החזיר אותנו לאמונה. הרבה אנשים האמינו בכוח המדע והטכנולוגיה המתפתחת, ושכחנו מי בורא העולם. ואז באה הקורונה, ומאות מיליונים שחלו בקורונה מצאו עצמם מתפללים – כל אחד את התפילה שלו, בשפה שלו. זה החזיר אותנו למקום הטבעי האמיתי, להאמין שוב בבורא עולם".
"הרסנו את העולם"
ד"ר פוגל סבור כי הגענו למצב של הרס עצמי שצריך היה להיעצר איפשהו, אך לדבריו ולצערו, "אני לא חושב שהקורונה פתרה את הבעיה. אנחנו בחברה שמקנה לאנשים את האשליה שדרך צריכה של דברים מיותרים לחלוטין, יבוא סוג של מזור לסבל, או סוג של אושר. הפילוסוף המאוד פסימי בן המאה ה-19, שופנהאואר, אמר שמרוב שיעמום אנשים עוד יהרסו את העולם. זה מאוד מתאר את מה שאנחנו חווים עכשיו. מרוב שיעמום אנחנו קונים 18 טלוויזיות וספות ושאר דברים מיותרים לחלוטין, הורסים את העולם שבו אנחנו נמצאים. הלוואי שיהיה איזשהו שיעור רוחני עמוק לאנושות באמצעות הקורונה, אבל כאשר קודם פותחים קניונים ואז חינוך, התיעדוף ברור".
כדי לאחות את הקרע העמוק שקרעה הקורונה בחברה הישראלית, מבקש ד"ר פוגל שנזכור את שותפות הגורל הקיומית: "סבתא שלי הייתה אומרת לספור עד עשר לפני שמתפרצים, ובאותן עשר שניות לנסות לזכור שכל דבר שקיים - לא רק אנחנו ולא רק עם ישראל - אלא כל בן אדם, כל צמח, כל יתוש וכל חתול הוא חלק מתופעת הקיום שלנו. כולנו מחוברים וקשורים, אחים ואחיות".
משי זהב מבקש מצדו להפיץ אור, והוא עושה את זה דווקא מהמקום החשוך ביותר: "במשך שלושים שנה אולי קצת יותר, מידי יום שישי, הייתי מביא להוריי את הפירות הכי יפים והכי יקרים מחנות כלשהי בראש העין. ואמא שלי הייתה אומרת: הפירות שלך עושים לנו את השבת.
משי זהב: "אני עומד ליד אבא שלי, ורואה את המדדים יורדים, ושומע את הצפצופים - ומתפלל 'שמע ישראל'. ואני אומר באותה התפילה שאני אוהב את אלוהים – תוך כדי שאני רואה מה קורה. אבא שלי גווע לנגד עיניי"
"ביום שישי האחרון קניתי מתוך הרגל את הפירות האלה, ומצאתי את עצמי נוסע לכיוון בית הוריי. אמרתי לעצמי, לאן אתה נוסע? זהו, נגמר. חניתי בצד, הייתי בצער והדמעות זלגו. ופתאום תפסתי את עצמי ואמרתי, על מה הבכי? אני צריך לשמוח ששלושים שנה הייתה לי הזכות לשמח להם את השבת. ככה לקחתי מהמקום הכי חשוך את נקודת האור. במקומות הכי קשים, של שסע וקיטוב, בואו ניקח את האור, נפיץ אותו בעולם".