(צילום: משה מזרחי, שמוליק דודפור)
1. סכנת חיים בשם העיקרון: לא רק "חסידים שוטים"
היחס המזלזל של חלקים מהציבור החרדי - ואלה חלקים בלבד - בהנחיות הקורונה, מרתיח. אבל לפני שהטמפרטורות עולות - כדאי תחילה פשוט להקשיב להם. קשה להסכים עם החסידים הרבים שמתקהלים באלפיהם, עם הליטאים המתעקשים על לימודים בישיבות בניגוד לכל היגיון, או עם הספרדים שנלחמו על פתיחת בתי הכנסת ביום הכיפורים כשבחוץ סגר מלא - אבל אפשר לפחות לנסות להבין.
הבה נתנתק קצת מהאווירה הציבורית הטעונה, ונקפוץ לרגע ליום כיפור "רגיל" בשנה אחרת. מהר מאוד נגלה שלא רק בתשפ"א נמצאים אלפי מאמינים אדוקים המוכנים להכניס עצמם לסכנת חיים של ממש בשם הדת. ה"התאבדות" הזו על קיום המצוות - לפעמים התאבדות ממש - מתרחשת, כך מתברר, גם כשבחוץ לא משתוללת שום מגפה ואין זכר לגמזו או למפגיני בלפור.
כל שומר מצוות מכיר את זה מחולי הסוכרת. הרופאים יסבירו שהצום עלול להרוג אותם ואינו בא בחשבון, פוסקי הלכה ידגישו שגם מבחינה דתית חובתם היא דווקא לשבור אותו ולאכול משהו, אבל רבים מהם לא יהיו מסוגלים "לחלל" את היום הקדוש ולוותר על זכותם לצום. אם היו שוכבים על ערש דווי והסכנה הייתה מוחשית, מן הסתם לא היו חושבים פעמיים ופותחים שולחן כמצוות הדוקטור. אבל כאשר החשש נראה תיאורטי ורחוק, "רק אצל האלה מקבוצות הסיכון" - עוד לא נולדה העקומה שתשכנע אותם לשמור על החיים. וכמו בסוכרת - כך בקורונה.
תשליך, ללא ריחוק חברתי
חכמי התלמוד ציינו לגנאי אדם הרואה אישה טובעת בנהר ואינו מציל אותה כדי שלא לגעת בגופה החשוף, והגדירו אותו "חסיד שוטה". על פניו, בישראל חיים כיום רבבות חסידים שוטים, שמקדשים את חופש ההפגנה והדת יותר מהחיים עצמם - אבל אפשר, כאמור, גם להבין אותם, ולקרוא לזה "אמונה תמימה".
הרבי מלובביץ' נהג לומר שמצוות הדת צריכות להיות קבועות לא רק בלו"ז היומי של האדם אלא גם בנפש שלו. התפילות ולימוד התורה, מבחינתו, הם כמו הקפה של הבוקר והפעילות הספורטיבית עם שחר, שבלעדיהם הוא באמת ובתמים מתקשה לתפקד במהלך היום. ואם השותים והרצים מקבלים את החמצן שלהם למרות המגפה המשתוללת - מדוע שהחרדי המצוי לא יעמוד על זכותו להיות גם הוא חסיד שוטה?
2. כל רב והפסק שלו: איה המבוגר האחראי?
חוקרים ופרשנים מדברים כבר שנים על משבר המנהיגות שהביא איתו "תום עידן המרנים" בחברה החרדית, בעקבות ירידתם מן הבמה של מנהיגים רוחניים דומיננטיים כמו הרב אליעזר מנחם שך, הרב יוסף שלום אלישיב והרב עובדיה יוסף, והתפלגות הזרם המרכזי במגזר למחנות-מחנות. אבל הטיעון הזה, שלכאורה היה אמור לפטור את יורשיהם מאחריות ציבורית, חוטא לאמת ועושה להם הנחות.
1 צפייה בגלריה
מדברים על משבר האמון החריף בין הציבור החרדי לבין הממשלה והפרויקטור. הרב חיים קניבסקי ורוני גמזו
(צילום: דנה קופל, שלומי כהן)
הרב חיים קניבסקי, האדמו"ר מגור והרב שלום כהן, בדומה לקודמיהם, מקובלים על רוב מוחלט של החרדים כ"גדולי הדור" ומובילים אחריהם מאות-אלפי תלמידים וחסידים. במקום להשתמש בעוצמה הזו כדי להחמיר ב"הלכות קורונה", הם העמידו את פתיחת בתי הכנסת והישיבות פעם אחר פעם בראש סדרי העדיפויות, בשעה שעל כף המאזניים מונח פיקוח נפש של ממש, ובכך הפגינו לציבור דוגמה אישית שלילית בדבר החובה לציית להנחיות. וכש"ראשי העדה" מתחכמים, מרשים (רק) לעצמם, פוסעים על הגבול ומעגלים פינות - הדרך לאנרכיה קצרה מתמיד.
היום כולנו מדברים על משבר האמון החריף בין הציבור החרדי לבין הממשלה והפרויקטור. אם הקורונה תפיל חללים רבים, חלילה, בבני ברק ובביתר עילית, מחר אולי נדבר על המשבר בין החרדים לבין עצמם, בין החסיד השוטה (או המאמין התמים) לבין "גדולי הדור".
3. מתווה הישיבות: הסוסים ברחו מהאורווה
בחדשות אומרים ש"מתווה הקפסולות", שלפיו פעלו הישיבות בחודשים האחרונים, התברר ככישלון חרוץ, אבל למרבה ההפתעה במשרד הבריאות ובציבור החרדי יש תמימות דעים כי מדובר דווקא בהצלחה.
המטרה המוצהרת של המתווה ערב פתיחת "זמן אלול", סמסטר הסתיו במוסדות התורה, הייתה כפולה: לאפשר את קיום הלימודים ולבודד עשרות-אלפי צעירים מחוץ לריכוזי המגזר ולבתים הצפופים. במבחן התוצאה, היעד - על פניו - הושג: נמנע "ביטול תורה" המוני וממושך שאיים לפלוט נערים רבים מהישיבות, ואולי אף מהחברה החרדית, והתלמידים אכן נותקו ממוקדי התחלואה ובכך תרמו לקטיעת שרשרת ההדבקה. מהבחינה הזו, אגב, אין זה משנה אם את כולם תפס הנגיף והם שהו חולים בתוך המוסדות, או שנשארו נקיים כל התקופה.
ישיבת "עטרת שלמה". ריקודים אחרי יום כיפור בתוך הקפסולות
(טוויטר, משה וייסברג)
הכישלון נעוץ, אם כן, לא בישיבות ובתלמידים שנכללו במתווה - אלא באלה שפעלו בלעדיו, ובעיקר באסטרטגיית היציאה (וליתר דיוק, היעדר האסטרטגיה). בדומה לסאגת הלימודים במוסדות הממלכתיים ופתיחת המשק, גם בנושא זה ההחלטות התקבלו אחרי הרגע האחרון, בחופזה וללא תכנון מוקדם.
רבבות צעירים בגילי העשרה נפרדו מהוריהם למשך 40 יום, חלקם 50, הכניסו עצמם לבידוד מרצון וגרמו לסגירת ה-28 המדוברת של הלוחמים בצה"ל להחוויר אל מול ההקרבה שלהם. אלא שהמדינה, שבזמן הזה הייתה אמורה לקיים את הצד שלה בחוזה, נרדמה בשמירה, ולא נערכה ליום השחרור.
התייעצות טלפונית שקיים ראש הממשלה בעניין עם שר הבריאות ועם פרויקטור הקורונה במגזר החרדי, נערכה רק בערב יום הכיפורים, יממה לפני שעת השי"ן. ההחלטה שהתקבלה הייתה לבצע בדיקות קורונה לתלמידים לפני היציאה. למחרת המטושים הגיעו לישיבות, אבל הנמענים כבר היו בבית, עמוק בהכנות לחג הסוכות. הסוסים ברחו מהאורווה. חלם זה כאן.
4. מעבר לפינה אורבת סכנה: ה"פינאלה" של חגי תשרי
מעבר לפינה ממתינים, כאמור, סוכות, ימי חול המועד ושמחת תורה. ואם בראש השנה וביום הכיפורים החשש היה מהתקהלות של כל אחד בבית הכנסת הקבוע שלו, שאחריה מתכנסים כולם בחזרה בבתים, הרי שבשבוע הבא האתגר יהיה גדול בהרבה.
החגים שלפנינו מתאפיינים ביציאה מהבית - לא רק לסוכה הסמוכה, אלא גם לטיולים ופיקניקים ושמחות בית השואבה ואירועי "הקבלת פני רבו" והקפות ראשונות והקפות שניות - הכי רחוק מהסביבה הטבעית, הכי מועד להתערבבות עם קהילות אחרות ו"עמך ישראל". ואם לא די בכך, הפינאלה של חגי תשרי, הלוא הוא שמחת תורה, כרוך מדי שנה בנישוק תשמישי קדושה, העברתם מיד ליד, סעודות משותפות המוניות, ריקודים צפופים ומיוזעים, דיבוק חברים.
כדי להקדים רפואה למכה, פרסם אתמול הרב הראשי לישראל, יצחק יוסף, "קובץ הוראות והנחיות הלכתיות לרגל ימי החג הבא עלינו לטובה", ובו - מלבד הקריאה הכללית לשמור על הנחיות משרד הבריאות - קבע כי "מן הראוי לבנות סוכות גדולות ורחבות ידיים", הן לשימוש פרטי והן במקום בתי כנסת.
את מעמד ברכת הכהנים ההמוני המסורתי, הנערך מידי חול המועד ברחבת הכותל המערבי, קרא הרב יוסף לבטל, ואירועי "שמחת בית השואבה" הוא הורה לקיים "בחוגי המשפחה הגרעינית" בלבד. באשר לשמחת תורה, כתב: "חל איסור לקיים הקפות המוניות, ויעשו מניינים מצומצמים ויאמרו את נוסח ההקפות בשטח פתוח ובהתנהלות מצומצמת לפי ההנחיות, ולקצר ככל האפשר את משך זמן ההקפות".
אם הציבור החרדי לא יתעשת לקראת המשך החגים, חודש מרחשוון עוד עלול להתברר השנה כמר במיוחד.
